בג"ץ פורז נגד להט
פסק הדין בבג"ץ 953/87 אברהם פורז נ' שלמה להט, ראש עיריית ת"א-יפו הוא פסק דין בתחום הזכות לשוויון מגדרי ועקרון איסור האפליה מטעמי מגדר בנוגע לזכותן של נשים להשתתף בהליכים לבחירת רב עיר ובכלל זה להיבחר לאספת הבוחרים. פסק הדין אשר ניתן בשנת 1988, עוסק בעתירה שהוגשה על ידי עו"ד אברהם פורז כנגד החלטת מועצת העירייה שלא לשלב נשים באספה הבוחרת של רב העיר. בהחלטתו קובע בג"ץ כי יש לבטל את החלטת מועצת העירייה מאחר שהחלטתה מפלה בין המינים מטעמים שאינם ענייניים ואינה מאזנת כראוי בין הזכות לשוויון בין המינים לבין שיקולים ספציפיים של יעילות ואפקטיביות במינוי הנציגים לאספה הבוחרת. חשיבותו של פסיקת בג"ץ, היא בדיון החוקתי בדבר כוחה של הזכות לשיווין והשפעתה על חוקים אחרים ופרשנותם אל מול אינטרסים נוגדים.
רקע
מועצת העירייה היא גוף הממלא תפקיד ציבורי על פי דין מכוח הסמכות שהוענקה לה בתקנות[1] אשר הותקנו מכוח חוק שירותי הדת.[2] ע"פ התקנות, נבחר רב העיר באספה בוחרת בבחירות אישיות, ישירות, שוות וחשאיות. התקנות לא מגבילות את הזכות באשר לכשירות להיבחר כחבר באספה הבוחרת, בין כגבר או בין כאישה, אך קובעות כי מחצית מנציגי מועצת הרשות המקומית באספה הבוחרת יהיו אשכנזים ומחצית מזרחים. כן נקבע, כי מספר חברי האספה הבוחרת יקבע על ידי מועצת הרשות וע"י המועצה הדתית, ובאין הסכמה ביניהן על ידי שר הדתות.
הליכים קודמים
על רקע פגמים שנפלו בהליך המינוי של נציגים לאספה הבוחרת לבחירת רב עיר, הוגשו לבג"ץ בשנת 1987 שתי עתירות על ידי ח"כ דדי צוקר[3] וסיעת העבודה במועצת העירייה ואח'.[4] העתירות נסבו על כך ששר הדתות מינה את נציגי מועצת העירייה, בטרם הספיקה מועצת העירייה לבחור את נציגיה ורשימת הנציגים שמונו הורכבה מגברים בלבד. בעקבות זאת, ראש עיריית ת"א- יפו, מר שלמה להט, פנה לשר הדתות וטען כי טרם קמה סמכותו למנות את נציגי מועצת העירייה, וכן כי החלטתו פגומה משום שהמינויים הכוללים שלא כדין רק גברים נעשו במטרה למנוע מהעירייה לבחור את נציגיה שהיו אמורים לכלול גם נשים. בדיון שהתקיים בשתי העתירות הגיעו כל הצדדים בהמלצת ביהמ"ש לידי הסכם כי מועצת העירייה תהא רשאית לקבוע את נציגיה לאספה הבוחרת עד ליום 27.12.87 ואם לא תעשה כן במועד האמור תישאר החלטת שר הדתות בעינה. ביהמ"ש העליון נתן תוקף של פס"ד להסדר האמור. בעקבות כך, מועצת העירייה התכנסה לשם בחירת נציגיה באספה הבוחרת ועיקר הדיון נסב על הכללת נשים באספה. בסיום הדיון נבחרו עשרה נציגים של מועצת העירייה וביניהם אינה כלולה אישה.
דיון
על רקע החלטת המועצה הוגש ההליך בעתירה דנן אשר ביקש לתקוף את החלטת מועצת העירייה ששללה את חברותן של נשים באספה הבוחרת.
טענות עו"ד אברהם פורז ונציגי הסיעות
עו"ד פורז טען כי החלטת מועצת העירייה פגומה בעיקרה. לדבריו, היא פוגעת בשוויון המגדרי בין נשים וגברים, שכן אין לשלול או לפסול מראש את חברותן של נשים באספה הבוחרת. בנוסף טען פורז כי ההחלטה פוגעת בעקרון הייצוג היחסי המתחייב מכוח ההרכב הסיעתי של מועצת העירייה וכי יש לאפשר לסיעות המשתתפות במועצת העירייה לקבוע בעצמן את נציגיהן לאספה הבוחרת. במסגרת טענותיו, עו"ד פורז מבקש מבג"ץ שיקבע כי החלטת המועצה בטלה וחסרת תוקף וכי על המועצה להתכנס מחדש ולבחור נציגים אחרים לאספה הבוחרת בלי שתישלל זכותן של נשים להימנות עם נציגי המועצה.
טענות מועצת העירייה
מועצת העירייה טענה טענות הגנה הן לגבי עקרון הייצוג היחסי והן לגבי עקרון השוויון המגדרי. בעניין עקרון הייצוג היחסי, מועצת העירייה טענה כי אין בסיס לטענת חוסר ייצוג סיעתי, מאחר שנציגי הסיעות במועצת העירייה התפטרו וע"י כך מנעו את השמירה על עקרון הייצוג היחסי של הסיעות. ובכל מקרה, אין חובה שנציגי המועצה באספה הבוחרת ייצגו את ההרכב הסיעתי של המועצה.
באשר לעניין הפגיעה בשוויון המגדרי, מועצת העירייה טענה שתי טענות מרכזיות. הראשונה כי, ככל שנשים ירכיבו את האספה שתבחר את רב העיר, אותו רב עיר שיבחר לא יזכה לשיתוף פעולה מצד הרבנות הראשית ועל כן לא יוכל למלא את תפקידו כראוי, שכן לא יהיה תוקף מחייב להחלטותיו כלפי גופים רבניים נוספים. בנוסף, נטען כי מספר המועמדים שירצו לגשת לתפקיד רב העיר יקטן ובכך תסוכל המטרה החשובה של בחירת רב עיר מבין מועמדים פוטנציאליים רבים.
פסק הדין
ההכרעה
בית המשפט העליון קבע שבמתח בין עקרון השוויון לבין השיקול הספציפי של מינוי אספה בוחרת שתוכל למלא את תפקידה כראוי ושהחלטתה תהיה מקובלת בציבור החרדי, לא התקיים האיזון הראוי אל מול עקרון השוויון ולכן פסל את החלטת המועצה. בית המשפט מציין כי חשיבותו של עקרון השוויון היא כה מרכזית כך שפגיעה בו תתאפשר, רק אם אין כל אפשרות אחרת להגשים את המטרה העומדת ביסוד חוק ספציפי. במקרה הנדון נראה אפוא כי המועצה זנחה בהחלטתה את עקרון השוויון באופן מוחלט ובחירתה נעשתה על רקע שיקולים זרים, הנוגדים את מטרת החוק ועקרונות היסוד של השיטה.
הנמקות בית המשפט להכרעה מפי השופט אהרן ברק
הזכות לשוויון והשתלבותה במטרות החוק
מועצת העירייה, כמו כל רשות שלטונית, רשאית לפעול ע"פ שיקול דעת ובלבד ששיקול הדעת מקיים את כללי המשפט המנהלי הישראלי. שיקול החורג ממטרותיו של החוק המסמיך הוא שיקול זר, ועל כן פסול, ואין הרשות השלטונית רשאית להתחשב בו. עקרון השוויון בהיותו זכות עילאית בשיטת המשפט הישראלית, הוא חלק מעקרונות היסוד של השיטה שכל חוק חייב להתחשב בו ולהתפרש לאורו, שכן חזקה על כל חוק, שהוא בא להגשים את ערכי היסוד המקובלים של השיטה המשפטית, ולהשתלב בתוכם, ובכלל זה ערך השוויון בין המינים. אחד הביטויים החשובים לעיקרון זה נמצא כבר בהכרזת העצמאות אשר עמדה על כך כי מדינת ישראל תקיים שוויון בין האזרחים "בלי הבדלי דת, גזע ומין". ביהמ"ש קובע כי בעת שחוקקו את חוק שירותי הדת והתקנות, ביקשו המחוקק הראשי ומחוקק המשנה לקיים את עקרון השוויון וכי כאשר הסמיכו את מועצת העירייה לבחור את נציגיה לאספה הבוחרת, קבע מחוקק המשנה, כי בחירה זו תקיים את עקרון השוויון ולא תיצור אפליה.
התכלית הראויה להגבלת הזכות
מול העיקרון לשוויון מצוי השיקול הספציפי של מינוי אספה בוחרת שתוכל למלא את תפקידה כראוי וביעילות. השיקולים לאי הכללתן של נשים נעוצים בכך כי אם ישולבו נשים באספה הבוחרת הדבר יפגום ביעילות ואפקטיביות תפקוד המועצה ובתפקודו של רב העיר. ישנם חששות כי רב העיר שייבחר על ידי אספה בוחרת הכוללת אישה, לא יזכה לשיתוף פעולה מצד הרבנות הראשית ולא יוכל למלא את תפקידו. בנוסף, מועמדים פוטנציאליים ימנעו מלהציג את מועמדותם לתפקיד, אם ייכללו נשים באספה הבוחרת.
אופן האיזון בין עקרון השוויון לבין השיקול הספציפי של מינוי אספה בוחרת שתוכל למלא את תפקידה כראוי
כאשר מתקיימת התנגשות בין העיקרון הכללי של השוויון לבין אינטרס או שיקול ספציפי, הרי שמדובר בשני עקרונות יחסיים שיש להכיר בחשיבותם זה מול זה. עם זאת, באיזון בין שניהם יש להדגיש את חשיבותו המרכזית של עקרון השוויון, אשר מהווה חלק מעקרונות היסוד של השיטה.
הפגיעה בעקרון השוויון תתאפשר רק אם אין כל אפשרות להגשים את המטרה העומדת ביסוד חוק ספציפי. כלומר, כאשר קיימת אפשרות לקיים את החוק מבלי לפגוע בעקרון השוויון, הרי שעקרון השוויון יגבר. רק במצב שלא ניתן לקיים באופן מלא את עקרון השוויון ואת המטרה העומדת ביסוד חוק ספציפי, תותר פגיעה בעקרון השוויון וגם היא חייבת להיות מידתית תוך שאיפה לשמר ככל שניתן את עקרון השוויון.
יישום בנסיבות המקרה
מול האינטרס ושיקולי המועצה למינוי אספה בוחרת שתוכל למלא את תפקידה כראוי ותהיה מקובלת על העולם הדתי, ניצבים ערכי היסוד של השיטה וביניהם עקרון השוויון לפיו, יש לאפשר גם לנשים להשתתף באספה הבוחרת את רב העיר ואין לשלול את השתתפותן מעצם היותן נשים. מסקנה זו מתבקשת גם מעצם אופייה הדמוקרטי של המדינה.
לאור זאת, קבע בית המשפט שלא ניתן לשלול מנשים את האפשרות להשתתף בגוף הבוחר את רב העיר וכי החלטת מועצת העירייה אינה עולה בקנה אחד עם עקרון השוויון ועל כן חורגת ממטרות החקיקה.
בית המשפט הבהיר כי אין לרשות מקומית, בבוחרה נציגים לאספה הבוחרת רב עיר, להפעיל שיקול דעת ולקבל החלטה באופן המפלה את האישה באשר היא אישה.
השופטים שלמה לוין ואריאל שותפים לטענותיו של ברק, לפתרון ולדרכי היישום שהוצעו על ידו.
בעקבות פסק הדין
אף על פי שפסק דין פורז יחד עם פסק הדין בעתירתה של לאה שקדיאל שביקשה למנותה כחברת המועצה הדתית בפתח תקווה, נתקבלו בהפרש של ימים אחדים, רק כעבור עשור נבחרה אשה למועצה הדתית של תל אביב יפו ולועדה למינוי רבנים. ב-1999 התקבלה עתירתה של ברוריה בריש, אז יו"ר התנועה ליהדות מתקדמת ונציגת מפלגת מרצ, לכהן כמועמדת למועצה הדתית של תל אביב-יפו (אם כי המחלוקת במקרה זה נגעה למועמדות של נציגים לא-אורתודוקסים ולא של נשים).[5]
החלטת בג"ץ בפסק דין פורז משמשת עד היום כאחת ההחלטות החשובות והמנחות בתחום של עקרון השוויון בין המינים יחד עם שורה של פסקי דין נוספים, אשר בעקבות זאת בית המשפט העליון דחה את האפשרות של הבחנה בין גברים לנשים לצורך מילוי תפקידים בתחומי שירותי הדת היהודיים ובתחום השירותים הציבוריים, אף שלעיתים החקיקה והסדרים מיוחדים בחוקים מכירים בהבחנה זו לצורך מינוי לתפקידים ספציפיים. דוגמאות לרפורמות חקיקה שהתרחשו בשנים שלאחר פסק הדין הן: חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה,[6] חוק שכר שווה לעובדת ולעובד,[7] חוק שווי זכויות האישה (תיקון מס' 2)[8] ועוד.
במערכת המשפט הישראלית לא זכה עקרון השוויון למעמד של זכות מפתח המעוגנת ביסוד השיטה החוקתית, אך הוא מגולם בתוך הזכות לכבוד האדם.[9] בפסיקת בית המשפט העליון, עקרון השוויון מוכר כעקרון יסוד והדעה השיפוטית הרווחת היא שעקרון השוויון מהווה זכות חוקתית על חוקית, בהיותה נכללת בגדר זכות היסוד לכבוד האדם. כלומר, אין מעמדה מובן מאליו והתפתחה מגמה של פרשנות התומכת בשוויון הזדמנויות. בית המשפט העליון פירש הוראות חוק מפלות על מנת למנוע אפליה על רקע מגדרי, ורואים ששיטת המשפט מכירה במפורש בכוח הפרשני לעדכן כללים מסורתיים ואף לשנותם.[10]
דוגמה לכך ניתנה בבג"ץ שדולת נשים נ' שר העבודה והרווחה,[11] שם נקבע כי בעלי סמכות למנות או לבחור חייבים אפוא לפעול ביושר ובהגינות מבלי לשקול שיקולים זרים, בסבירות וללא אפליה ע"פ עקרון השוויון שהוא עקרון מן "הראשונים במלכות, משכמו ומעלה גבוה מכל שאר העקרונות". דוגמה נוספת מצויה בבג"ץ הדירקטוריונים,[12] שם ביהמ"ש העליון ביטל את מינוי שלושת הדירקטורים אשר מונו והורה לקיים מחדש את הליכי המינוי תוך כיבוד ומימוש תכלית התיקון בפקודת החברות,[13] כלומר מתן ביטוי הולם לייצוגם של נשים. יסוד התפיסה שיושמה ונאכפה הלכה למעשה היא זכות האישה ליטול חלק שווה בכמה תחומי הפעילות הציבורית, הדתית והחברתית שלפנים נחשבו כנחלתם של גברים בלבד. דוגמה עכשווית המהווה פריצת דרך בהתפתחות עקרון השוויון בכלל ומעמד האישה במשפט הישראלי ובממסד הדתי בפרט, ניתן לראות בבג"ץ בתיה כהנא דרור נ' השר לשירותי דת.[14] בית המשפט קבע כי אישה תוכל להתמנות לתפקיד מנהלת בתי הדין הרבניים וכי יש לפרש את סעיף 13 לחוק הדיינים בצורה המאפשרת לנשים להגיש מועמדות למשרה זו, משרה שעד כה התמנו אליה גברים בלבד בעלי הסמכה של רב עיר או דיין. זאת ועוד, הכנסת דנה בתיקון חקיקה לסעיף 13 אשר יבהיר בצורה ברורה וחד משמעית כי ניתן למנות אישה לתפקיד מנהלת בתי הדין הרבניים.
בג"ץ פורז הוא דוגמה מובהקת למאבקים פמיניסטיים בבית המשפט העליון. המשפט הישראלי החל להיות מסומן על ידי השיח הפמיניסטי כזירת פעולה חשובה שניתן לקדם באמצעותה שינוי במעמדן של נשים בישראל, ורפורמות חקיקה ופסיקה שהתרחשו בשנים אלה הן תוצר מובהק של מהלכים פמיניסטיים יזומים הנוגעים למעמד האישה ולעקרון השוויון בין המינים. ישנה תאוצה בהתפתחות של הזכות ופרשנות התכליתית של החוקים והתקנות כדי להגשים את הייצוג ההולם של נשים בחברה הישראלית. התוצאה היא כי בשנים האחרונות הפמיניזם המשפטי בא לידי ביטוי גם בחקיקת הכנסת ובפסיקת בית המשפט העליון בסוגיות שונות הנוגעות למעמד האישה ולעקרון השוויון בין המינים.[15]
ראו גם
לקריאה נוספת
- דפנה ברק ארז, "פרשנות פמיניסטית", המשפט טז, 37 (2011).
- פרנסיס רדאי, "דת ושוויון: בראי הפסיקה", ספר ברנזון כרך שני – בני סברה 343 (אהרן ברק וחיים ברנזון עורכים, 2000).
- אורית קמיר, כבוד האדם וחוה: פמיניזם ישראלי חדש במשפט ובחברה, ירושלים הוצאת כרמל, 2007.
- מנחם אלון, מעמד האישה- משפט ושיפוט, מסורת ותמורה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
- נויה רימלט, הפמיניזם המשפטי מתאוריה למעשה- המאבק לשוויון בין המינים בישראל ובארצות הברית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ופרדס הוצאה לאור,2010.
קישורים חיצוניים
- בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עירית תל אביב־יפו ואחרים, ניתן ב-23 במאי 1988, פ"ד כרך מ"ב, חלק שני, עמ' 309–343
- שלי מזרחי סימון, נשים בישראל: סוגיות מרכזיות, באתר הכנסת, 31 במאי 2015
- אורלי אלמגור-לוטן, ייצוג הולם לנשים: חקיקה אל מול מציאות בשטח, באתר הכנסת, 6 במרץ 2011
- אפרת קרסנר, בג"ץ: אישה תוכל להתמנות לתפקיד מנכל"ית בתי הדין, באתר כיפה, 7 בינואר 2016
הערות שוליים
- ^ תקנות בחירות רבני עיר התשל"ה-1974.
- ^ חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971.
- ^ בגץ 852/86 ח"כ שולמית אלוני נ' שר המשפטים, מא (2)1 (1987).
- ^ בג"ץ 527/87 סיעת העבודה במועצת העירייה נגד שר הדתות(לא פורסם).
- ^ בג"ץ 4247/97 סיעת מרצ במועצת העיריית ירושלים ואחר' נ' שר הדתות ואחרים, ניתן ב-6 בדצמבר 1998
- ^ חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988.
- ^ חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, תשנ"ו-1996.
- ^ חוק שיווי זכויות האשה (תיקון מס' 2), התש"ס-2000.
- ^ פרנסיס רדאי, "דת ושוויון: בראי הפסיקה", ספר ברנזון כרך שני – בני סברה 343 (אהרן ברק וחיים ברנזון עורכים, 2000).
- ^ דפנה ברק ארז, "פרשנות פמיניסטית", המשפט טז, 37 (2011).
- ^ בגץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, נב (3) 630, פסקה 29 לדברי השופט מ' חשין (1998).
- ^ בגץ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל, מח (5) 501 (1994).
- ^ פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983.
- ^ בג"ץ 6691/14, בתיה כהנא דרור נ' השר לשירותי דת (2016).
- ^ נויה רימלט, "על משפט, פמיניזם ושינוי חברתי: החוק למניעת הטרדה כמקרה לדוגמה", עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם, 985 (2007).
