בג"ץ שקדיאל נגד שר הדתות
 בית המשפט העליון | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| תאריך החלטה | 19 במאי 1988 |
| החלטה | |
| שלושת השופטים שדנו בעתירה הכריעו פה אחד ופסלו את החלטת הוועדה, בית המשפט קבע כי התכלית של פסילת אישה מלכהן במועצה דתית, לא ראויה ואינה מצדיקה פגיעה בשיויון המגדרי. בית המשפט קבע צו מוחלט להחלטת הוועדה, וקיבל את העתירה של לאה שקדיאל בזכותה לכהן כחברה במועצה הדתית של ירוחם | |
| חברי המותב | |
| חברי המותב | מרים בן-פורת,מנחם אלון ואהרן ברק |
בג"ץ 153/87 לאה שקדיאל נ' השר לענייני דתות ניתן בשנת 1987, בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ על ידי לאה שקדיאל נגד השר לענייני דתות על רקע פסילת חברותה במועצה הדתית של ירוחם בשל היותה אישה. לעתירתה של שקדיאל הצטרפה האגודה לזכויות האזרח. בג"ץ קיבל את העתירה ובפסק דין תקדימי, קבע כי לנשים מותר להיות חברות במועצות דתיות. בנימוקים להחלטתו דן בג"ץ באיזון הראוי בין הזכות לשוויון בין המינים לבין רחשי ליבו של הציבור הדתי, ובאופייה היהודי של מדינת ישראל. בית המשפט דן, בנוסף, בעקרון איסור אפליה מטעמי מגדר, עיקרון המצוי אף במגילת העצמאות. בעקבות הכרעת בג"ץ נשים יכולות לכהן כחברות במועצות הדתיות בישראל. בשנת 1988 נבחרה לאה שקדיאל לאישה הראשונה שכיהנה במועצה דתית.
רקע
הרכבה של המועצה הדתית ותפקידיה קבועים בחוק שירותי הדת היהודיים[1]. המועצה הדתית מונה תשעה חברים ומורכבת מנציגיהם של שלוש רשויות: הרשות המקומית, השר לענייני דתות והרבנות המקומית. כל רשות מציעה את מועמדיה וביחד הן מקיימות הערכה של כל מועמדים המוצעים. כל מקרה שבו נתגלו חילוקי דעות בין שלוש הרשויות, יובא להכרעת ועדת השרים, ועל החלטתה רשאי שר לערער לפני הממשלה מתוקף החוק[2]. חידוש הרכב המועצה וההודעה על כך מוטלים על השר לענייני דתות, כמפורט בסעיף 6 לחוק[3]. כאשר הרשות המקומית או הרבנות המקומית לא נענות לפניית השר להמציא את רשימת מועמדיהם רשאי השר להציע מועמדים במקומן לפי סעיף 3(ב)[4]. השירותים המסופקים על ידי המועצה הדתית הם בעלי אופי דתי מנהלי, המועצה הדתית אחראית על מתן שירותים אלו ולא על הכרעה הלכתית דתית בקשר אליהם. הכרעות הלכתיות בדרך כלל מסורות לגוף בעל הסמכות ההלכתית והכשירות ההלכתית. השירותים שנותנת המועצה הדתית מהווים חלק מהותי מהצרכים המקומיים ועליה לספקם לכל דורש, ללא הבדל מגדר, השקפת עולם, השכלה או כל הבחנה אחרת שהיא. המועצה הדתית היא גוף מנהלי יציר החוק, שתפקידו לדאוג לקיום השירותים הדתיים היהודיים ולהיות מעוניין בקיומם, החוק אינו אוסר על נשים להיות חברות במועצה הדתית.
הליכים קודמים
העתירה הראשונה הוגשה על ידי לאה שקדיאל נגד השר לענייני דתות וועדת השרים לחוק שירותי הדת היהודיים. במהלך בירורה של עתירה זו הצטרפו להליך המשפטי המועצה המקומית ירוחם ורבה הראשי של ירוחם בשל תפקידם המרכזי בבחירת חברי המועצה הדתית. בעתירה ביקשה שקדיאל לדעת מדוע השר לענייני דתות וועדת השרים אינם מסיימים בהקדם את מלאכת הרכבת המועצה הדתית בירוחם. משנסתיימה מלאכת ההרכבה של המועצה, נתברר לשקדיאל כי היא לא נכללה בהרכב המועצה, בשל היותה אישה. מלאכת הרכבת המועצה הדתית על ידי ועדת השרים הייתה במקביל לעתירה המקורית, בית המשפט הוציא צו על תנאי וכן ניתן צו ביניים, המורה לשר לענייני דתות וועדת השרים שלא להודיע ב"רשומות" על חידוש הרכב המועצה הדתית של ירוחם, שאינו כולל את לאה שקדיאל, עד למתן החלטה אחרת.
הדיון המשפטי
עובדות פסק הדין
בינואר 1986 נבחרה לאה שקדיאל על ידי המועצה המקומית ירוחם לכהן כחברה במועצה הדתית של ירוחם. שקדיאל היא אישה דתית, חברת מועצת עיריית ירוחם מטעם מפלגת העבודה, פעילת ציבור, מורה למקצועות היהדות. המועצה המקומית ירוחם הגישה לשר הדתות את רשימת המועמדים מטעמה לכהונה במועצה הדתית, בהם גם שקדיאל. חברותה בוטלה על ידי השר הדתות זבולון המר, בטענה שנשים אינן יכולות לכהן בתפקיד זה. ועדת השרים שנתמנתה לפי החוק[5] לדון בהרכבה של המועצה הדתית ובכישוריהם של המועמדים השונים לתפקיד, סירבה לאשר את המינוי של שקדיאל כחברה במועצה הדתית, בשל היותה אישה, טעם נוסף לפסילת חברותה של שקדיאל במועצה הדתית נבע מהקשר הקיים בין המועצה הדתית לבין הרבנות הראשית וההלכה המנחה אותה לפיה אין להציג נשים כמועמדות לחברות במועצות דתיות, כמו כן הועלה החשש כי חברותה של לאה שקדיאל במועצה תגרום לשיבושים מקצועיים בעבודת המועצה.
טענותיה של לאה שקדיאל
- מועמדותה של לאה שקדיאל נפסלה בשל שיקולים שאינם ענייניים, פסילתה על רקע היותה אישה היא אפליה על בסיס מגדרי. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית שבה הזכות לשוויון היא חלק ממגילת העצמאות, חוק שיווי זכויות האישה[6] וחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה[7] הם חוקים שמטרתם למנוע אפליה בין נשים וגברים, ועל כל הרשויות במדינה קיימת חובה לנהוג על פי חוקים אלו.
- המועצה הדתית היא גוף מנהלי שאינו פוסק הלכה, ולכן אין לפסול נשים מלכהן כחברות בו. לטענתה, לו הייתה המועצה הדתית מכריעה בעניינים הלכתיים היא לא הייתה מגישה את העתירה.
תשובות השר לענייני דתות וועדת השרים
- השר לענייני דתות פסל את מועמדותה בשל היותה אישה. הוועדה והרב המקומי טענו כי חברותה של אישה במועצה דתית עלולה לגרום לפגיעה קשה בפעילות המועצה, ובכך להוביל לשיתוק פעילותה הסדירה והתקינה של המועצה, בנוסף, ועדת השרים קבעה בהחלטתה שאם הרב המקומי מתנגד למינוי אישה בשל היותה אישה למועצה הדתית, התנגדותו תתקבל ולא תמונה אישה.
- חברי המועצה הדתית נבחרים מתוך היישוב שלהם, הם בדרך כלל אנשים המשתייכים לזרם פוליטי או דתי ובכך מייצגים חלק מהציבור ביישובם, הרב המקומי של ירוחם טוען כי לאה שקדיאל אינה מייצגת ייצוג הולם את הציבור בירוחם.
- המועצה הדתית היא בעלת אופי דתי הלכתי ברור, כמו כן לפי המסורת הנהוגה בישראל, נשים אינן חברות במועצות הדתיות. שיקולים אלה הם עניינים ואל לו לבית המשפט להתערב בהחלטת הוועדה המבוססת עליהם.
הכרעת בית המשפט
שלושת השופטים שדנו בעתירה, מרים בן-פורת, מנחם אלון ואהרן ברק, הכריעו פה אחד ופסלו את החלטת הוועדה. בית המשפט קבע כי התכלית של פסילת אישה מלכהן במועצה דתית, לא ראויה ואינה מצדיקה פגיעה בשוויון המגדרי. בית המשפט קבע ששקדיאל תיכלל בהרכבה של המועצה הדתית בירוחם, כמועמדת מטעם הרשות המקומית, במקומו של אחד מארבעת הנציגים של האחרים של הרשות המקומית.
הנמקות בית המשפט להכרעה מפי השופט אלון
הזכות לשוויון ואי אפליה על בסיס מגדרי
אי הכללת מועמדת למועצה דתית בשל היותה אישה, נוגד את עקרון היסוד של שוויון ומהווה פגיעה אסורה בעקרון השוויון הקיים במערכת המשפט הישראלית, שלפיו אסורה אפליה מטעמי מגדר. עקרון השוויון הוא אחד מהעקרונות הבסיסים בחוק שיווי זכויות האישה. ועדת השרים פסלה את חברותה של לאה שקדיאל מתוך שיקול פסול, בשל היותה אישה, זוהי הפליה מטעמי מגדר, הנוגדת את החוק ואינה מוצדקת. החלטת הוועדה לפסול אישה מחברות במועצה דתית אינה לתכלית ראויה ואינה מצדיקה פגיעה בשוויון המגדרי.
אין צורך להיות דתי בשביל לכהן במועצה הדתית, כיוון שמדובר במינוי מכוח חוק המדינה, כישורי חבריו יוכרעו לפי החוק והחלטות של המערכת המשפטית הכללית, ועל-פי אלה בלבד. החוק[8] דורש כישורים מנהליים, ולאו דווקא חיים על פי דרך ההלכה וידיעות נרחבות בדיני כשרות ושחיטה. לכן, לאה שקדיאל היא מועמדת ראויה וכשירה לכהן במועצה הדתית, אישה משכילה עם עשייה ציבורית, אשר יכולה לתרום מחוכמתה ומניסיונה לתושבי ירוחם. המועצה הדתית אינה ממלאת תפקיד הלכתי לכן מגבלות הלכתיות על נשים אינן רלוונטיות לחברות במועצה. נוכח זאת אין הצדקה להגביל את חברותן של נשים במועצה הדתית.
בית המשפט מצא שגם מבחינת ההלכה אין מניעה שנשים יכהנו בגופים כמו מועצה דתית, בית המשפט הסתמך על דעתו של הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, הסובר שלנשים זכות בחירה, הן אקטיבית והן פאסיבית[9], הן יכולות להיבחר ולבחור, זהו חלק מן השינוי שחל בעולמה של האישה היהודייה "כל כבודה בת מלך פנימה" לא רק בביתה אלא גם במרחב הציבורי אליו היא משתייכת. לפיכך, חסימת נשים מחברות במועצה הדתית היא חסרת בסיס חוקי והלכתי[10]כאחד, לכן, בית המשפט אינו מקבל את הטענה על הסכנה שחברות נשים במועצה הדתית תגרום לקושי בתפקוד המועצה.
התכלית הראויה להגבלת הזכות
בית המשפט ציין כי כל זכות יסוד אינה מוחלטת אלא יחסית וקיומה ושמירתה הם על ידי מציאת האיזון המתאים בין העקרונות השונים של שני יחידים או של היחיד והציבור, עקרונות שמוגנים ומוגנים כדין. על מנת לשקול מהו האיזון הנכון אל מול עיקרון זה, צריך היה לטעון, כי גם מבחינה הלכתית חברותה של אישה במועצה דתית אסורה היא, ומתוך כך עלול הדבר להביא לפגיעה בעבודתה של המועצה הדתית. בית המשפט מבחין בין אפליה פסולה לבין הבחנה מותרת. עקרון השוויון הוא הצד השני של מטבע ההפליה, בפועל משמעות הדבר כי יש להתייחס באופן שווה אל בני אדם, שאין ביניהם הבדלים של ממש, כשהם רלוונטיים לאותה מטרה. אם אין מתייחסים אליהם ביחס שווה, כי אז לפנינו הפליה.
על ועדת השרים כגוף מנהלי ציבורי היה לפעול בשיקול דעת, בתום לב ביושר ללא שרירות וללא הפליה בלתי מוצדקת ולהגיע להחלטותיה מתוך שקילת שיקולים עניינים, שמשקפים את תכליתו ומטרתו של חוק שירותי הדת היהודיים. לית המשפט ציין כי השיקול הדתי אינו שיקול זר לחוק שירותי הדת היהודיים וטבעי הוא, כי בחוק שעניינו מתן שירותי דת יש מקום לשיקול הדתי, אך השיקול הדתי עומד לביקורת שיפוטית לפי כללי המשפט המנהלי[11], והשאלה היא מהי חוקיותה של ההחלטה, האם היא לתכלית ראויה.
השופט ברק
השופט ברק הסכים עם החלטה של השופט אלון. אולם, בעוד שאלון מנמק את החלטתו מעקרון חוקיות המנהל וההלכה, השופט ברק פסל את החלטת הוועדה בשל פגיעה בעיקרון השוויון. לדעתו, במסגרת המשפטית, כל חוק צריך לפרש[12] באופן שעקרון השוויון בכלל, ושוויון המינים בפרט, יתקיים בו, שהרי בפרשנות של דברי חקיקה אנו רוצים לבדוק האם הם מקיימים מטרה זו או סותרים אותה. האיזון בין המטרות השונות אינו יכול להתבסס על שלילתו של עקרון השוויון, וכל איזון יהא חייב להתבסס על ההנחה בדבר שוויון, האיזון עם עקרון השוויון הוא אמצעי אחרון ולא ראשון. ההנחה צריכה להיות כי מי שכשיר לשמש במועצה הדתית הם כל אותם אנשים שתכונותיהם האישיות מאפשרות להם לבצע את התפקיד בדרך הטובה ביותר, ללא הבחנה של אישה או איש, שוויון בפני כל.
האיזון בין הזכות לשוויון לאינטרס הציבורי הדתי
בנסיבות הקיימות, טען ברק, האיזון בין המטרות השונות יכול להיעשות רק אם תהיה הוכחה לכך, כי אכן האינטרס הציבורי בקיום שירותי דת ייפגע, אם יינתן תוקף מלא לעקרון השוויון, חשש בלבד אינו מספיק, יש לראות שעמידה על עקרון השוויון בלבד תפגע בפעולתם של שירותי הדת. התחשבות בשיקול זה תהיה אפשרית, רק לאחר שמוצו כל ההליכים החוקיים, שיש בהם כדי להביא לידי כך שהמועצה הדתית תופעל כראוי תוך שמירה מלאה על עקרון השוויון.
השופטת בן פורת
מסכימה עם התוצאה של אליה הגיעו השופט אלון והשופט ברק, תוך כדי דגשים שונים של כל אחד מהם.
בעקבות פסק הדין
בעקבות העתירה שהגישה שקדיאל לבג"ץ נפתחה הדרך לנשים לכהן במועצות דתיות. ארבעה ימים אחרי שניתן פסק הדין בעניין שקדיאל, ניתן פסק הדין פורז[13], שקבע כי אין לפסול אישה מלכהן בוועדה לבחירת רב עיר, רק בשל מינה. 17 שנה אחרי מאבקה של שקדיאל, נבחרה אישה לראשונה לעמוד בראש מועצה דתית בכפר סבא, עורכת הדין סמדר גרוס, בתמיכתו של ראש העיר יהודה בן חמו[14]. גם בחירה זו לוותה במאבק והתנגדות נחרצת של רב העיר, בשל הלחץ שהופעל עליה ואי שיתוף הפעולה מצד אנשי הרבנות, היא נאלצה לפרוש מתפקידה לאחר 9 חודשים[15].
בג"ץ שקדיאל פתח את שערי המועצות הדתיות לנשים. בהקשר רחב יותר, בג"ץ שקדיאל הוא אבן דרך במאבקן של פמיניסטיות מכל הדתות[16][17]על זכותן להיכנס לתפקידים שבאופן מסורתי בחיים הקהילתיים הדתיים היו שמורים רק לגברים. בעקבות בג"ץ נשים מכהנות בתפקידים כמו טוענות רבניות או יועצות הלכה בהלכות טהרה ומשפחה. באפריל 2013 הגיע ויכוח סביב פעילותן של נשות הכותל לדיון משותף של הוועדה לקידום מעמד האישה וועדת הפנים של הכנסת. דורית ביניש, נגידת האוניברסיטה הפתוחה ונשיאת בית המשפט העליון לשעבר, אמרה בראיון: "אם חשוב להן להתפלל בדרך הזאת בראש חודש, אני מבינה אותן, זאת זכותן. חלק מהחירויות והזכויות של בני אדם הן הזכות לפולחן דתי והזכות להימנע מפולחן דתי. אלה זכויות בסיסיות. קשה לי גם להבין את ההתנגדות, כי רחבת הכותל גדולה והן עומדות מאחורי עזרת נשים [...] נראה לי שאפשר להגיע להסדר שלא יפגע ברגשותיו של איש." וכן אמרה: "חשוב לציין שעל פי המצב המשפטי הן אינן מפרות חוק"[18]. נשים בישראל נאבקות על תעסוקתן המקצועית וזכויותיהן לא רק מבחינה דתית[19] המצב כיום בישראל, אף על פי שאין מניעה חוקית והלכתית[דרוש מקור][מפני ש...], שנשים עדיין לא מכהנות כרבת עיר או כרבה ראשית, או כדייניות בבתי הדין הרבניים.
פסקי דין שהתייחסו לבג"ץ שקדיאל
- בג"ץ 953/87 א. פורז נ' שלמה להט, ראש עירית תל אביב-יפו, מב (2) 309
- בג"ץ 3856/11 פלונית נ' בית הדין השרעי העליון לערעורים, ניתן ב-27 ביוני 2013.
- בג"ץ 4154/94 אליס מילר נ' שר הביטחון מט(4) 94.
- בג"ץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, נב (3) 630 (43 עמ'), באתר נבו
- בג"ץ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל, מח (5) 501, באתר nevo.co.il.
ראו גם
לקריאה נוספת
- ד"ר יחזקאל כהן, נשים בהנהגת הציבור- המחלוקת על חברות נשים במועצה הדתית, הוצאת נאמני תורה ועבודה והקיבוץ הדתי, 1991.
- נויה רימלט, הפמיניזם המשפטי מתאוריה למעשה – המאבק לשוויון בין המינים בישראל ובארצות הברית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ופרדס הוצאה לאור, 2010, עמ' 129–133.
- ברק-ארז דפנה (עורכת), מדינה יהודית ודמוקרטית: קובץ מאמרים, תל אביב, הוצאת רמות, 1996. ידיעות אחרונות והוצאת מגנס, 2000, עמ' 5 – 65.
- ברק-ארז דפנה, ברק ארז, דורון נבות ומרדכי קרמניצר, ניגוד עניינים במרחב הציבורי: משפט, תרבות, אתיקה, פוליטיקה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2009
- ברק אהרון, פרשנות במשפט (3 כרכים), ירושלים, נבו הוצאה לאור, 1994-1992, תורת הפרשנות הכללית, פרשנות חקיקה, פרשנות חוקתית.
- רות גביזון, ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: מתחים וסיכויים, מכון ון ליר – הקיבוץ המאוחד, 1999.
- שו"ת משפטי עוזיאל, ח"ג, חו"מ, ה-ו; פסקי עוזיאל בשאלות הזמן (לקט מתשובות הרב עוזיאל, הוצאת מוסד הרב קוק, תשל"ז) מד.
- קמיר אורית, כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי חדש במשפט ובחברה, ירושלים הוצאת כרמל, 2007.
- מנחם אלון, מעמד האישה – משפט ושיפוט, מסורת ותמורה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 51–101.
קישורים חיצוניים
- היסטוריית החקיקה של חוק שיווי זכויות האישה, במאגר חוקי מדינת ישראל באתר הכנסת
- חוק שיווי זכויות האישה, התשי"א-1951, באתר חילן
- מנהלת נשות הכותל לזלי זקס מדברת באירוע "נשים פורצות דרך", ספטמבר 2012 קובץ וידאו
- אורית קמיר, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו: מקורותיו והשפעתו על החברה הישראלית
- חוק יסוד חופש העיסוק באתר הכנסת
- חוק יסוד כבוד האדם וחירותו באתר הכנסת
הערות שוליים
- ^ סעיף 7 לחוק שירותי הדת היהודים (נוסח משולב), תשל"א-1971, ס"ח 130
- ^ סעיף 5 לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), תשל"א-1971, ס"ח 130
- ^ סעיף 6 לחור שירותי הדת היהודים (נוסח משולב), תשל"א-1971, ס"ח 130
- ^ סעיף 3(ב)לחוק שירותי הדת היהודים (נוסח משולב), תשל"א 1971, ס"ח 130
- ^ ס' 5 לחוק שרותי דת היהודים (המשולב) תשל"א-1971 ס"ח 130,
- ^ חוק שיווי זכויות האישה תשי"א-1951 ס"ח 82 מיום 26 ביולי 1951
- ^ חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988
- ^ סעיף 7 לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), תשל"א-1971, ס"ח 130
- ^ דפנה ברק-ארז, פרשנות פמיניסטית, המשפט טז (1–2), מאי 2011, עמ' 37
- ^ מנחם אלון, מעמד האישה: משפט ושיפוט, מסורת ותמורה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005
- ^ דפנה ברק-ארז, מי אתה, המשפט המנהלי הישראלי?, הפרקליט נא, תשע"ב, עמ' 693–756
- ^ סעיף 1, חוק יסודות המשפט, תש"ם-1980, ס"ח 163.
- ^ בג"ץ 953/87 א. פורז נ' שלמה להט, ראש עירית תל אביב יפו, מב (2) 309
- ^ רענן בן צור, אשה ראשונה בראש מועצה דתית: "אפעל לקרוב לבבות", באתר ynet, 26 בנובמבר 2004
- ^ עירית מירון, במרץ 2011.html "רצו שאהיה מריונטה": מה שבר את מנהלת המועצה הדתית?, באתר nrg, 220/248
- ^ בג"ץ 3856/11 פלונית נ' בית הדין השרעי העליון לערעורים
- ^ בג"ץ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל, מח (5) 501
- ^ אריק בנדר, נשות הכותל חוללו סערה גם בכנסת, באתר nrg, 30 באפריל 2013
- ^ בג"ץ 4154/94 אליס מילר נ' שר הביטחון מט (4) 94
