בג"ץ חבר הכנסת הרב מאיר כהנא נגד הוועד המנהל של רשות השידור

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בג"ץ 399/85 חבר הכנסת הרב מאיר כהנא נגד הועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא (3) 255
בית המשפט העליון
בית המשפט העליון
מידע החלטה
תאריך החלטה 5 בפברואר 1987
החלטה
חופש הביטוי יקר הוא מכדי שיופקד בידי מומחה לשידור שאינו בית המשפט, על רשות השידור לתת ביטוי להשקפות ודעות ללא הפליה ומתוך שוויון והגינות. מכוח עקרון זה חייבת רשות השידור לתת זמן שווה לכל הדעות ואסור לה להפלות בין דעות והשקפות.
חברי המותב
חברי המותב אהרן ברק, גבריאל בך, שושנה נתניהו
דעות בפסק הדין
דעת רוב חופש הביטוי גובר כזכות יסוד מרכזית במשפט החוקתי של מדינת ישראל על כל שיקול אחר, כולל ביטויי גזענות או פגיעה בשלום הציבור, כל עוד ניתן למנוע או להקטין את הפגיעה בשלום הציבור בדרך אחרת, ולא באמצעי של הגבלת חופש הביטוי.

פסק הדין[1] עוסק באחת מזכויות היסוד החשובות במשטר דמוקרטי שהיא חופש הביטוי, וקובע: חופש הביטוי גובר, כזכות יסוד מרכזית במשפט החוקתי של מדינת ישראל על כל שיקול אחר, כולל ביטויי גזענות או פגיעה בשלום הציבור. הדברים נכונים כל עוד אפשר למנוע או להקטין את הפגיעה בשלום הציבור בדרך אחרת, ולא באמצעי של הגבלת חופש הביטוי. מכוח עקרון זה נקבע בפסק הדין, כי רשות השידור חייבת לתת זמן שווה לכל הדעות ואסור לה להפלות בין דעות והשקפות. בפסק הדין נעשה איזון בין חופש הביטוי לבין האינטרס הציבורי - בעיקר האינטרס להימנע מפגיעה ברגשות של קבוצת מיעוט, במסגרת איזון זה, נקבע כי רק ודאות קרובה לפגיעה קשה ב"סדר הציבורי", וברגשות הציבור בפרט תביא להסגרת חופש הביטוי. כפועל יוצא התקבלה עתירתו של ח"כ הרב מאיר כהנא כנגד הוועד המנהל של רשות השידור, ושידור דבריו הותר.

רקע

ח"כ הרב מאיר כהנא

הרב מאיר כהנא נולד בשנת 1932 בברוקלין שבניו יורק, פעל בקרב הקהילות היהודיות, ייסד את "הליגה להגנה יהודית", עלה למדינת ישראל בשנת 1971 וייסד את התנועה הפוליטית "כך". נודע בדעותיו הקיצוניות ביחסי יהודים וערבים וניסה את כוחו להיבחר לכנסות השמינית והתשיעית בראש רשימת "כך" אך כשל, שכן הרשימה לא עברה את אחוז החסימה. לבסוף הצליח להיבחר לכנסת ה-11 ועמד בראש רשימת "כך", אשר קיבלה מנדט יחיד. כהונתו נודעה בעימותים רבים עם ערביי ישראל ואתגרה את מערכות החוק בפעילותו להפיץ את האג'נדה שהטיפה לבצע טרנספר בערבים ולשלילת אזרחותם. בשנת 1988 נפסלה "כך" מהתמודדות לבחירות בכנסת, משנקבע שמטרותיה גזעניות, וכמה שנים לאחר מכן הוכרזה המפלגה על ידי ממשלת ישראל כארגון טרור. הרב מאיר כהנא נרצח בשנת 1990 בניו יורק על ידי מתנקש ערבי, אולם מורשתו פעילה גם היום, באמצעות ממשיכי דרכו ומאמיניו של כהנא וביניהם: הרב דב ליאור ופעילי הימין ד"ר מיכאל בן ארי, ברוך מרזל, עו"ד איתמר בן-גביר, בנצי גופשטיין ונעם פדרמן, שהשתתפו בערב אזכרתו של כהנא. את האירוע פתח בן גביר שאמר, כי תורתו של הרב כהנא אקטואלית היום יותר מתמיד. "בדרך כלל הזמן משכח את המת מהלב אך באשר לרב כהנא בדיוק הפוך, ככל שעובר הזמן, יותר ויותר אנשים מבינים עד כמה הוא צדק". מרזל הוסיף, "אנחנו מציינים פה חצי יובל להירצחו של מורנו ורבנו הרב הקדוש מאיר כהנא, שנרצח בארצות הברית ונרדף על ידי ממשלת ישראל, וחמש שנים לאחר מכן הוצאה תנועתו מהחוק. אבל אנחנו פה ואנחנו מנצחים".

חופש הביטוי

"חופש הביטוי" היא זכות מסוג חירות, לשם הגשמתה של חירות זו מעניק הדין זכויות נוספות, אחת מהן הזכות לקבל מידע והזכות להשיב על מידע. הקשר בין המשטר הדמוקרטי לבין חופש הביטוי הוא דו צדדי, ועמד על כך הנשיא שמגר, באומרו:[2] "חירות הביטוי היא תולדה עיקרית של הדמוקרטיה ובין מאפייניה המרכזיים,־ מאידך גיסא, עצם התארגנותה של הדמוקרטיה מעת לעת מותנית בכך, שחופש הביטוי אכן יהיה קיים, ומבחינה זו הדמוקרטיה היא תולדה של הקניית החירויות ושמירתן. סיכומו של דבר, דמוקרטיה אמיתית וחירות הביטוי חד הן"[3]

חופש הביטוי קיבל מעמדו כזכות יסוד על חוקתית, בשנת 1953 בפס"ד "קול העם"[4] על ידי השופט אגרנט שקבע, כי חופש הביטוי חיוני במשטר דמוקרטי ומשרת את מטרת "גילוי האמת",אומנם חופש הביטוי אינו מוחלט ויש לאזן בינו לבין ערכים אחרים בשעת חירום כאשר המצב מחייב, עם זאת אסור שמצב זה יהווה הצדקה לאסור בצורה גורפת הבעת דעות המזיקה לפרט ולדמוקרטיה בכלל. ההתנגשות בכוח ובפועל בין ביטויים לבין זכויות אזרחיות ואינטרסים ציבוריים אחרים מחייבת יצירת איזון בין הזכות לחופש הביטוי לבין זכויות ואינטרסים אחרים, והיא מצריכה התוויית גבולות למימושו של חופש הביטוי בפועל.

חופש הביטוי לא זכה לעיגון מפורש בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, בפסיקה קיימות מספר גישות לעניין מעמדו של חופש הביטוי: גישה המשקפת את דעת הרוב בפסק דין שלמה כהן[5] ופסק דין גולן,[6] הגורסת כי חופש הביטוי הוא נגזרת של כבוד האדם ומכאן זכה לעיגון על-חוקתי. גישה פורמליסטית הגורסת כי מה שלא כלל המחוקק בחוק היסוד, לא זכה לעיגון על-חוקתי,[7] וגישה נוספת המאזנת בין שתי הגישות, הקובעת כי יש לבחון את סוג הביטוי.

לאור חשיבותו של חופש הביטוי הוא עוגן במספר אמנות בין-לאומיות, בראש בראשונה בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, סעיף יט':

כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, לבקש ידיעות ודעות, ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות.

עובדות פסק הדין

לאחר הבחירות לכנסת ה-11, התכנס פורום חדשות של רשות השידור, במטרה להבטיח שכלי התקשורת הממלכתיים לא ישמשו במה להשמעת דברי הסתה נגד אזרחים והצהרות הפוגעות במדינת ישראל והמנוגדות לעקרונות מגילת העצמאות. אחד מנושאי הפורום היה "מאיר כהנא". בפורום הוחלט בין השאר: "כי הכתבים והטכנאים יצלמו ויקליטו הכל, אך ישודרו רק אותם עניינים שיש בהם "ערך חדשותי מובהק ואשר אינן פוגעות בעקרונות אלה ובחוק רשות השידור ורוחו". בהתאם לכך שודרו קטעים מנאומיו של מאיר כהנא בכנסת. לעומת זאת, בכל הנוגע להשקפות, עמדות ודעות פוליטיות של כהנא ומפלגתו הוחלט שאין לשדר. כהנא ומפלגתו טענו, כי אי-שידור דעותיהם והשקפותיהם פוגע בחופש הביטוי שלהם ושל ציבור בוחריהם.

טענות הצדדים

חבר הכנסת הרב מאיר כהנא, ותנועתו - תנועת "כך" עתרו לבג"ץ כנגד הוועד המנהל של רשות השידור, כנגד מנכ"ל רשות השידור וכן כנגד רשות השידור.

טענותיו של הרב כהנא

הרב כהנא טען, כי הוועד המנהל של רשות השידור הטיל "חרם" עליו ועל מפלגתו, ובכך פגע בחופש הביטוי שלהם ושל הציבור. לטענתו, בפעולתם זו הפר הוועד המנהל של רשות השידור את חוק רשות השידור, תשכ"ח-1965 והביאו להפלייתו של הרב כהנא, היות שמרגע בחירתו לכנסת יש להשמיע את דעותיו והשקפותיו הפוליטיות תוך שוויון בינו לבין שאר חברי הכנסת. לדבריו של כהנא, פעולתם זו היא פגיעה בדמוקרטיה ובשלטון החוק בשל שלילת חופש הביטוי, ומהווה צנזורה פרטית הפוגעת וסותרת את דוקטרינת ההגינות.[8]

טענה נוספת שטען כהנא הייתה, כי על רשות השידור חלה החובה לשדר את מצעה הפוליטי של סיעה בכנסת ורק הוראת חוק מפורשת יכולה לשחרר אותה מחובה זו. לטענתו, אף על פי שהוראה זו אינה קיימת בחוק רשות השידור, אין למנוע דעות והשקפות פוליטיות של סיעה בכנסת גם אם יש ודאות קרובה לפגיעה בשלום הציבור, היות שבתחום הדעות וההשקפות הפוליטיות אין מקום למבחן הוודאות הקרובה. רשות השידור לא שקלה טענה זו ואף לא הגיבה עליה.

טענות הוועד המנהל של רשות השידור

הועד המנהל של רשות השידור טען, כי לא הטיל "חרם" על כהנא ומפלגתו, הרי רשות השידור המשיכה לשדר ידיעות הקשורות לכהנא שיש להן ערך חדשותי מובהק. בנוגע לטענה בדבר מניעת שידור השקפותיהם ודעותיהם של כהנא ומפלגתו, טען הוועד המנהל של רשות השידור, כי הסמכות לא לשדר את דעותיהם והשקפותיהם של כהנא ומפלגתו, היא מכוח סעיף 3 לחוק רשות השידור שמפנה לסעיף 2 לחוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953 שבו נאמר, כי רשות השידור צריכה לקדם את השאיפה לחברה בנויה על חירות, שוויון וסובלנות. אי לכך, רשאית רשות השידור למנוע פרסום עמדותיו של כהנא שיש בהן הסתה לגזענות, שנאה ופגיעה בדמוקרטיה.

בנוגע לטענה בדבר הפלייתם של כהנא ומפלגתו, טען הוועד המנהל של רשות השידור, כי כהנא ומפלגתו אינם יכולים לטעון להפליה, היות שאין שוויון בינם לאחרים, וכי הוועד המנהל אינו פוגע בדוקטרינת ההגינות, היות שדוקטרינה זו אינה מחייבת את רשות השידור לאפשר לכהנא ומפלגתו "לאזן" את הנטען נגדם, באמצעות הפצת שנאה ודברי הסתה, בכך שישודרו דעותיהם הגזעניות.

בנוגע לטענה בדבר מבחן הוודאות הקרובה לפגיעה בשלום הציבור, טען הוועד המנהל של רשות השידור, כי רשות השידור אינה יכולה להפוך מכשיר שמפיץ דעות גזעניות של כהנא ומפלגתו, ללא קשר לשאלה האם קיימת ודאות קרובה לפגיעה בסדר הציבורי או לא.

הכרעת בית המשפט

השופט אהרן ברק פסק, כי סמכותה של רשות השידור לשדר או שלא לשדר את עמדותיהם של הרב כהנא ומפלגתו תיקבע על פי מקומו של עקרון חופש הביטוי במשפט בארץ. חופש הביטוי, במובנו הרחב, הוא אגד של זכויות, אשר במרכזן החירות של המשמיע ושל השומע. החירויות והזכויות המרכיבות את חופש הביטוי חלות גם לעניין שידורי הרדיו והטלוויזיה. לתחולה זו היבט כפול, הן ככל אדם אחר המבקש להשמיע את דעתו, והן כרשות החייבת להבטיח את חופש הביטוי של זולתה. חובתה של רשות השידור בחברה דמוקרטית אינה רק לשדר חדשות באופן מלא ואובייקטיבי אלא גם לתת ביטוי לדעות ולהשקפות של זרמי הציבור. החיפוש אחר האמת, הרצון לתת ביטוי להגשמתו העצמית של האדם והצורך לקיים משטר דמוקרטי על ברכי סובלנות ויציבות חברתית, מבססים את חופש הביטוי כזכות יסוד מרכזית במשפט החוקתי הישראלי.

חופש הביטוי אינו רק החופש לבטא או לשמוע דברים המקובלים על הכול, אלא גם החופש לבטא דעות מסוכנות, מרגיזות וסוטות, אשר הציבור סולד מהן ושונא אותן, כולל גם חופש הביטוי הגזעני. אין לקבל את התפיסה לפיה הציבור הגזעני מוצא מעצם תחומו של חופש הביטוי, שכן יש בה סכנה לחופש הביטוי ולמשטר הדמוקרטי. ואולם, חופש הביטוי אינו חופש מוחלט אלא חופש יחסי, שכן בחברה דמוקרטית יש להתחשב בעקרונות יסוד נוספים כגון כבוד האדם, זכות הקניין, טוהר השיפוט ושלום הציבור. כאשר קיימת סכנה כי חופש הביטוי הבא להגן על הדמוקרטיה, הוא זה העלול לפגוע בה בביטוי גזעני, ובעקבותיו עלולים לבוא גם מעשים שיפגעו באופן ממשי בסדר החברתי, בשלום הציבור או באשיות הדמוקרטיה, אזי יש לשקול הגבלתו.

מבחן הודאות הקרובה לסכנה ממשית לסדר הציבורי נמצא באמת המידה האם אי אפשר למנוע או להקטין את הסיכון באמצעי חינוך והסברה ולא באמצעי של מניעת חופש הביטוי. כאשר האמצעים החינוכיים והעונשיים, אין בהם כדי להסיר את הסכנה, יהיה מוצדק להגביל את חופש הביטוי. במקרה גבולי יש להימנע מהגבלת חופש הביטוי, שכן לא כל פגיעה קרובה לוודאי בשלום הציבור מצדיקה הגבלת חופש הביטוי. זכותה וחובתה של רשות השידור למנוע פרסומו של ביטוי גזעני, כל עוד רשות השידור בעצמה אינה עוברת על הוראות החוק הפלילי, שכן חופש הביטוי אינו חופש לעבור עבירה פלילית. בהנחה שרשות השידור אינה עוברת כל עבירה, היא תהיה רשאית למנוע פרסום של ביטוי גזעני בשל הפליליות שבו. השופט ברק קובע, כי כאשר ודאות קרובה זו אינה קיימת, והאיסור הפלילי מוטל על עצם הביטוי ללא התחשבות בתוצאותיו, אין זה מוצדק לאפשר מניעה מראש של חופש הביטוי, וכי אין להסמיך את רשות השידור למנוע ביטוי מראש, רק על בסיס חשד שיש להם כי בוצעה עבירה,

חופש הביטוי יקר הוא מכדי שיופקד בידי מומחה לשידור שאינו בית משפט ושאינו פועל על פי הליכי הדין הפלילי. על רשות השידור לתת ביטוי להשקפות ולדעות, שאין בהן ודאות קרובה של פגיעה של ממש בציבור ועליה לפעול בהגינות, תום לב, סבירות, ללא הפליה ומתוך שוויון והגינות. מכוח עקרון זה חייבת רשות השידור לתת זמן שווה לכל הדעות ואסור לה להפלות בין דעות והשקפות.

השופט גבריאל בך, הסכים עם דעתו של השופט ברק כי יש לקבל את העתירה, ולהתיר את פרסום דבריו של כהנא. עם זאת, חלק על חלק מנימוקיו של השופט ברק ונימק בכך את טענותיו: דברי הסתה על רקע גזעני או לאומי-אתני פוגעים ברגשותיהם של אותם אנשים או חוגים, אשר נגדם הם מכוונים, ויש בפרסומם ברבים משום הפרת הסדר הציבורי. בוודאי קיימת וודאות קרובה, כי פרסום כאמור עלול לגרום לתוצאה כזו, משום כך בלבד רשאית רשות השידור, להימנע מלשדר כתבות בעלות תוכן או משמעות כאלה. במתן אפשרות לשדר את הדברים בנסיבות כאלה הופכת רשות השידור עצמה לשותפת לאותה עבירה. אין בית משפט זה צריך לאלץ את הרשות להעמיד את עצמה במצב זה. גם אם קיימת הנחה תאורטית, כי ייתכנו מקרים, שבהם דברי הסתה גזעניים אינם מהווים סיכון שיש בו משום ודאות קרובה של פגיעה בסדר הציבורי, גם אז רשאית רשות השידור להימנע מלשדרם, כאשר היא מאמינה בתום לב, כי יש בפרסומם משום עבירה פלילית, ואין מדובר בשידור אובייקטיבי של שידור חדשותי, שההגנה לפי סעיף 144 ג' לחוק העונשין, תשל"ז-1977, חלה עליו. בנסיבות דנן, בהחלטה הגורפת של רשות השידור למנוע את השמעת דעותיהם של כהנא ומפלגתו באמצעות כלי התקשורת הממלכתיים, יש משום הגבלה בלתי מוצדקת ומשום הפלייתם לרעה לעומת גופים פוליטיים אחרים, וכי אין לפסול את פרסום דברי כהנא ומפלגתו מראש בשל החשש שמא יושמעו דברי גזענות. עם זאת, יש להתיר לרשות השידור לבדוק כל כתבה מוקלטת לגופה, ולמנוע את שידורה רק במקרים שבהם דברי הסתה גזעניים מהווים סיכון שיש בו משום ודאות קרובה של פגיעה בסדר הציבורי.

השופטת שושנה נתניהו, אף היא הסכימה עם קביעתו של השופט ברק להתיר את פרסום דברי כהנא, אך לא קבעה דעה בשאלה אם במתן פרסום על ידי רשות השידור לדברי גזענות של הרב כהנא יש משום עבירה פלילית, וכי אין בהסכמתה התרת הפרסום, בכדי לחייב את רשות השידור לבצע עבירה פלילית.

בעקבות פסק הדין

בפסקי דין לאחר פרשת כהנא, התמודדו השופטים בפסיקותיהם עם מעמדו של חופש הביטוי כאשר הוא מתנגש עם ערכים אחרים. נקבע בפסקי הדין כי, זכות הגישה לאמצעי התקשורת, כזכות הנכללת בחופש הביטוי, חובתם של כלי התקשורת הממלכתיים להעניק במה למגוון דעות - כנגזרת מחופש הביטוי.[9]מניעת פרסום פוגעת בזכות החוקתית לחופש הביטוי שהיא נשמת אפו של כל משטר דמוקרטי. לכן עליה לעמוד במבחנים החוקתיים שנקבעו להגבלת חופש הביטוי ועיקרם – קיומה של ודאות קרובה לפגיעה ממשית באינטרס מוגן. לעניין האיזון שבין חופש הביטוי לפגיעה בתקינות ההליך הפלילי נקבע בעבר, בהקשר שונה במעט, כי יש הצדקה לפגיעה בחופש הביטוי על דרך של מניעה מוקדמת רק בהתקיים "וודאות קרובה לפגיעה ממשית בתקינות ההליך הפלילי".[10]

חוק הבחירות לכנסת תוקן במטרה להתאימו לחקיקה החדשה. נקבע שאישור השתתפות רשימה בבחירות על ידי ועדת הבחירות המרכזית מותנה בכך "שאינה מנועה מלהשתתף בבחירות לכנסת לפי סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת". לאור התיקון לחוק, הכנסת מנעה מכהנא ומרשימתו להשתתף בבחירות לכנסת ה - 12 בשנת 1988. רשימת "כך" נפסלה על ידי ועדת הבחירות, ב-5 באוקטובר 1988, ובית המשפט העליון אישר את ההחלטה. במסגרת פסק הדין קבע נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר: "מטרותיה ומעשיה של המערערת הם באופן ברור גזעניים: ליבוי היצרים השיטתי על יסוד לאומי-אתני המביא איבה ומדנים ומעמיק תהום, קריאה לשלילה אלימה של זכויות, לביזוי שיטתי ומכוון של חלקי אוכלוסייה מוגדרים, המאובחנים לפי יסוד לאומי-אתני, ולהשפלתם באופן הדומה להחריד לגרועות שבדוגמאות בהן התנסה העם היהודי (כמו למשל השואה) - כל אלה די בהם, לאור החומר הרב שהוגש לנו, כדי לבסס את המסקנה בדבר ההסתה לגזענות. עוצמת פעולתה של המערערת בכל צורותיה, הקיצוניות שבהצגת הנושאים ובמעשים המתלווים אליהם והעיוות החמור של אופייה של המדינה ושל משטרה הנובעים מכך, כל אלה מקנים למטרות ולמעשים את החומרה המפליגה, שדי בה כדי לבסס החלטתה של ועדת הבחירות המרכזית."[11]

הועלתה הצעת חוק חדשה[12] שמטרתה להשלים את מהלך החקיקה ולהרחיב את הגדרת הגזענות בסעיף זה, החלה על פרסום הסתה לגזענות והחזקת פרסומים גזעניים, ולהשוות אותה לקבוע בסעיף 144ו, המתייחס לעבירות שנאה, שהן עבירות שנעברו מתוך מניע של גזענות. סעיף זה קובע מפורשות, כי בגדר פשעי שנאה יבואו בין היתר עבירות המבוצעות עקב עוינות כלפי ציבור גם מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי או היותם עובדים זרים. הצעת חוק זו קובעת הגדרות אלה בסעיף 144א, כך שגם פרסום הסתה כלפי ציבור או חלקים באוכלוסייה בשל דתם, עדתם, זהות המגדר שלהם או היותם עובדים זרים, תיחשב כהסתה לגזענות ותישא בעונש הקבוע בחוק. אין ספק כי חופש הביטוי הוא זכות בסיסית המהווה עמוד תווך במשטר דמוקרטי. ואולם, המשפט הישראלי מכיר בתכליות שונות להגבלתו באמצעות איסור פלילי, בין היתר כשמדובר בהסתה לגזענות ולאלימות כלפי אוכלוסיות שונות, העלולה להוביל לרדיפה, השפלה, ביזוי, ואף לביצוע פשעי שנאה מתועבים. הצעת החוק ערה להגבלה הנוספת שהיא מטילה על חופש הביטוי. בפסק הדין המרכז לפלורליזם יהודי נ' היועץ המשפטי לממשלה,[13] התייחס כבוד המשנה לנשיאה ראובן ריבלין לזהירות המיוחדת הנדרשת מרשויות התביעה בהחלטות על הגשת כתבי-אישום פליליים ב"עבירות חופש ביטוי", על מנת לאזן בין פגיעה אפשרית באוכלוסיות שמלכתחילה מצויה אליהן התייחסות בחוק (סעיף 144ו), לבין ההגבלה על חופש הביטוי, תוך הקניית שיקול דעת ליועץ המשפטי לממשלה להגיש כתבי אישום במקרים המתאימים, כקבוע בסעיף 144ה.

כמו כן, הפסיקה קבעה רף גבוה להגבלת חופש הביטוי, לדבריו של השופט ניל הנדל אף על פי שהמבחן המקובל לשם הגבלת חופש הביטוי הוא מבחן של "וודאות קרובה", המחוקק, בהקשר של הסתה, בחר בדרך אמצע, וקבע רמת הסתברות של "אפשרות ממשית" שהפרסום אכן יביא לעשיית מעשה אלימות או טרור. יש לבחון את האפשרות הממשית לפי כל נסיבות המקרה כמכלול. הנשיאה דורית ביניש הוסיפה על דברי השופט הנדל והדגישה את האיזון הראוי לטעמה שהמחוקק עשה בקבעו את רמת ההסתברות של "אפשרות ממשית": "בשל חשיבותו של הערך המוגן אף קבע המחוקק במפורש את רף ההסתברות להתרחשות הסיכון הצפוי מתוכן הדברים והעמידו על אפשרות ממשית, להבדיל מהגבלות אחרות על חופש הביטוי שנקבע בהן רף הסתברות גבוה יותר – כ"ודאות קרובה".... נוכח עוצמת הסיכון הנשקפת מפרסום גזעני ומהסתה לטרור מתחייב בעבירות אלה מבחן הסתברותי ברמה נמוכה יותר, וזאת בהתחשב באופיו ועוצמתו של הסיכון".[14]

בשנת 2002 חוקקה הכנסת תיקון לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס' 29) תשס"ב-2002, בכך צמצמה את היקף החסינות המהותית.[15] הצעת החוק נועדה למנוע ניצול לרעה של החסינות. היא שואפת לאזן בין חופש הפעולה של חבר הכנסת, ההכרחי למילוי משימתו הפרלמנטרית, לבין גלישה אל מעבר לגבולות החסינות. החוק קבע שעל מעשים והתבטאויות מסוימות לא תחול החסינות המהותית:"1(א1). למען הסר ספק, מעשה לרבות התבטאות, שאינם אקראיים, של חבר הכנסת שיש בהם אחד מאלה, אין רואים אותם, לעניין סעיף זה, כהבעת דעה או כמעשה הנעשים במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר הכנסת: (1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי; (2) שלילת אופיה הדמוקרטי של המדינה; (3) הסתה לגזענות בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני; (4) תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או במעשי טרור נגד מדינת ישראל או נגד יהודים או ערבים בשל היותם יהודים או ערבים, בארץ או בחוץ לארץ". התיקון לחוק מעגן בחוק את צמצום מרחב המעשים וההתבטאויות שבגינם חבר הכנסת יכול לחסות בצלה של החסינות המהותית.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בג"ץ 399/85 חבר הכנסת הרב מאיר כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, מא (3) 255.
  2. ^ אהרן ברק, מבחר כתבים א (תש"ס), שער ב: "חוק יסוד וערכי יסוד-חופש הביטוי ומגבלותיו", 503.
  3. ^ בג״צ 84/372 קלופפר־נוה נ' שר החינוך והתרבות, פ״ד לח(3 ) 233,238-239.
  4. ^ בג"ץ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז (1) 871.
  5. ^ בג"ץ 957/97 עו"ד ד"ר שלמה כהן נ' ראש לשכת עורכי-הדין (43עמ'), נב(3) 486.
  6. ^ עע"א 4463/94 אבי חנניה גולן נ' שירות בתי הסוהר, נ(4) 136.
  7. ^ בג"ץ 6126/94 גיורא סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817.
  8. ^ דוקטרינת ההגינות - משמעותו של עקרון זה הוא, כי לצורך מימוש חופש הביטוי המלא בחברה, יש להעניק בשידורים במה לכל מגוון העמדות בסוגיות ציבוריות שנויות במחלוקת תוך איזון ראוי ביניהן. דוקטרינת ההגינות נולדה בארצות הברית, אך היא אינה חלה היום בארצות הברית, לאחר שבוטלה בשנת 1988 בנימוק של ריבוי ערוצי תקשורת המייתרים את הצורך במתן במה לדעות שונות באותו מישדר. דוקטרינת ההגינות תקפה בישראל - בג"ץ 6218/93 ד"ר שלמה כהן נגד לשכת עורכי הדין, מט(2) 529, בג"ץ 1/81 ויקי שירן נגד רשות השידור,לה(3) 365 וסעיף 47 לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו.
  9. ^ בג"ץ 7144/01, גוש שלום עמותה רשומה נ' רשות השידור, נו(2) 887.
  10. ^ ע"א 409/13, שידורי קשת בע"מ נ' שמעון קופר (פורסם בנבו, 11.4.2013)
  11. ^ ע"ב 1/88 משה ניימן וסיעת כך בכנסת נ. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השתים-עשרה, פ"ד מג (4) 177.
  12. ^ הצעת חוק העונשין (תיקון – הסתה לגזענות), התשע"ה–2015.
  13. ^ בבג"ץ 6702/05 המרכז לפלורליזם יהודי נ' היועץ המשפטי לממשלה (ניתן ביום 16 במרץ 2009).
  14. ^ מרדכי קרמניצר, ליאת לבנון-מורג, "הגבלת חופש הביטוי בשל חשש לאלימות – על ערכים מוגנים ומבחני הסתברות בעבירות של הסתה להמרדה והסתה לאלימות, בעקבות פרשת כהנא", משפט וממשל ז, תשס"ד, 305, עמ' 352.
  15. ^ חסינות מהותית-חלה על התבטאויותיו ועל פעולותיו של המחוקק בעת מילוי תפקידו ומטרתה להגן על חופש הביטוי והדיון בפרלמנט. חסינות מהותית היא בראש ובראשונה הגנה על חופש הביטוי של חברי הפרלמנט. ברוב המדינות יש התבטאויות והתנהגויות בלתי מקובלות שהחסינות המהותית אינה מגנה עליהן,חופש הביטוי של חבר הפרלמנט חל גם מחוץ לפרלמנט, ואולם החסינות אינה מגִנה על פעולות שאינן קשורות למילוי תפקידו גם אם התבצעו בתחומי הפרלמנט.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=בג%22ץ_חבר_הכנסת_הרב_מאיר_כהנא_נגד_הוועד_המנהל_של_רשות_השידור&oldid=2048632"