בג"ץ שחר בוצר
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| תאריך החלטה | 12 במרץ 1996 |
| חברי המותב | |
| חברי המותב | אהרן ברק, יעקב קדמי ודליה דורנר |
| דעות בפסק הדין | |
| דעת רוב | ברק: קיימת חובה ליצור קשר גאוגרפי אפקטיבי בין המקומות שבהם מתמלאות הפונקציות של המבנה הציבורי לבתי־שימוש לנכים |
בג"ץ שחר בוצר נ' מועצה מקומית מכבים-רעות[1] הוא פסק דין שניתן בשנת 1996 בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ על ידי הנער שחר בוצר, בייצוג אביו ובסיוע ארגון "בזכות". בית המשפט העליון, בהרכב בראשות נשיא בית המשפט, אהרון ברק, פסק לטובת בוצר וקבע לראשונה כי לאנשים עם מוגבלות ישנה זכות יסוד להשתתפות מלאה בחברה. בהתאם, על המוסדות הציבוריים מוטלת החובה להנגיש את שירותיהם. פסק הדין היווה אבן דרך משמעותית בהכרה בתכליות החוק, והנימוקים המועלים בו, בנוסף להלכה בו מצוטטים בפסיקה מאוחרת יותר הקשורה בהנגשת מבנים.
הרקע לפסק הדין
פסק הדין נכתב טרם חקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998. חובת הנגשת מבנים קמה כתוצאה מחוק התכנון והבנייה (פרק ה': סידורים מיוחדים לנכים בבניינים ציבוריים), אך טרם ההכרעה בפסק הדין לא היה ברור איזו פרשנות יש להעניק להוראות החוק - פרשנות מרחיבה, הדורשת הנגשה מסיבית של מבנים או פרשנות מצמצמת הדורשת את המינימום ההכרחי.
דו"ח הוועדה הציבורית לבדיקת חקיקה מקיפה בנושא זכויות אנשים עם מוגבלות (1997),[2] מראה כי מרבית המבנים הציבוריים בתל אביב לא היו נגישים.[2] מהדוח אף עולה שהנגישות במדינת ישראל הייתה בפיגור ביחס למדינות העולם. מדינות כמו ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה קידמו חוקי שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות ופעלו להנגשת המרחב הציבורי כבר קודם לכן, בעוד שבישראל המצב החוקי הנוגע לזכויות אנשים מוגבלויות היה מבוזר בחוקים רבים. למשל, חוק התכנון והבנייה, חוק הקלות לחירש התשנ"ב 1992, חוק הרשויות המקומיות (סידורים לנכים) - 1988. הסדרים חוקיים אלו לקו בחוסרים משמעותיים שלא טופלו במסגרת החוקית.[2]
העובדות וכתב התביעה
בוצר, בעת העתירה היה נער עם ניוון שרירים שלמד בחטיבת הביניים ביישוב מגוריו, מכבים-רעות. בעקבות המחלה התנייד עם כיסא גלגלים, מה שהצריך הנגשה של המבנים הציבוריים השונים. עם זאת, חרף התראות מראש של בני משפחתו, ההנגשה של רבים ממבני הציבור הייתה לקויה.
העתירה נסובה בעיקר סביב הנגשת מוסד הלימוד שלו. על מנת להתנייד בין הכיתות השונות והקומות, היה צורך לעלות ולרדת במדרגות. אולם, בוצר לא יכול היה לעשות כן משום שהוא מתנייד בכיסא גלגלים. חוסר הנגישות של בית הספר הוביל לכך שבוצר לא היה יכול להנות משירותים רבים של בית הספר (למשל כיתות מחשבים) ואף נגישותם של חדרי השירותים הייתה מוגבלת למדי, שכן היו שירותים מונגשים רק בקומה אחת, ללא קשר בין מיקום השירותים ובין הכיתות בהן למד. לפני הפנייה לערכאות המשפטיות הגיעו בוצר והעירייה לסיכומים רבים הנוגעים להנגשה, אך היו מספר חילוקי דעות בין הצדדים שהתגלעו ולא הגיעו לפתרונן. בין היתר, האם יש להתקין מעלית או רק אנכון, על מנת לאפשר לבוצר לעלות במדרגות בית הספר.
השאלה המשפטית
השאלה המשפטית העומדת בבסיס פסק הדין היא הפרשנות הנכונה לחוקי התכנון והבנייה בכל הנוגע לחובת הנגשת מבנים לאנשים עם מוגבלויות. פרשנות אחת, מצמצמת, קודמה על ידי המועצה מקומית, אשר סברה כי התקנתם של שירותי נכים מונגשים במבנה (ולא בכל קומה) היא פרשנות מספקת, כך הדבר גם לגבי אנכון. פרשנות אחרת, מרחיבה, קודמה בעמדת בוצר ולפיה יש להתקין מעלית ושירותי נכים המותאמים לאזורים בהם מחויב להיות האדם עם המוגבלות (פסקה 6).[1] שאלה נוספת קשורה בהנגשת המדרגות באמצעות מעלית או אנכון (ובהתאם, כמה רחבה צריכה להיות פרשנות התקנות).
פסק הדין
בית המשפט דן בשאלה המשפטית באמצעות הכללים השונים של פרשנות תכליתית, כלומר, קריאה ופרשנות של החוק לפי מטרות החוק והנימוקים שעומדים מאחוריו, ולא בחינה "יבשה" של לשון החוק. בית המשפט קבע שהתכלית של כללי ההנגשה השונים היא לשלב אנשים עם מוגבלות בחברה תוך הענקת הכבוד הראוי להם. הנגישות, לפי פסק הדין, תפקידה להעניק שוויון הזדמנויות חברתי תוך אינטגרציה מלאה.[1]
תכלית הכלל היא שיש לאפשר נגישות לשירותים לאנשים עם מוגבלויות באופן כזה שלא פוגע בכבוד ובשוויון ההזדמנויות המוענק להם. לכן, צריך להיות קשר אפקטיבי בין צורכי האדם עם המוגבלות ובין אופן ההנגשה, כך שההנגשה היא פונקציונלית. כלומר, על ההנגשה להתאים לשירותים הניתנים במבנה המונגש.
בפועל, כאשר מדובר על בית ספר, על השירותים להיות מונגשים באופן כזה שבו יכול תלמיד להנות מהפונקציות השונות המוצעות בבית הספר, תוך נגישות מלאה שלהן. כאשר ישנו רק תא אחד של שירותים מונגשים, בעקבות הקושי להגיע אליו, נוצרת פגיעה בכבוד המשפילה את האדם עם המוגבלות ולא מאפשרת לו שוויון הזדמנויות, ובכך, נסתרת תכלית החקיקה. המסקנה היא כי יש לייצר הנגשה אפקטיבית של בית הספר. באופן דומה, אין להנגיש את המדרגות על ידי שימוש באנכון משום שהאנכון דורש את סיועו של אדם נוסף. ההסתייעות באדם נוסף על מנת לעלות במדרגות, כך נקבע, גם היא משפילה ופוגעת בשוויון של האדם עם המוגבלות ולכן יש למצוא פתרון אחר.
בעקבות פסק הדין
פסק הדין הוביל ליצירת חובת הנגשה רחבה יותר של מבנים. זאת, ההשפעה ארוכת הטווח של פסק הדין נוגעת להגדרת התכליות העומדות ביסוד חובות ההנגשה השונות. התכלית העולה יש שלאנשים עם מוגבלת יש את הזכות לחיות בקהילה ולהיות זכאים לקבלת השירותים השונים בה כמו אנשים ללא מוגבלות. תכלית זו מייצרת חובת הנגשה רחבה יחסית לרשויות המדינה.
ביום מתן פסק הדין, אישרה הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת החוק לשוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלות. מדובר, בין השאר בעקרון שאדם עם מוגבלות הוא אדם רגיל בחברה אשר עומדת לו הזכות להשתלב בחברה, וכי זכות זו מתורגמת לחובות הנגשה כלכליות שונות - בניית שירותים מונגשים, מעליות והסדרים שונים המתאימים הלכה למעשה למציאות. לכן, החובות המוגברות מוטלות על מבני ציבור חדשים הנבנים) ומעוגן חוקית בסעיפי המטרה של החוק, סעיפים 1 ו-2.
קישורים חיצוניים
- בג"ץ 7081/93 בוצר ואחרים נ' מועצה מקומית "מכבים־רעות" ואחרים, ניתן ב-12 במרץ 1996. פ"ד כרך נ', חלק ראשון, עמ' 19–31
- דוח הוועדה הציבורית לבדיקת חקיקה מקיפה בנושא: זכויות אנשים עם מוגבלות, 6 ביולי 1997
- ישראל הבר, חבר רגיל בחברה: פריצת הדרך בעניין בוצר נ' מועצה מקומית מכבים רעות, שורשים במשפט
- אהרון ברק, "על כבוד הנכה" מבחר כתבים ג' – עיונים חוקתיים 595–596 (2017)
- דפנה ברק ארז, "זכויות אנשים עם מוגבלות – אחרי עשרים שנה ולקראת השנים הבאות" משפט וממשל כ 259 (2019)
הערות שוליים
