ביוב
ביוב הוא מערכת צינורות תת-קרקעיים, אשר מיועדת לנקז את השפכים העירוניים, ולהוביל אותם למקום שבו לא יהוו מטרד, בעיקר למכון טיהור שפכים. לעיתים מובילה מערכת הביוב את השפכים לים או לערוץ נחל, פעולה שגורמת לזיהום מים חמור ביותר ולכן מנסים להימנע ממנה.
הביוב הוא מערכת תשתית חשובה בכל יישוב, והקמתה ותחזוקתה מבוצעות על ידי הרשות המקומית.
מערכות ביוב בערים גדולות כדוגמת פריז מאפשרות כניסת אדם לתוכן. בפריז נמצא מוזיאון הביוב (לז אגו), המאפשר כניסת תיירים אל התעלות.
היסטוריה
מערכות הביוב התת-קרקעיות המוקדמות ביותר שנחשפו על ידי ארכאולוגים היו המערכות של הערים בתרבות עמק האינדוס.
ברומא העתיקה, קלואקה מקסימה היא מערכת ביוב מתוחכמת מאד ונחשבת פלא הנדסי. מערכת זו נשפכת אל נהר הטיבר.
באירופה של ימי הביניים השתמשו בערים בנתיבי מים על מנת לאסוף מים משומשים. אלו כוסו עם הזמן ותפקדו כמערכות ביוב. נהר פליט בלונדון הוא דוגמה למערכת זו. בפריז קיימת מערכת ביוב מהמאה ה-19 אשר מרוצפת ומחופה בלבנים.
בורות ספיגה
"בור ספיגה" הוא בור הנכרה באדמה ומשמש לקליטת שפכים לשם סילוקם בדרך של חלחול לקרקע.
בור ספיגה יכול להופיע הן כבור ספיגה ביתי המשמש לקליטת שפכים ביתיים וכלליים והן כבור ספיגה תעשייתי המשמש לקליטת שפכים תעשייתיים.
בעבר היה נהוג שבחצר כל בית נכרה בור ספיגה שאליו הוזרם הביוב ועל מנת למנוע זיהומים וריחות רעים, נהוג היה לכסותו מדי פעם בסיד כבוי.
סילוק השפכים בצורה זו גורמת למפגעים סביבתיים רבים:
- דרך הפעולה של הבור הסופג כלומר חלחול שפכים לקרקע, גורמת לזיהום של הקרקע ומי תהום.
- לאחר מספר שנים של פעולת בור הספיגה הבור יכול להיסתם ויש צורך בריקונו על ידי ביובית (רכב המיועד לסילוק השפכים שהצטברו בבור הספיגה).
- השפכים שבבור הספיגה מסולקים לעיתים קרובות על ידי הביובית לשדה או ואדי קרוב, צורת פינוי זו גורמת לבעיות אסתטיות ותברואתיות וכן לעיתים לזיהום מים.
- צורת סילוק זו אינה מאפשרת השבת המים לניצול חוזר בהשקיה חקלאית.
בגלל בעיות וסיבוכים אלו בבורות הספיגה הוציא המשרד לאיכות הסביבה ב-1992 תקנות אשר ימנעו את זיהום המים, ולפיהן:
- נאסר על הקמת בור ספיגה בבניה חדשה.
- במקומות אשר היה שימוש בבורות הספיגה נאלצו להתחבר למערכת הביוב הראשית של האזור או (במקרה ואין מערכת ביוב ראשית) היה צורך לטפל בשפכים (בבור רקב) לפני סילוקם לבור הסופג.
- במקרים מיוחדים ניתן להמשיך ולהשתמש בבורות אלו, אך רק לאחר קבלת אישור ממשרד לאיכות הסביבה, הניתן רק כאשר יש טיפול יסודי ומקסימלי בשפכים לפני סילוקם.
הביוב באמנות
מערכות הביוב עברו תהליך של רומנטיזציה עם השנים ובספרות החלו לשגשג דימויים של הביוב כמבוך של העידן התעשייתי והעידן המודרני. חלק מדימויים אלו נבעו ממציאות מסוימת שבה הביוב שימש לעיתים כמקום מחבוא וכנתיבי מילוט של נלעגים או נרדפים. כך למשל במהלך מרד גטו ורשה השתמשו חלק מהלוחמים היהודים במערכות הביוב על מנת לברוח מן הגטו. אגדות אורבניות צמחו לגבי היצורים הקיימים בביבי הערים. כך למשל צמחה אגדת תמסחי הביבים של ניו יורק.
הביוב בישראל
.JPG)
תושבי ישראל מייצרים מדי שנה כ-490 מיליון מטר מעוקב של ביוב. במקומות רבים, בעיקר ביישובים כפריים, אך גם בחלק משכונות הערים, נפוץ השימוש בבורות ספיגה ביתיים על פני מערכת ביוב מסודרת. כמו כן, מפעלים רבים מעדיפים להזרים את שפכיהם לנחלים ולגופי מים חיצוניים[1].
דו"ח שנתי מספר 41 של מבקר המדינה מנה שורה ארוכה של מחדלים בטיפול בביוב בישראל[2]:
- היעדר תוכנית אב ומדיניות כוללת לביוב.
- היעדר גוף יעיל ובעל סמכויות לתאום הקמת מתקני ביוב חדשים.
- חוסר המעש של ועדת המנכ"לים לענייני ביוב.
- פיגור בפיתוח מערכות לטיפול בשפכים.
- אי-קביעה של רמת טיהור מחייבת.
- היעדר מאגר נתונים ארצי בנושא ביוב.
פעולות רבות ננקטו כדי לצמצם את הזיהום הנגרם מהשפכים העירוניים:
- חוסלו רוב בורות הספיגה, ומערכות הביוב הביתיות חוברו למערכת ביוב מוסדרת ותחת פיקוח.
- הוקמו מכונים לטיהור שפכים בחלק מהיישובים והרשויות, אשר פועלים להקטנה של רמת הזיהום הביולוגי ולהרחקת המוצקים המרחפים בשפכים.
- חלק ניכר מהשפכים (כ-290 מיליון קוב בשנה) מטופלים עד לאיכות המאפשרת השקיה חקלאית. השפד"ן לדוגמה ממחזר כ-9% ממי הביוב והופך אותם למי השקיה.
בעקרון, האחריות לטיפול בביוב נמצאת בידי הרשות המקומית, אך לאור חומרת הבעיות שנוצרו הוקם בשנת 1993 גוף ארצי לתיאום ופעולה בנושא – המנהלה הארצית לביוב, אשר מרביתו נמצאת כיום תחת אחריותו של משרד התשתיות הלאומיות[1].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- כל הדרכים בהן ישראלים מחריבים לעצמם את הביוב, אתר מעריב, 25 ביוני 2015
הערות שוליים
