בית הבובות (ספר)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ק. צטניק 135633 (שם העט של יחיאל די-נור) |
| שפת המקור | עברית |
| תורגם לשפות | הופיע ביידיש (1955); תורגם לשפות רבות, בהן אנגלית (1955), דנית (1955), יפנית (1956), בולגרית (1957), איטלקית (1959), פורטוגזית (1962), סלובנית (1964), הולנדית (1968), רוסית (1975), גרמנית (1993) |
| הוצאה | |
| הוצאה | דביר |
| תאריך הוצאה | תשי"ג–1953 |
| מספר עמודים | 228 |
| סדרה | |
| סדרת ספרים | סלמנדרה - כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים |
| ספר קודם | סלמנדרה |
| הספר הבא | קראו לו פיפל |
בית הבובות הוא רומן מאת קָ. צֶטְניק 135633, שם העט של יחיאל די-נור, שראה אור בהוצאת דביר ב-1953. זהו ספרו השני של דינור לאחר המלחמה, אחרי "סלמנדרה" (1945). הרומן מתאר את סיפורה של "חטיבת השמחה" - יחידה שהורכבה מנשים יהודיות צעירות במחנות הריכוז הגרמניים שנכלאו במחנות על מנת לשרת את החיילים הנאצים.
דינור לא היה שלם עם פרסום הספר ושקל לגנוז אותו. הוא שרף פעמיים את כתב היד עד שהוציא אותו לאור.[1] הספר זיכה את מחברו בפרס קוגל לספרות הזוכה במענק מיוחד לשנת 1953.
מקור העלילה
מקור הסיפור של קצטניק אינו ברור. יש הטוענים כי העלילה מבוססת על יומן של נערה יהודייה מפולין שנתפסה על ידי הנאצים בגיל 14 ונשלחה למחנה ריכוז. אולם, יומן זה לא נמצא מעולם ולא קיימת עדות או הוכחה לקיומו. אחרים טוענים, והסופר רומז לכך בספרו הבא "שיוויתי", שהספר מבוסס על עברה האמיתי של אחותו הצעירה של קצטניק (הספר עוסק באחותו של גיבורו הראשי של קצטניק, "הארי פרלשניק").
בין השנים 1942 עד 1945, אושוויץ ותשעה מחנות השמדה נוספים כללו בתוכם יחידות שתפקידם העיקרי היה לספק תגמול לאסירים ממושמעים לא-יהודים. בסרט הדוקומנטרי "זיכרון המחנות", שנעשה בשיתוף בין צבא ארצות הברית וצבא בריטניה, צוותי ההסרטה צילמו נשים שנכפתה עליהן עבדות עבור שומרי המחנה ואסירים מועדפים. יוצרי הסרט הזכירו את העובדה כי לאחר שהנשים נרצחו, הן הוחלפו על ידי נשים אחרות ממחנה ראוונסבריק.
הספר "סטלה: סיפורה של אישה אחת על רוע, בגידה, והישרדות בגרמניה של היטלר", ספר ביוגרפי מאת סטלה גולדשלאג, מספר שאיימו עליה שתיאלץ לשרת אלא אם כן תשתף פעולה עם הנאצים.
ביקורת ספרותית ואקדמית
במאמרו "פרספקטיבות נרטיביות על ספרות השואה", לאון יודקין משתמש ב"בית הבובות" כאחת מדוגמאותיו לדרכים שבהן סופרים ניגשו לכתוב על השואה. הספר מתאר "יומנים (עדויות) שמזכירים נובלות" בשל הסתמכותו על חוויותיו האישיות של הסופר.
רונית לנטין דנה ביצירה בספרה "ישראל ובנות השואה". בספר מראיינת לנטין את בנם של ניצולי שואה שמתאר את "בית הבובות" כאחת החשיפות הראשונות שלו לנושא השואה. לנטין מציינת שהסיפור "הכואב והחושפני" השאיר חותם גדול לאחר הוצאתו לאור וכן ש"ילדים רבים של ניצולי שואה שכותבים יסכימו... שבית הבובות עוסק בחוסר צניעות ובאלימות באופן שנמצא על גבול האסור".
הצלחת הספר מראה שהייתה דרישה לספרי ניצול נאציים, ספרים שכונו בארץ "סטאלגים". למרות זאת, הפרופ' יחיאל שיינטוך מהאוניברסיטה העברית, שנחשב לאחד החוקרים הבכירים של כתבי די-נור, דוחה את הקשר בין הסטאלגים הגסים לבין ספרו זה של יחיאל די-נור, שאותו הוא מחשיב לאמת לאמיתה.
נעמה שיק, חוקרת במוסד יד ושם לזכר השואה, מחשיבה את המסופר בספר לבדיה.
הספר הוא חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים בארץ.
קישורים חיצוניים
- ד. ל., מעט לעט | עד עמוד 202, מעריב, 13 בפברואר 1953
- אשר נהור, "בית הבובות", חרות, 6 במרץ 1953
- ישורון קשת, "בית-הבובות" לק. צטניק, דבר, 27 בפברואר 1953
- מ. אונגרפלד, "בית הבובות", הצופה, 13 במרץ 1953
- אליהו סגל, בריאות לכל | פשעי רופאים גרמניים באספקלריה אמנותית, חרות, 24 במרץ 1953
- עמנואל בן גריון, בית הבובות, דבר, 12 באפריל 1953
- שמואל אלישיב, "בית הבובות", דבר, 21 באוגוסט 1953
- דומניקו מקולי (מילאנו), איך נכתב "בית הבובות", מעריב, 27 בנובמבר 1959
- רינה דודאי, קיטש וטראומה – מקרה מבחן: בית הבובות מאת ק. צטניק, מכאן ו', דצמבר 2005, עמ' 125–142
הערות שוליים
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 8.
