בניין פלאטאיירון
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת. חלקים באנגלית..
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת. חלקים באנגלית.. |
_en_2010_desde_el_Empire_State_crop_boxin.jpg) | |
| בניין פלאטאיירון | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| כתובת | השדרה החמישית 175, מנהטן, ניו יורק |
| מדינה | ארצות הברית |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 1901–1902 |
| אדריכל | דניאל ברנהם[1][2] |
| מידות | |
| גובה | 87 מטר |
| קואורדינטות | 40°44′28″N 73°59′23″W / 40.74111°N 73.98972°W |
בניין פלאטאיירון (באנגלית: Flatiron Building), או בשמו הרשמי בניין פולר (Fuller Building), הוא גורד שחקים הממוקם בשדרה החמישית 175, מנהטן, ניו יורק, ארצות הברית. הבניין מתנשא לגובה של 87 מטרים, הוא בעל 22 קומות ותוכנן על ידי האדריכל דניאל ברנהם. עם סיום בנייתו בשנת 1902 היה אחד הבניינים הגבוהים בעיר ואחד משני גורדי השחקים היחידים מצפון לרחוב 14. הבניין ממוקם במגרש "אי" בצורת משולש התחום על ידי השדרה החמישית, רחוב ברודוויי, ורחוב 23. הכינוי "פלאטאיירון" דבק בבניין בשל דמיונו למגהצי הבגדים של אותה תקופה.
הבניין, המכונה "אחד המבנים האייקוניים ביותר בעולם וסמל מופת של העיר ניו יורק"[3], נחשב לקצה הדרומי של כיכר מדיסון וגבולו הצפוני של המחוז ההיסטורי "ליידיס מייל". האזור שסביב הבניין מכונה "מחוז פלאטאיירון".[4]
הבניין הוא בעל מעמד של מבנה היסטורי לאומי משנת 1979, ובשנת 2005 עבר שיפוצים נרחבים.
היסטוריה
המגרש עליו עומד בניין פלאטאיירון נקנה בשנת 1857 על ידי עמוס ריצ'רדס אנו (Amos Richards Eno), שניצל את זכויותיו על הקרקע במהרה ובנה את מלון השדרה החמישית. הוא הרס את מלון סט. ג'רמיין בעל 4 הקומות שעמד בצדו הדרומי של השטח ובנה במקומו בניין דירות בן 7 קומות, "the Cumberland". על יתרת המגרש בנה 4 בניינים, בני 3 קומות כל אחד, לשימושים מסחריים. בזכות כך, הייתה החזית הצפונית ב-4 הקומות העליונות של ה-Cumberland עם נוף פתוח. קומות אלו הושכרו למפרסמים, כולל עיתון הניו יורק טיימס, שהתקינו על חזית זו שלטי פרסום מוארים בחשמל. בתקופה מאוחרת יותר החליט אנו לתלות קנבס על חזית זו ולהקרין תמונות ומודעות באמצעות פנס קסם מהגג של בניין המשרדים הסמוך. העיתונים "טיימס" ו"ניו יורק טריביון" ראו את הפוטנציאל במסך זה והחלו להשתמש בו עבור הקרנת מבזקי חדשות. בנוסף, בסופם של ימי הבחירות, התאסף המון רב בכיכר מדיסון כדי לחזות בתוצאות.[5]
במהלך חייו קיבל אנו הצעות רכישה עבור השטח והבניינים שעומדים עליו, אך זה סירב בתוקף. בשנת 1899, לאחר מותו, נמכרו רבים מנכסיו והמגרש הוצע גם כן למכירה. מועצת הנבחרים של מדינת ניו יורק גייסה 3 מיליון דולר אמריקאי מתקציב העיר כדי לרכוש את המגרש, אולם רכישה זו לא יצאה אל הפועל עקב חשיפת התוכנית כמי שטמאני הול וריצ'רד קרוקר עמדו מאחוריה. לבסוף, נמכר המגרש במכירה פומבית לוויליאם אנו, אחד מבניו של עמוס, תמורת 690,000 דולר אמריקאי. שלושה שבועות לאחר מכן מכר ויליאם את המגרש לאחים סמואל ומוט ניוהאוס תמורת 801,000 דולר אמריקאי. האחים ניוהאוס תכננו להקים עליו בניין בן 12 קומות, כשקומת הרחוב מיועדת לחנויות קמעונאות ודירות רווקים מעליה. תוכניות אלו נדחו ושנתיים לאחר מכן מכרו את הבניין תמורת 2 מיליון דולר אמריקאי לחברת Cumberland Realty, שותפות השקעות שיצר הארי בלק (Harry S. Black), מנכ"ל חברת פולר דאז. חברת פולר הייתה חברה קבלנית שהתעסקה בכל אספקטי הבנייה, למעט תכנון, והייתה מומחית בהקמת גורדי שחקים.
בלק ייעד את השטח לבניית מטה משרדים חדש לחברה. למרות התנגדותם של בעלי המגרשים הסמוכים[6], הוא פנה לאדריכל משיקגו, דניאל ברנהם, שהחל בתכנונו. הבניין, שהיה תכנונו הראשון של ברנהם בניו יורק[7], היה גם לגורד השחקים הראשון בעיר שנבנה מצפון לרחוב 14.[8] הבניין נקרא באופן רשמי בניין פולר אחרי שג'ורג' פולר, מייסד חברת פולר ו"האבא של גורד השחקים", נפטר שנתיים קודם לכן. אולם דבק בו, מפי התושבים המקומיים, הכינוי "פלאטאיירון" בשל דמיונו למגהץ.[9][10][11]
אדריכלות ובנייה
בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 נבנו גורדי השחקים הראשונים בניו יורק בהשראת מה שהיה מוכר עד אז, המבנים הנמוכים. גורדי שחקים אלו היו בעלי עיטורים חיצוניים שהדגישו את הבסיס ואת הכותרת בראש הבניין ואילו הקומות האמצעיות נחשבו כחסרות ייחוד. נדמה היה שניתן למתוח את המבנה עד אין קץ כדי ליצור בניינים בכל גובה שהיזם חפץ בו. גורדי שחקים אלו אופיינו גם במסה הגדולה שלהם וניצלו את כל שטח המגרש לכל גובהם (מאוחר יותר הועבר חוק עזר עירוני המחייב את צמצום שטח הבניין עם העלייה לגובה). דוגמאות לכך הם בניין סינגר ובניין אקוויטבל.
בניין פלאטאיירון תוכנן על ידי האדריכל דניאל ברנהם כ"ארמון אנכי בעלי מוטיבים מתקופת הרנסאנס" בסגנון בוזאר.[12][13] הוא גם מייצג את התפיסה התכנונית של אסכולת שיקגו.[14] בדומה לעמוד יווני קלאסי, חזיתותיו - המחופות באבן גיר בבסיסו ומשתנות לטרה קוטה אדריכלית מזוגגת של "חברת אטלנטיק טרה קוטה" (Atlantic Terra Cotta Company) בטוטנוויל, סטטן איילנד - מחולקות לבסיס, חלק אמצעי וכותרת.[15][16]
סקיצות מוקדמות של דניאל ברנהם מראות עיצוב עם לוח שעון מחוגים וכותרת מעוטרת עם שכלולים רבים יותר מזו של התכנון הנוכחי. למרות שבראהם שמר על שליטתו המוחלטת בעיצוב הבניין, הוא לא קשור באופן ישיר לפרטי הבניין שנבנה בפועל. היה זה המעצב, פרדריך פיליפ דינקלברג (Frederick Philip Dinkelberg), שנולד בפנסילבניה ועבד במשרדו של ברנהם. דינקלברג עבד לראשונה עם ברנהם בתערוכה העולמית של שיקגו בשנת 1893.[17] הדמיות הבניין פורסמו בעת בנייתו במגזינים Architectural Record ו-American Architect.[18]
בנייתו של גורד השחקים התאפשרה בזכות שינוי חוק התכנון והבנייה של 1892 בעיר ניו יורק, המבטל את הדרישות והשיקולים התכנוניים לשימוש בחומרים מעכבי בעירה. ביטול זה פתח את האפשרות לתכנון שלד פלדה לבניין.[19] עם השימוש בפלדה[20] - שסיפקה חברת American Bridge Company מפנסילבניה[21] - הקמת הבניין נעשתה קלה ומהירה יותר באופן יחסי לשיטות המקובלות האחרות באותה תקופה.[22] חברת פולר הכירה את טכניקת בנייה זו על בוריה. על כן, קצב התקדמות הבנייה היה מהיר בזכות שלד הפלדה שנבחר לבניין ובזכות החברה הקבלנית המיומנת. למעשה, השלד נבנה בקצב של קומה אחת בכל שבוע. בפברואר 1902, הושלמה בנייתו של שלד הבניין ובאמצע מאי של אותה שנה חצי בניין כוסה בחיפוי טרה קוטה. בנייתו הסתיימה ביוני 1902, שנה לאחר שהחלה.[23]
רוחבו של קודקוד המבנה הוא שני מטרים בלבד ובמבט מלמעלה ניתן לראות שזווית הקודקוד היא כ-25 מעלות.
צורתו המיוחדת גרמה לחשש שהוא עלול לקרוס בכל רגע, ובנוסף גרמה גם לאפקט "מנהרת רוח" ברחובות הצמודים לו.[24]
חזיתות הבניין שופצו בשנת 1991 על ידי חברת Hurley & Farinella.[25]
השפעה
בניין פלאטאיירון הפך אייקוני בעיר ניו יורק בזכות אהדת הציבור כלפיו.[26][27] אולם, לא כל הביקורות כלפיו היו אוהדות. מונטגומרי סשוילר (Montgomery Schuyler), עורך במגזין Architectural Record, כתב עליו:
... The treatment of the tip is an additional and it seems wanton aggravation of the inherent awkwardness of the situation."[28]
הוא שיבח חזיתותיו של הבניין ואת העיטורים, הפיתוחים והפרטים שעל חיפוי הטרה קוטה אך מתח ביקורת על הפרקטיות של הבניין ומספר החלונות הרב שבו:
side of him. But suppose he needed a bookcase? Undoubtedly he has a highly eligible place from which to view processions. But for the transaction of business?"[29]
עיתון הניו יורק טריביון (The New York Tribune) קרא לבניין באותה תקופה "A stingy piece of pie ... the greatest inanimate troublemaker in New York", ארגון האמנות של ניו יורק טען שהוא "אינו מתאים כדי להיות במרכזה של העיר" ועיתון הניו יורק טיימס קרא לו "מפלצתי".[30]
אך, אחרים ראו אותו באור שונה. הוגה הדעות הרברט ג'ורג' ולס כתב עליו בשנת 1906 בספרו "The Future in America: A Search After Realities":
הפלאטאיירון משך גם את תשומת הלב של מספר אמנים. הוא היה הנושא המרכזי באחת מתמונותיו, שצולמה ביום חורפי של שנת 1904, של הצלם אדוארד סטייכן. כמו כן בתמונתו של הצלם אלפרד סטיגליץ, שצולמה בשנת 1903.[32] סטיגליץ אף ציין שפלאטאיירון לניו יורק הוא כמו הפרתנון לאתונה.[33]
גם עשורים לאחר השלמת בנייתו, יש מי שאינם יכולים להשלים עם קיומו. הפסל ויליהאם אורדוויי פרטרידג' (William Ordway Partridge) ציין שהוא "חרפה לעיר שלנו, זעם לתחושת האמנותית שלנו, וסכנה לחייו".[34]
גלריה
צילום מקרוב על הקצה העליון של הבניין
מבט אחורי
מבט צידי
מצעד "Wake up America" סמוך לתחנת גיוס לצי ארצות הברית רגע לפני כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה (19 באפריל 1917)
הבניין כפי שצולם בשנת 1903
תמונתו של הצלם היהודי, אלפרד סטיגליץ (1903)
תמונתו של הצלם אדוארד סטייכן (1904)
הבניין במבט מהאוויר: הצילום פונה לדרום, ובו נראית חזית הבניין.
ביבליוגרפיה
- Alexiou, Alice Sparberg. The Flatiron: the New York landmark and the incomparable city that arose with it. New York: Thomas Dunne/St. Martin's, 2010. מסת"ב 978-0-312-38468-5
- Zukowsky, John and Saliga, Pauline, "Late Works by Burnham and Sullivan", Art Institute of Chicago Museum Studies. 11.1 (Autumn 1984:70-79)
ראו גם
לקריאה נוספת
- Laurin, Dale. "Grace and Seriousness in the Flatiron Building and Ourselves"
- Kreitler, Peter Gwillim. Flatiron: A Photographic History of the World's First Steel Frame Skyscraper, 1901-1990. AIA Press 1991. מסת"ב 978-1-55835-060-1
קישורים חיצוניים
- בניין פלאטאיירון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Morrone, Francis. "The Triangle in the Sky" Wall Street Journal (June 12, 2010)
- ^ Yardley, Jonathan. "Book review of 'Flatiron,' about a Manhattan landmark" Washington Post (June 27, 2010)
- ^ Treasures of New York City: The Flatiron Building (TV, 2014) WLIW. Accessed: April 3, 2014
- ^ For its iconic status, see Koolhaus, Rem, Delirious New York: a retroactive manifesto (New York) 1978:72, and Goldberger, Paul, The Skyscraper (New York) 1981:38; both noted in this context in Zukowski and Saliga, 1984:79 note 3.
- ^ Alexiou, pp. 26-29
- ^ Alexiou, pp. 29-41
- ^ Treasures of New York City: The Flatiron Building (TV, 2014) WLIW. Accessed: April 3, 2014
- ^ Alexiou, p.60
- ^ Yardley, Jonathan. "Book review of 'Flatiron,' about a Manhattan landmark" Washington Post (June 27, 2010)
- ^ "Flatiron Structure to be Called the Fuller Building", New York Times (9 August 1902) page 3.
- ^ "New Building on the Flatiron" New York Times (3 March 3, 1901), page 8: "the famous 'flatiron' block"
- ^ "Flatiron Building" on Destination 360
- ^ Gillon, Edmund Vincent (photographs) and Reed, Henry Hope (text). Beaux-Arts Architecture in New York: A Photographic Guide New York: Dover, 1988. p.26
- ^ The contrast is noted by Zukowsky and Saliga 1984:70ff.
- ^ White, Norval & Willensky, Elliot with Leadon, Fran (2010). AIA Guide to New York City (5th ed.). New York: Oxford University Press. מסת"ב 9780195383867., pp.237-238
- ^ Alexiou, p.74
- ^ Other buildings by Dinkelberg at D.H. Burnham & Co. include the Santa Fe Building and the Heyworth Building, both in Chicago.
- ^ Zukowsky and Saliga 1984:73; a perspective drawing by Jules Guérin (not a member of Burnham's office) for Century Magazine(New York Times, August 1902), now at the Art Institute of Chicago, occasioned the article in Art Institute of Chicago Museum Studies.
- ^ Treasures of New York City: The Flatiron Building (TV, 2014) WLIW. Accessed: April 3, 2014
- ^ According to the AIA Guide to New York City (5th edition), the belief that the Flatiron Building was one of the first building or skyscraper in New York with a steel skeleton is untrue. "[D]ozens of New York commercial buildings had been steel-framed in the 1890s, including the tallest at the time, the 391-foot Park Row Building." White, Norval & Willensky, Elliot with Leadon, Fran (2010). AIA Guide to New York City (5th ed.). New York: Oxford University Press. מסת"ב 9780195383867., p.237
- ^ Alexiou, p.94
- ^ Terranova, Antonino. Skyscrapers. White Star Publishers, 2003 מסת"ב 88-8095-230-7
- ^ Treasures of New York City: The Flatiron Building (TV, 2014) WLIW. Accessed: April 3, 2014
- ^ Douglas, George H. (2004). Skyscrapers: A Social History of the Very Tall Building in America. McFarland and Co. ISBN 0-7864-2030-8. p. 39 "The intersection in front of the [Flatiron Building] was always a congested spot, and a windy one, too. So famous was the spot, in fact, that policemen would occasionally have to shoo away these perpetual watches, and the expression 'Twenty-three Skidoo' was said to have been born on this windswept corner."
- ^ White, Norval & Willensky, Elliot with Leadon, Fran (2010). AIA Guide to New York City (5th ed.). New York: Oxford University Press. מסת"ב 9780195383867., pp.237-238
- ^ Treasures of New York City: The Flatiron Building (TV, 2014) WLIW. Accessed: April 3, 2014
- ^ Rybczynski, Witold. City Life: Urban Expectations in a New World New York: Scribner, 1995. p.153. מסת"ב 0-684-81302-5. Quote: "The public loved the Flatiron, and businessmen and their architects took notice."
- ^ Architectural Record (October 1902), quoted in Alexiou, pp.125-126
- ^ Alexiou, p.138
- ^ Treasures of New York City: The Flatiron Building (TV, 2014) WLIW. Accessed: April 3, 2014
- ^ Wells, H. G.The Future in America: A Search After Realities. London:Harpers,1906.
- ^ Alexiou, pp. 153-157
- ^ Morrone, Francis. "The Triangle in the Sky" Wall Street Journal (June 12, 2010)
- ^ In The New Yorker (August 12, 1939), quoted in Alexiou, p.126
