אלפרד סטיגליץ
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכלולזציה והגהה.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכלולזציה והגהה. |
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
.jpg)
אלפרד סטיגליץ (באנגלית: Alfred Stieglitz; 1 בינואר 1864 – 13 ביולי 1946) היה צלם יהודי-אמריקאי וממקדמי האמנות המודרנית בארצות הברית. חמישים שנות הקריירה של סטיגליץ עמדו בסימן מאבקו להפוך את הצילום לסוגה מקובלת כאמנות גבוהה. מעמדו החשוב בהיסטוריה של הצילום נגזר לא רק מעבודתו כצלם, אלא גם מהתפקיד המרכזי ורב ההשפעה שתפס בשדה הצילום והאמנות, כבעל גלריות לאמנות בניו יורק וכעורך והבעלים של מגזינים לאמנות ולצילום, וכתאורטיקן של מדיום הצילום. שטיגליץ היה נשוי לאמנית ג'ורג'יה אוקיף.
ביוגרפיה
אלפרד סטיגליץ נולד בהובוקן, ניו ג'רזי למשפחת מהגרים יהודית-גרמנית אמידה בארצות הברית. הוא היה בן בכור להוריו, אדוארד סטיגליץ והדוויג אן וורנר. האב שירת כלוחם וכקצין בצבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, ומשכורתו כקצין אפשרה לו לפרוש מן הלחימה ולשרת קרוב לביתו. אביו של סטיגליץ מילא, לפיכך, תפקיד מרכזי ופעיל בחינוכו. לאלפרד סטיגליץ נולדו במהלך חמש עשרה השנים הבאות חמישה אחים ואחיות: אחיותיו פלורה (1865-1890), אגנס (1869-1952) וסלמה (1871-1957), והתאומים יוליוס (1867-1937) וליאופלד (1867-1956). במהלך הקיץ נהגה משפחתו האמידה של סטיגליץ לעזוב את העיר ולהתגורר באגם ג'ורג' שבהרי אדירונדאק.
ב-1871 נשלח סטיגליץ ללמוד בבית הספר הפרטי הטוב ביותר בניו יורק באותה תקופה. שנה לאחר מכן החל סטיגליץ ללמוד הנדסת מכונות בבית הספר הטכני בברלין. הוא קיבל תקציב שנתי גדול של 1,200 דולר לחודש, ובילה את רוב זמנו בשיטוטים ברחבי העיר, ובחיפוש אחר דיונים אינטלקטואלים. הוא נרשם לשיעור כימיה, שבו פגש את המרצה הרמן וילהלם ווגל, שהיה מדען וחוקר חשוב בתחום פיתוח הצילום באותה תקופה. בשיעוריו של ווגל מצא סטיגליץ את האתגר האקדמי אותו חיפש, וכן פורקן לעניין הגובר שלו באמנות ובתרבות. באותו הזמן סטיגליץ קנה את המצלמה הראשונה שלו ונסע לטייל ברחבי אירופה כשהוא מצלם תמונות רבות של נופים ושל אנשי כפר בגרמניה, איטליה והולנד. סטיגליץ נשאר בגרמניה עד סוף העשור. במהלך תקופה זו החל לאסוף ספרי צילום, אוסף שהפך ברבות הימים לספרייה גדולה של צילום ושל צלמים באירופה ובארצות הברית. כך החלה להתגבש חשיבתו על צילום ועל אסתטיקה. ב-1887 כתב את המאמר הראשון שלו ובמהרה החל לכתוב מאמרים באופן קבוע עבור מגזינים באנגליה ובגרמניה.
בשנת 1890 נאלץ סטיגליץ לחזור לארצות הברית בעקבות פטירת אחותו פלורה במהלך לידה.
ניו יורק ומועדון הצילום
באותה תקופה סטיגליץ כבר החשיב את עצמו לאמן צילום, הוא סירב למכור את צילומיו או לחפש פרנסה בתחום אחר. אביו שאהב אותו מאז ומתמיד קנה עבורו עסק קטן לצילום בו הוא יוכל לעסוק במה שמעניין אותו ואולי גם להרוויח את פרנסתו. סטיגליץ דרש איכות גבוהה מאוד בייצור ושילם לעובדיו שכר כה גבוה שהחברה כמעט ולא ייצרה רווח. באותו הזמן נוצר קשר בינו לבין עורך המגזין האמריקאי The American Amateur Photographer, ובמהרה החל לכתוב באופן קבוע למגזין זה. כמו כן הוא המשיך לזכות בפרסים בתערוכות שונות עבור צילומים שצילם.
בסוף 1892 קנה סטיגליץ את מצלמת היד הראשונה שלו ובאותו חורף הוא השתמש בה על מנת ליצור שניים מהצילומים המפורסמים שלו "חורף, שדרה חמישית" ו- "הטרמינל". סטיגליץ החל לצבור מוניטין עבור צילומיו וכתיבתו בנוגע למיקום הצילום ביחס לציור ולסוגי אמנות נוספים. כמו כן זכה באהבת הקהל בזכות טכניקת הכתיבה והביקורת שלו.
באותה עת היו שני מועדוני צילום בניו יורק: מועדון הצילום החובבני ומועדון הצילום. שניהם היו מחויבים לסגנון הטכני הישן ועמדו בפני קריסה גם מבחינה פיננסית וגם מבחינת ניהול והנהגה. סטיגליץ פעל למען איחוד שני המועדונים הללו במהלך שנה שלמה. הוא התפטר מתפקידיו בחברת הפוטוכרום וכעורך מגזין הצילום האמריקאי החובבני, על מנת להקדיש את כל זמנו למשימתו החדשה. במאי 1896 הוא הצליח ושני הארגונים הללו הפכו למועדון אחד, מועדון הצילום של ניו יורק. בשנה שלאחר מכן הציעו לו להיות נשיא המועדון, הוא החליט להיות סגן הנשיא על מנת להתרכז בחזון של המועדון ולא בעניינים המנהליים. תוך תקופה קצרה סטיגליץ ניהל כל היבט במועדון.
אמנות מודרנית והמגזין "Camera Work" (עבודת המצלמה)
באותה תקופה סטיגליץ התכתב עם הצלמת אווה ווטסון שדחקה בו להשתמש בהשפעה שלו על מנת לאצור תערוכה אשר מבקריה יהיו צלמים בלבד. עד אז כל תערוכות הצילום היו מבוקרות על ידי ציירים ואמנים אחרים, חלקם ידעו מעט מאוד על צילום בכלל ועל טכניקת הצילום בפרט. הוא החל לחפש מקום מתאים עבור התערוכה ותוך זמן קצר הוא הרכיב אוסף של תצלומים ממעגל חברים קרוב. התערוכה נפתחה במרץ 1902 וזו הייתה הצלחה מיידית. התגובות החיוביות שקיבל עודדו אותו לנוע לעבר הצעד הגדול הבא בקריירה שלו: לפרסם מגזין עצמאי לחלוטין של צילום פיקטוריאליסטי.
ביולי פרש מתפקידו כעורך הערות צילום וחודש מאוחר יותר הוא פרסם פרוספקט של מגזין חדש לו הוא קרא Camera Work (עבודת מצלמה). הוא היה נחוש שזה יהיה "הפרסומים הכי טובים והכי מפוארים של צילום" מההתחלה המגזין התנהל על פי האידיאלים שלו. הגיליון הראשון הודפס רק ארבעה חודשים מאוחר יותר. בדצמבר 1902 בזמן שהיו מגזינים אחרים בעולם המוקדשים לצילום, המגזין של סטיגליץ היה הראשון שהתמקד בויזואליות.
ב-1904 סטיגליץ היה מותש הן מבחינה פיזית והן מבחינה מנטלית, הוא היה זקוק נואשות למנוחה, הוא החליט לקחת את משפחתו לאירופה. בצורה האופיינית לו, תכנן לוח זמנים צפוף ועמוס בתערוכות, פגישות וטיולים. הוא כמעט התמוטט עם הגעתו לברלין שם בילה יותר מחודש בהחלמה ובהתאוששות.
הוא בילה את מרבית 1904 בצילום גרמניה בזמן שמשפחתו התארחה שם אצל קרובי משפחה. לאחר מכן חזר סטיגליץ לארצות הברית ועבד בארבע משרות מלאות בעת ובעונה אחת. הוא הקדיש את כל מרצו בעבודתו ורק משפחתו לא זכתה ליחס דומה.
הוא היה משוכנע כי הדרך היחידה להפוך את הצילום לשווה לכל אמנות אחרת היא להציב את הצילום לצד ציורים, פסלים, רישומים והדפסים, הוא הרגיש שהציבור כבר אימץ את הצילום האמנותי כתחום אמנות לגיטימי.
בדצמבר 1906 פגש סטיגליץ אמנית בשם פמלה קולמן סמית כשנכנסה לגלריה וביקשה מסטיגליץ להסתכל על כמה מהציורים שלה. הוא בהחלט הושפע מהאמנות המיוחדת שלה. הוא החליט להציג את עבודותיה כי הוא חשב שהשוואה בין צילום לציור נחוצה מאוד על מנת לשפוט את האפשרויות והמגבלות הטמונות בצילום. תערוכתה נפתחה בינואר 1907 ומשכה מבקרים רבים לגלריה, יותר מכל תערוכה קודמת. תוך זמן קצר כל עבודותיה נמכרו. הצלחת התערוכה היוותה נקודת מפנה עבור סטיגליץ, ממקדם מהפכת הצילום למקדם מהפכת האמנות המודרנית.
אוקיף ואמנות מודרנית
סטיגליץ זכה להצלחה משמעותית מבחינה אמנותית אבל מבחינה פיננסית הוא לא נחל הצלחה דומה. תפעול הגלריות הקטנות היה יקר והרווח שנכנס ממכירת התמונות לא כיסה את הוצאות התפעול. אשתו של סטיגליץ הייתה משלימה את הפערים שנוצרו.
במאי 1909 נפטר אביו אדוארד ובצוואתו הוריש לבנו 10,000 דולר. לסטיגליץ הוקל זמנית ממצוקות פיננסיות והוא השתמש בכסף הזה על מנת לשמר את הגלריות שלו ואת המגזין פעולת המצלמה.
בינואר-1916 הוצג לסטיגליץ תיק עבודות של אמנית צעירה בשם ג'ורג'יה אוקיף. סטיגליץ התרשם כל כך מעבודותיה שהחליט להציג אותן בתערוכה בגלריה שלו ללא ידיעתה. לאוקיף נודע על כך באמצעות חבר שראה את עבודותיה מוצגות בגלריה וסיפר לה על כך. היא פגשה את סטיגליץ רק לאחר שהגיעה לגלריה ונזפה בו על כך שהציג את העבודות ללא רשות.
ב-1920 הוזמן סטיגליץ על ידי מיטשל קנרלי מגלריית אנדרסון בניו יורק, להרכיב תערוכה מרכזית של צילומיו. הוא נענה ועסק זמן רב בהרכבת עבודות אחרונות ובתחילת 1921 הוא תלה את תערוכת הצילום הראשונה מאז 1913 בה איש אחד מציג את הצילומים שלו. מתוך 146 צילומים שבחר להציג, נראו לפני כן רק 17. 46 היו של אוקיף. שמה של אוקיף לא פורסם באף אחד מהצילומים על פי הסכם בין סטיגליץ לאוקיף.
בשנת 1922 סטיגליץ ארגן תערוכת ציורים גדולה של ג'ון מרינס בגלריית אנדרסון. לאחר מכן התקיימה מכירה פומבית של כמאתיים ציורים של יותר מארבעים אמנים לרבות אוקיף. סטיגליץ התמלא בכוחות מחודשים והחל את אחת היוזמות היצירתיות ביותר שלו-צילום סדרת מחקרים של עננים פשוט בשל צורתם ויופיים. הוא הסביר: "רציתי לצלם עננים כדי לברר מה למדתי בארבעים שנה על צילום. להעביר את פילוסופיית החיים שלי דרך העננים. להראות שהצילומים שלי לא מחויבים לנושא ספציפי-לא לעץ ולא לפנים או למותרות מיוחדות, העננים נגישים לכול". בסוף הקיץ הוא יצר סדרה בשם "מוזיקה- צילום של עשרה עננים ברצף". במהלך שתים עשרה השנים הבאות הוא צילם מאות צילומים של עננים ללא כל סימן היכר של מיקום או כיוון. הצילומים הללו מוכרים בדרך כלל כצילומים מופשטים ראשונים, הם נשארו חלק מהצילומים החזקים ביותר שלו.
ב-1922 אימו של סטיגליץ נפטרה וכפי שהתנהג כשאביו נפטר הוא קבר את צערו בעבודתו.
ב-1923 סטיגליץ ארגן תערוכה עבור אוקיף. הוא בילה את רוב תקופת האביב בפרסום וביחסי ציבור. לבסוף נמכרו עשרים ציורים שלה ביותר מ-3000 דולר.
בסוף 1924 המוזיאון לאמנות בבוסטון רכש אוסף של 27 צילומים של סטיגליץ. זו הייתה הפעם הראשונה שמוזיאון חשוב כלל צילומים באוסף הקבוע שלו. סטיגליץ תרם את הצילומים על מנת לזכות בשליטה מלאה על התמונות שייכנסו לאוסף.
גלריית "החדר" וגלריית "המקום"
במשך ארבע השנים הבאות סטיגליץ אצר כשש עשרה תערוכות, במהלך הזמן הזה הוא יצר קשר עם אספן אמנות חדש ובעל השפעה, דנקן פיליפס אשר רכש מספר עבודות מגלריית "החדר".
מאוחר יותר בסתיו 1929 סטיגליץ חזר לניו יורק והחל בהתארגנות על מנת להקים מקום חדש. לא רק שזו הייתה הגלריה הגדולה ביותר שהוא ניהל, החלל גם סיפק מקום לחדר לחושך הראשון שלו בעיר. לפני כן הוא הלווה חדרי חושך או שעבד רק בשהותו באגם ג'ורג'. בחמש עשרה לדצמבר שבועיים לאחר יום הולדתו ה-65, סטיגליץ פתח את הגלריה החדשה "המקום" הוא המשיך להציג תערוכות יחיד או קבוצה במהלך שש עשרה השנים הבאות, אבל אוקיף קיבלה לא פחות מתערוכה גדולה אחת בשנה.
שנים אחרונות
בראשית שנת 1938 עבר סטיגליץ התקף לב קשה, אחד מתוך שישה התקפי אנגינה שתקפו אותו במהלך שמונה השנים הבאות. לעיתים קרובות הוא ישן על מצע קטן בגלריה ככל הנראה כתוצאה מחולשתו או מחוסר רצון לחזור לבית ריק. בקיץ 1946 סבל סטיגליץ מהתקף הלב האחרון שלו, הוא נשאר בתרדמת זמן ארוך עד שנפטר
היו לו למעלה מ-3000 צילומים, 850 עבודות אמנות רובן של אמנים שהוא ייצג, 580 הדפסים ועותקים של צלמים אחרים, אוסף עצום של ספרים וכתבים ועוד 50,000 מכתבי התכתבות. אוקיף קיבלה את הסמכות הבלעדית להחליט מה לעשות עם כל החפצים שלו, לקח לה שלוש שנים למיין באופן אישי את כל חפציו. היא תרמה כמעט את כל עבודותיו למוזיאונים מרכזיים בארצות הברית.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אלפרד סטיגליץ |
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
