בעלי העניין מול בעלי המניות
בעלי העניין מול בעלי המניות היא שאלה בכלכלה לגבי תפקיד של הנהלת חברה בע"מ. יש הוגי דעות וכלכלנים שסבורים שתפקיד ההנהלה להעשיר את בעלי המניות תוך הזנחה של כל ערך אחר, במגבלות החוק. אחרים טענו שגם לחברה יש חובות לדאוג לשלום ולרווחת עובדיה, לקוחותיה, ואזרחי המדינה בה היא פועלת (בעלי העניין, במשמעות הרחבה של מושג זה).
העמדה הראשונה הוצגה על ידי בית משפט בארצות הברית במשפט בין האחים דודג' ובין הנרי פורד.[1] פורד רצה להשקיע את כספי חברת המכוניות שהוא עמד בראשה כדי להרחיב את העסק והאחים דודג' רצו את הכסף לטובת בעלי המניות. בשנת 1919 הכריע בית המשפט במדינת מישיגן, ארצות הברית שהדין עם אחים דודג'. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, נאם כמה פעמים בעד הרעיון שעובדי החברה הם גם בעלי עניין, כמו בעלי המניות.[2] בספרות הכלכלית מכונה מחלוקת זו בשם stakeholder vs. stockholder theories of corporate governance. על נקודה זו נכתבה ספרות גדולה ורחבה.
דודג' נגד פורד
בשנת 1916 צברה חברת פורד הון של 60 מיליון דולר. המחיר של מודל ה-T שלה, המוצר העיקרי של החברה, ירד משנה לשנה, ומצד שני, עלויות הייצור, ובמיוחד שכר הפועלים, עלתה בצורה חדה. נשיא החברה ובעל השליטה במניות, הנרי פורד, רצה להפסיק לשלם דיבידנדים מיוחדים לבעלי המניות, ובמקומם, הוא רצה לבצע השקעה מסיבית במפעלים חדשים שיאפשרו לחברה להגדיל את תפוקתה ואת מספר עובדיה, בו בזמן שהיא ממשיכה להוריד את עלויותיה ולהוזיל את המחיר מכוניותיה. בהגנתו על האסטרטגיה הזאת פורד אמר:
השאיפה שלי היא להעסיק יותר אנשים, לפזר את הטבותיה של המערכת התעשייתית לכמה שיותר אנשים, ולעזור להם לבנות את חייהם ואת בתיהם. כדי לבצע זאת אנחנו משקיעים רוב רווחי החברה בחזרה בחברה עצמה.
למרות שפורד האמין שאסטרטגיה זאת היא לטובת החברה בטווח הרחוק, הוא סיפר לבעלי המניות שלאסטרטגיה זו אין משקל גדול בתוכניותיו. בעלי מיעוט המניות התנגדו לאסטרטגיה ותבעו מפורד להפסיק להוריד מחירים כל עוד דרישת השוק למוצריה כל כך גבוה שהחברה מתקשה למלא אותם. הם דרשו שהוא ימשיך לשלם דיבידנדים מיוחדים מההון שנצבר בקופה במקום להשקיע אותה במפעלים חדשים. שני אחים, ג'ון פרנסיס דודג' והוראס אלג'ין דודג', החזיקו ב-10% מן המניות, החלק הגדול במניות תחת שליטה אחת (אחרי פורד עצמו). בית המשפט נדרש להחליט אם מיעוט בעלי המניות יכולים למנוע מפורד להפעיל את החברה למטרות "הצדקה" שהוא הצהיר. בהחלטתו, בית המשפט פסק שחברה בע"מ פועלת לרווחת בעלי מניותיה, ולא לרווחת העובדים או הציבור. בעלי הדירקטוריון חייבים להפעיל שיקול דעת כדי להשיג מטרה זאת ואין להם רשות לוותר על רווחים או לא לשלם דיבידנדים כדי להיטיב עם הציבור. היות שחברת פורד היא עסק למטרת רווח, אין לפורד זכות להשתמש בה כצדקה, שייחשב כביזת נכסי החברה. בית המשפט פסק שעל הדירקטוריון לשלם דיבידנד נוסף של 19 מיליון דולר.[3]
קישורים חיצוניים
- הרב דניאל וולף, ריבית מוסר ומעשה, מאמרים על היתר עסקא
הערות שוליים
- ^ עיין הערך "דודג' נ. חברת פורד באנגלית
- ^ בלייר קרא לזה "הדרך השלישית". עיינו בספר "ההיסטוריה והאופי של תאוריית בעלי העניין" (Stakeholders: Theory and Practice) מאת פריידמן ומיילז.
- ^ פרשנות אחרת של הסיפור מפרשת את מעשיו של פורד כניסיון להוציא מן החברה את האחים דודג', שהוא חשד (בצדק) שמנסים להשתמש לרווחים מפורד כדי לבנות חברה מתחרה.
