בתה עשבונית

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערבה עשבונית באיידהו

בָּתָה עשבונית (או שטחים עשבוניים) הוא נוף צומח של בתה האופייני לחבל האקלים הים-תיכוני ולספר הים-תיכוני, עם כיסוי צומח רצוף שגבהו לא עולה על חצי מטר (או מטר אחד) ובו שולטים צמחים עשבוניים, כמו דגניים, גאופיטים שונים, המיקריפטופיטים (צמחים שניצן ההתחדשות שלהם קבור בקרקע), וצמחי שושנת. הבתה העשבונית מאפשרת התפתחות של מגוון רחב של שעשבוניים הודות לכמות רבה של אור שמש, בהיעדר עצים, ואי התחרות מצד עצים ושיחים.

הבתה העשבונית נבדלת מהבתה של שיחים ובני שיח בכך שהוא כולל בעיקר צמחים עשבוניים ולא שיחים. הבתות אופייניות לשטחים עם אקלים או קרקע דלים, המונעים התפתחות חורש, וכן לשטחים שעברו הפרעה. כעקרון, אזור ייחשב לבתה עשבונית אם יש בו צפיפות עצים של פחות מ-1 לדונם. בתה עשבונית מופיעה בעיקר על קרקעות גיר ובזלת[1].

בתה עשבונית מופיעה למשל בגבעות כורכר, כמו בבאר יעקב, שבגבעות הכוכר שלה הופיעו דרדר הקורים, קורטם דק ועכנאי שרוע. שמורות עיקריות של בתה עשבונית הן שמורת הר עמיעד בגליל המזרחי, וחלקים בשמורת הדום השומרון[2].

השימוש העיקרי באזורי בתה עשבונית הוא מרעה. בצפון ארץ ישראל סיפקו אזורי הבתה העשבונית את עיקר המספוא של בהמות המרעה[3]. השטחים העשבוניים הם השטח הטבעי המועדף ביותר למרעה עזים ובקר, כמו גם למרעה דבורים לצורך ייצור דבש, ככל הנראה בגלל מגוון סוגי העשבים הגדול שיש בהם[4]. בעלי חיים אופייניים לבתה העשבונית כוללים את צב יבשה, שרקרק, וצבי[5]. צב היבשה מגלה העדפה לבתה עשבונית על פני בתת-שיחים[6].

הבתה והבתה העשבונית הקיפה שטחים נרחבים של ארץ ישראל בעת הקמת מדינת ישראל. שטחים אלו הצטמצמו עם השנים מחד בגלל אכיפה של איסור כריתה וצמצום מרעה שהביאה להתפתחות של חורש עם תת-יער סבוך, ובאזורים אחרים תנופת פיתוח הביאה להתמרתן של בתות לשטחי חקלאות, ייעור ובנייה. בשנת 1995 אושרה תמ"א 22 ליער וייעור שקבעה אזורי נוף צומח של 1,621 קמ"ר בטיפול הקק"ל וכללה בין השאר שטחים של בתה עשבונית[7].

ראו גם

הערות שוליים

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0