ג'אן פרנצ'סקו מאליפיירו
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מוזיקאי ריקה. ג'אן פרנצ'סקו מאליפיירו (באיטלקית: Gian Francesco Malipiero; 18 במרץ 1882 - 1 באוגוסט 1973) היה מלחין, מוזיקולוג, מורה ועורך מוזיקה איטלקי.
חייו
ילדות ונעורים
מאליפיירו נולד בוונציה למשפחת אצולה, נכד למלחין האופרה פרנצ'סקו מאליפיירו. בעיות משפחתיות קטעו את רצף הכשרתו המוזיקלית של ג'אן פרנצ'סקו - אביו נפרד מאמו בשנת 1893 ולקח את הילד לטריאסטה, ברלין ובסופו של דבר, לווינה, שם למד מוזיקה במשך זמן קצר. הקשר בין האב לבן נותק ברגשות קשים, ובשנת 1899 חזר מאליפיירו הבן אל בית אמו בוונציה, שם נכנס ללמוד בליצאו מוזיקלה, בית הספר הגבוה למוזיקה של ונציה.[1]
אחרי שהפסיק את לימודי הקונטרפונקט אצל המלחין, נגן העוגב והפדגוג מרקו אנריקו בוסי, שלא התרשם תחילה מכישרונו המוזיקלי. אחרי שבוסי עבר לבולוניה, המשיך מאליפיירו ללמוד בכוחות עצמו, בדרך של העתקת יצירות משל מלחינים כקלאודיו מונטוורדי וג'ירולאמו פרסקובלדי מספריית מארצ'אנה בוונציה, נוהג שהעלה אותו על דרך המחויבות למוזיקה איטלקית מתקופת הבארוק, בה התמיד כל חייו. ב-1904 יצא לבולוניה להמשיך את לימודיו אצל בוסי, שדעתו עליו השתפרה, בבית הספר הגבוה למוזיקה של בולוניה. אחרי סיום לימודיו, היה מאליפיירו לעוזרו של המלחין העיוור אנטוניו סמארליה, תלמיד של וגנר. לדבריו, למד יותר מן ההתנסות הזאת מאשר בכל לימודיו הרשמיים.[1]
קריירה מוזיקלית
בשנת 1905 חזר מאליפיירו לוונציה, אבל בין 1906 ל-1909 שהה לעיתים קרובות בברלין, שם השתתף בשיעוריו של מקס ברוך, אף כי לא הפיק מהם הרבה. בשנת 1913 עקר לפריז, שם התוודע אל יצירות של ראוול, דביסי, דה פאיה, שנברג וברג. החוויה החשובה ביותר, מבחינתו, הייתה בכורת פולחן האביב של סטרווינסקי, זמן קצר לאחר שפגש את קאזלה ואת גבריאלה ד'אנונציו. הוא תיאר חוויה זו כיקיצה "מתרדמה עמוקה, ארוכה ומסוכנת". לאחר זאת, התנכר כמעט לכל היצירות שחיבר עד אז, מלבד Impressioni dal vero (1910-11). בתקופה זו הבאיש את שמו כאשר זכה בארבעה פרסי יצירה בתחרות של אקדמיה הלאומית למוזיקה סנטה צ'צ'יליה ברומא לשנת 1912-13 לאחר שהגיש לתחרות חמש יצירות בחמישה שמות-עט שונים.[1]
בשנת 1917 נאלץ מאליפיירו, עקב תבוסת האיטלקים בקָפּוֹרֶטוֹ, להימלט מוונציה ולהתיישב ברומא.
ב-1923 הצטרף אך קאזלה וד'אנונציו ביצירת "האיגוד למוזיקה חדשה" (Corporazione delle Nuove Musiche) מאליפיירו היה ביחסים טובים עם בניטו מוסוליני, עד שכתב מוזיקה ללברית של פיראנדלו, La favola del figlio cambiato, מעשה שהביא עליו גינוי מצד הפאשיסטים. את האופרה הבאה שלו, "יוליוס קיסר", הקדיש מאליפיירו למוסוליני, אך ללא הועיל.
מאליפיירו היה פרופסור להלחנה בקונסרבטוריון של פארמה בשנים 1921 עד 1924. ב-1932 התמנה לפרופסור להלחנה במה שהיה אז בית הספר הגבוה למוזיקה בוונציה, שאותו ניהל משנת 1939 עד 1952. בין תלמידיו היו לואיג'י נונו ואחיינו הוא, ריקרדו מאליפיירו.
אחרי שהשתקע בעיר הקטנה אזולו בשנת 1923, החל מאליפיירו בעבודת העריכה, שהוציאה לו מוניטין, הוצאה שלמה של מכלול יצירתו של קלאודיו מונטוורדי, משנת 1926 עד 1942. לאחר 1952 ערך רבים מן הקונצ'רטי של ויוואלדי במכון האיטלקי ע"ש אנטוניו ויוואלדי.
יצירות
מאליפיירו הסתייג מן המסורת המוזיקלית שבשליטת מלחינים אוסטרים-גרמנים ושם לו למטרה לגלות מחדש את המוזיקה האיטלקית מן התקופות שקדמו למאה ה-19.
יצירותיו התזמורתיות כוללות שבעה-עשר חיבורים שכינה סימפוניות, אך רק אחד-עשר מהם ממוספרים. הראשון חובר בשנת 1933, כשמאליפיירו עבר כבר את גיל החמישים. לפני כן כתב מאליפיירו כמה יצירות תזמורתיות חשובות, אך נמנע כמעט לחלוטין משימוש במילה סינפוניה וזאת עקב דחייתו את מסורת הסימפוניה האוסטרו-גרמנית. רק שלוש יצירות חורגות ממגבלה זו, "סינפוניה דלי ארואי" (סימפוניית הגבורה") (1905), "סינפוניה דל מארה" ("סימפוניית הים") (1906) ו"סינפוניה דל סילנציו א דלה מורטה" ("סימפוניה של שתיקה ושל מוות") |(1909-10). ביצירות מוקדמות אלה אין לפרש, מכל מקום, את ההגדרה "סימפוניה" כמתייחסת ליצירות בסגנון הסימפוני של בטהובן או של ברהמס, אלא יותר כפואמה סימפונית.[1]
מאליפיירו ראה ב-Impressioni dal vero לתזמורת את יצירתו המוקדמת ביותר שחשיבותה תעמוד בעינה לאורך ימים.
תאוריה מוזיקלית וסגנון
אף כי מאליפיירו לא עסק כמעט בדודקפוניה, הייתה לו ביקורת מוצקה כנגד צורת הסונאטה ונגד פיתוח תמאטי סטנדרטי בהלחנה בכלל ובביכר על פניו את מה שכינה "שיחה חופשית". המוזיקה שלו לא הייתה נאו-קלאסית טיפוסית, ואטונאליות אקראית הופיעה בו פה ושם, תוך שמירה על מסגרת דיאטונית.[2]
כהסבר להעדפותי בהלחנה הצהיר מאליפיירו:
למען האמת, דחיתי את המשחק הקל והנוח של פיתוח תמאטי משום שמאסתי בו והוא שיעמם אותי עד מוות. מרגע שאתה מוצא נושא, מסובב אותו לכאן ולכאן, מפרק אותו ומנפח אותו, אין עוד קושי רב בהרכבת הפרק הראשון של סימפוניה (או סונאטה), שיעניין את החובבים ויביא על סיפוקו את העדר הרגישות של הבקיאים.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
