ג'ון לנגדון דאון
_by_Sydney_Hodges.jpg) | |
| פורטרט של ג'ון לנגדון דאון |
ג'ון לנגדון היידון דאון (באנגלית: John Langdon Haydon Down; 18 בנובמבר 1828 – 7 באוקטובר 1896) היה רופא בריטי שנודע בעיקר בשל תיאורו את המצב הגנטי תסמונת דאון, הקרויה על שמו. הוא ידוע גם בעבודתו ברפואה חברתית וכחלוץ בטיפול בחולים עם מוגבלות נפשית.[1]
ביוגרפיה
דאון נולד בטורפוינט (אנ'), קורנוול, והיה הצעיר מבין שבעת ילדיו של הסוחר תומאס ג'וזף דאון.[1] אביו היה במקור מדרי באירלנד, צאצא לבישוף מקומי, ואמו, האנה היידון, מצפון דבון.[2] ג'ון דאון למד בבתי ספר מקומיים, כולל בית הספר הקלאסי והמתמטי של דבונפורט.
בגיל 14 הוא התלמד אצל אביו, רוקח הכפר באנתוני סנט ג'ייקוב. ספר מתנה שקיבל מהכומר גרמם לו להיות נחוש בדעתו לפתוח בקריירה מדעית. ב-1846 היה לו מפגש מקרי עם נערה שהציגה את מה שלימים ייקרא תסמונת דאון, והמקרה שלה הצית את העניין שלו בלימודי רפואה.[3] בגיל 18 הוא נסע ללונדון, שם קיבל משרה אצל מנתח. מאוחר יותר הוא נכנס לעבודה במעבדת תרופות בכיכר בלומסברי (אנ') וזכה בפרס לכימיה אורגנית. הוא גם פגש את מייקל פאראדיי ועזר לו בעבודתו על גזים. יותר מפעם אחת הוא נקרא בחזרה לטורפוינט כדי לעזור לאביו בעסק, עד מות אביו ב-1853.
דאון נכנס לבית החולים המלכותי של לונדון (אנ') כסטודנט ב-1853. אחד ממוריו היה ויליאם ג'ון ליטל (אנ'). הוא התקדם בלימודיו בהצטיינות, קיבל מדליות זהב והוסמך ב-1856 על ידי אגודת הרוקחים ועל ידי הקולג' המלכותי למנתחים של אנגליה (אנ'). כדי לחסוך כסף בזמן לימודי הרפואה, הוא התגורר עם אחותו ובעלה, שם פגש את גיסתה, מרי קרלין, לה נישא ב-1860.[3] ב-1858 הוא מונה למפקח הרפואי של בית המחסה ארלסווד בסארי, שם עבד במשך 10 שנים.
דאון החליט לשנות את בית החולים המלכותי ארלסווד (אנ'), בזמן שהוא לומד לתואר שני בלונדון ועובד שם כעוזר רופא, הוא ואשתו מרי הפכו את ארלסווד ממקום זוועתי שבו חולים היו נתונים לעונשים גופניים והוחזקו בתנאים מלוכלכים וללא חינוך, למקום שבו כל עונש נאסר והוחלף בתגמולים חיוביים, כבודם של המטופלים נשמר והם למדו רכיבה על סוסים, גינון, מלאכת יד ועוד.[3]
ב-1866 הוא כתב את המאמר "תצפיות על סיווג אתני של אידיוטים", בו הוא הציג את התיאוריה שאפשר לסווג סוגים שונים של מצבים לפי מאפיינים אתניים. בעיקר, המאמר עוסק במה שמכונה תסמונת דאון, הקרויה על שמו, אותה הוא סיווג כטיפוס המונגולי של אידיוטים. כתוצאה מכך, תסמונת דאון הייתה ידועה גם בשם "מונגולואיזם" ואנשים עם תסמונת דאון כונו "מונגולואידים". הטרמינולוגיה המקורית של דאון, שמאוחר יותר נחשבה לגזענית, המשיכה להיות בשימוש עד סוף המאה ה-20. מאמרו של דאון טען גם שאם מחלה גרידא מסוגלת לשבור מחסומים גזעיים עד כדי כך שתווי הפנים של צאצאי אנשים לבנים דומים לאלה של גזע אחר, אזי ההבדלים הגזעיים חייבים להיות תוצאה של שונות, המאשרת אפוא את אחדות המין האנושי. דאון השתמש בנימוק זה כדי לטעון כנגד נטייה פופולרית בתקופתו להתייחס לגזעים שונים כאל מינים נפרדים.[4]
דאון תמך בהשכלה גבוהה לנשים ולא הסכים עם הרעיון שזה יגרום לנשים ללדת ילדים "חלשי שכל".[5] הוא גם האמין שיש לאפשר לנשים להצטרף לשוק התעסוקה.[4] אמונה זו הובילה אותו לדרוש תשלום לאשתו מרי עבור תרומתה לניהול ארלסווד. בקשה זו נדחתה מכיוון שבאותה תקופה תרומתן של נשים נחשבה לעבודה התנדבותית. דאון פרש בסופו של דבר מארלסווד ב-1868 לאחר שהלורדים סירבו לתת לו את הכסף הדרוש לו כדי להציג את יצירות האמנות של כמה ממטופליו בתערוכה.[3]
לאחר התפטרותו, דאון הקים עבור אנשים עם מוגבלות התפתחותית ואינטלקטואלית את בית החולים נורמנספילד (אנ'). הדיירים הראשונים של הבית היו 18 ילדים עם מוגבלות נפשית מהמעמד הגבוה. דאון ואשתו עשו כמיטב יכולתם לחנך את הילדים וחשפו אותם למגוון רחב של פעילויות מעוררות נפשית. נורמנספילד זכתה להצלחה ובסופו של דבר היה צורך להרחיב אותה כדי לאכלס את המספר ההולך וגדל של דייריה. ב-1876 גדל מספר התושבים בנורמנספילד ל-160.[3]
דאון גם תרם לרפואה באמצעות מחקריו והיה האדם הראשון שפרסם תיאור של תסמונת פראדר וילי, אותה כינה "פוליסרציה".[6]
ב-1887 הוא כתב את הספר "רגשות נפשיים של ילדות ונעורים". הוא פורסם לבקשת האגודה הרפואית של לונדון והיה תמליל של שלוש הרצאות בצירוף חמישה עשר מאמרים שפורסמו על פגמים נפשיים. הספר מפרט את רעיונותיו וממצאיו על מספר הפרעות נפשיות כגון תסמונת דאון, מיקרוצפליה ותסמונת סוואנט. הוא מכיל גם את השקפתו על המחשבות המובילות והספרות הזמינה בנושא. בהרצאות ובחלק מהמאמרים, הוא גם שקל את מה שלדעתו היו הגורמים הפוטנציאליים להפרעות נפשיות שונות. נושא שחזר על עצמו היה השפעת הבריאות הפיזית והנפשית של ההורים על סיכויי ילדיהם להיוולד עם הפרעה נפשית. הוא גם חקר כיצד שיטות המיילדות של אותה תקופה יכלו להשפיע על הבריאות לאחר הלידה.[7]
דאון היה גם חבר נבחר במועצת מחוז מידלסקס.[5]
הוא נפטר בסתיו 1896 בגיל 67. גופתו נשרפה ונשמרה בנורמנספילד. לאחר מותו, אנשים עמדו ברחובות לכבוד כשמסע הלווייתו חלף על פניהם.[4]
צאצאיו ומורשתו
שני בניו ששרדו, רג'ינלד ופרסיבל, הוסמכו לרפואה בבית החולים של לונדון, הצטרפו לאביהם והפכו לאחראים על בית החולים לאחר מותו ב-1896. נכדו, בנו של רג'ינלד, נולד ב-1905 עם תסמונת דאון.[8]
המוסד של דאון סופח מאוחר יותר לשירות הבריאות הלאומי ב-1952.
מאה שנה לאחר מותו של דאון, תרומתו לרפואה צוינה בסימפוזיון מנסל בחברה הרפואית של לונדון, והחברה המלכותית לרפואה פרסמה ביוגרפיה עליו.[4]
בחלק החדש ביותר של עיר הולדתו, טורפוינט, נקרא רחוב על שמו: Langdon Down Way.[9]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Stefan Kutzsche, John Langdon Down (1828–1896) – a pioneer in caring for mentally disabled patients, Acta Paediatrica 107, 2018, עמ' 1851–1854 doi: 10.1111/apa.14505
- ↑ Munks Roll Details for John Langdon Haydon Langdon-Down, munksroll.rcplondon.ac.uk
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 J. Van Robays, John Langdon Down (1828 - 1896), Facts, Views & Vision in ObGyn 8, 2016-06-27, עמ' 131–136
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 O Ward, John Langdon Down: The Man and the Message, Down Syndrome Research and Practice 6, 1999-01-01 doi: 10.3104/per
- ^ 5.0 5.1 P. M. Dunn, Dr Langdon Down (1828-1896) and 'mongolism', Archives of Disease in Childhood 66, 1991-07, עמ' 827–828 doi: 10.1136/adc.66.7_spec_no.827
- ↑ John Langdon Down 1828—1896: A Caring Pioneer
- ↑ John Langdon Haydon Down, Royal College of Physicians of Edinburgh, On some of the mental affections of childhood and youth : being the Lettsomian lectures delivered before the Medical Society of London in 1887, together with other papers, London : J. & A. Churchill, 1887
- ↑ O Ward, John Langdon Down: The Man and the Message, Down Syndrome Research and Practice 6, 1999-01-01 doi: 10.3104/per
- ↑ Langdon Down Way · Torpoint PL11 2HH, בריטניה, באתר Langdon Down Way · Torpoint PL11 2HH, בריטניה-US
ג'ון לנגדון דאון41867515Q315940