ג'יימס פארמר
 | |
| פארמר ב-1964 | |
| לידה |
19 בינואר 1920 מרשל, טקסס |
|---|---|
| פטירה |
9 ביולי 1999 (בגיל 79) פרדריקסבורג, וירג'יניה |
| שם מלא | ג'יימס לאונרד פארמר ג'וניור |
| מדינה | ארצות הברית |
| בת זוג |
וויני כריסטי (1945–1946) לולה פטרסון (1949–1977) |
ג'יימס לאונרד פארמר ג'וניור (באנגלית: James Leonard Farmer Jr; 12 בינואר 1920 – 9 ביולי 1999) היה פעיל אמריקאי לזכויות האזרח ומנהיג בתנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, שדחף להתנגדות בלתי אלימה על מנת להפסיק את ההפרדה הגזעית בארצות הברית. פארמר שירת לצד מרטין לותר קינג, והיה אחד מששת הגדולים. הוא היה היוזם והמארגן של נסיעת החופש הראשונה בשנת 1961.
ביוגרפיה
ג'יימס לאונרד פארמר ג'וניור נולד במרשל, טקסס, לג'יימס ל. פארמר האב ופרל יוסטון, ששניהם היו אנשי חינוך. אביו היה פרופסור במכללת וויילי, מכללה שחורה מבחינה היסטורית, וכומר מתודיסטי עם דוקטורט בתאולוגיה מאוניברסיטת בוסטון. אמו, עקרת בית, הייתה בוגרת מכון בת'ון-קוקמן בפלורידה ומורה לשעבר.
כאשר פארמר היה ילד צעיר, בערך שלוש או ארבע, הוא רצה לקנות קולה כשהיה בעיר עם אמו. אמו אמרה לו בתוקף שזה בלתי אפשרי כרגע ושהוא צריך לחכות עם זה עד שהם יחזרו הביתה. פארמר רצה להשיג אחד כזה ואז בקנאה התבונן בילד צעיר אחר שנכנס פנימה לקנות קולה. אמו אמרה לו שהילד האחר יכול לקנות את הקולה בחנות ההיא מכיוון שהוא לבן עור, אבל פארמר היה אדם בעל צבע כהה ולא הותר לו לרכוש בחנות זו. הרגע המכונן, חסר הצדק, היה החוויה הראשונה, אך לא האחרונה, שאותה זכר פארמר בהפרדה הגזעית. פארמר היה ילד מוכשר להפליא, וכבר בגיל 14 נרשם והתקבל למכללת וויילי, מכללה שחורה היסטורית בה אביו לימד. מלווין ב. טולסון, פרופסור לאנגלית, נעשה לחונך שלו.
בגיל 21 הוזמן פארמר יחד עם עוד קבוצת סטודנטים לבית הלבן לשוחח עם הנשיא פרנקלין רוזוולט. טרם השיחה עם הנשיא, אלינור רוזוולט, הגברת הראשונה, שוחחה עם הקבוצה עמה בא פארמר והוא מיד מצא חן בעינייה. כאשר הקבוצה נכנסה לשוחח עם הנשיא, גברת רוזוולט התיישבה מאחור. לקראת סיום המפגש, הורשו הצעירים לשאול שאלות. פארמר פנה לנשיא ושאל: "בדברי הפתיחה שלך תיארת את בריטניה וצרפת כאומות החופש של העולם, לאור המדיניות הקולוניאלית שלהן באפריקה, איך הן יכולות להיחשב בעינייך כאומות החופש?" הנשיא התחמק מהשאלה, והיא קראה, "רק רגע, לא ענית לשאלה!".
פארמר השלים תואר ראשון במדע במכללת וויילי בשנת 1938, ותואר ראשון בא-לוהות מבית הספר לדת באוניברסיטת הווארד בשנת 1941. בהשראת הווארד תורמן, פרופסור לתאולוגיה באוניברסיטת הווארד, פארמר החל להתעניין בגנדי ובפציפיזם. מרטין לותר קינג ג'וניור חקר זאת מאוחר יותר ואימץ רבים מעקרונותיו גם הוא. פארמר החל לחשוב כיצד להפסיק את העיסוק בגזענות בארצות הברית תוך כדי עבודתו במפלגת הפיוס, אליה הצטרף לאחר סיום הלימודים.
במהלך שנות החמישים שימש פארמר כמזכיר הלאומי ליגת הסטודנטים לדמוקרטיה תעשייתית (SLID), סניף הנוער של הליגה הסוציאליסטית לדמוקרטיה תעשייתית. בהמשך, הפך ה- SLID לארגון הסטודנטים למען חברה דמוקרטית.
בשנת 1945, נישא פארמר לוויני כריסטי, כריסטי נכנסה להריון זמן קצר לאחר נישואיהם ואז מצאה פתק שקיבל מאישה אחרת באחד מכיסי מעילו של פארמר, מקרה זה גרם לה להפיל את עוברה, ולגירושיהם זמן קצר לאחר מכן.[1]
כעבור כמה שנים התחתן פארמר עם לולה א. פטרסון. היא אובחנה כחולה בלימפומת הודג'קין, כך שנאמר לשניים שלא יוכלו להביא ילדים לעולם, כיוון שבאותה תקופה הריון עלול היה להחמיר את המחלה. שנים אחר כך, חיפש הזוג לשמוע חוות דעת נוספת אשר נתנה לשניים תקווה. באותה תקופה שוכנעה לולה לנסות להביא ילדים לעולם. בתחילה, עברה הפלה, אך אז ילדה בהצלחה בת, תמי לין פארמר, ילידת 14 בפברואר 1959. ובת שנייה, אביי פארמר, נולדה בשנת 1962.
פעילות
ייסוד CORE
בשנת 1942, הקים פארמר את הקונגרס לשוויון גזעי (CORE), ארגון פציפיזם שיועד להשגת הרמוניה גזעית ושוויון באמצעות מחאה והתנגדות בלתי אלימה.
בריאיון לרוברט פן וורן בשנת 1964, תיאר פארמר את עקרונות היסוד של CORE כדלקמן:[2]
- 1. המחאות יכללו את האנשים מהעם הפשוטים, ולא את המוכרים.
- 2. הארגון דוחה את ההפרדה הגזעית.
- 3. הכל יעשה באמצעות פעולות פסיביות ולא אלימות.
ג'ק ספראט היה סועד משיקגו שלא נתן שירות למי שאינו לבן, CORE, בהמלצתו ותמיכתו של פארמר, החליטו לבצע ישיבה רחבה במסעדתו בה יתפסו את כל המושבים הזמינים במסעדה ובכך למנוע ממנו להתפרנס. עשרים ושמונה חברים מהארגון נכנסו בקבוצות למסעדתו של ספראט, עם לפחות אדם שחור אחד בכל קבוצה, איש לא יאכל עד אשר יוגש אוכל גם ללקוחות השחורים. הלקוחות האחרים, שכבר היו במסעדה, עשו את אותו הדבר והששתתפו גם הם במחאה. מנהל המקום אמר להם כי ישמשו את הלקוחות השחורים, אם כי במרתף, אך הקבוצה סירבה ודרשו שיקבלו שירות במסעדה כמו כולם. לאחר מכן, הוצע לשחורים לשבת בפינה האחורית ולקבל שם שירות, גם את ההצעה הזאת דחתה הקבוצה. לבסוף, התקשר ספראט למשטרה. עם כניסת המשטרה, סירבה המשטרה לפנות את קבוצת CORE החוצה. לבסוף, נכנע בעל המסעדה ונתן שירות לשחורים כמו כולם.
נסיעות החופש
ערך מורחב – נסיעות החופש
בשנת 1961 נבחר פארמר, שעבד ב-NAACP, למנהל הלאומי של CORE.
אף על פי שבית המשפט העליון של ארצות הברית קבע, כי נסיעות באוטובוסים בין עירוניים בהפרדה אינם חוקיים, הדבר לא יושם ובמרבית המקומות עדיין ביצעו הפרדה. גורדון קארי הציע את הרעיון של נסיעות החופש, ופארמר אהב את הרעיון. נסיעת החופש הראשונה יצאה מוושינגטון הבירה ב-4 במאי 1961, ויועדה להגיע לניו אורלינס ב-17 במאי.
במהלך נסיעות החופש נסעו פעילים ברחבי הדרום כדי לבצע אינטגרציה במקומות ישיבה באוטובוס ולבטל הפרדות בתחנות אוטובוסים, כולל בשירותים ובברזיות. דבר זה התברר כמשימה מסוכנת. לפני שהקבוצה הגיעה לאלבמה, החלק המסוכן ביותר במחאה, נאלץ פארמר לחזור לביתו עקב מות אביו. באלבמה, הוכו הנוסעים, 22 נפצעו, מתוכם חמישה אושפזו. התקיפות ההמוניות עצרו באופן זמני את נסיעות החופש. אוטובוס אחד, באניסטון אלבמה, הוצת, והנוסעים נאלצו לברוח כדי להציל את חייהם.
דיאן נאש וחברים אחרים בתנועת הסטודנטים בנאשוויל וב-SNCC, גייסו במהירות סטודנטים כדי להפעיל מחדש את נסיעות החופש במקום בו הפסיקה הראשונה. פארמר הצטרף לקבוצה במונטגומרי באלבמה. נסיעה זו הסתיימה באלימות קשה כלפי המוחים, תוך פציעה קשה של צלם שתיעד את האירוע. התגובות האלימות והאירועים משכו את תשומת לבה של התקשורת הארצית.
ב-24 במאי 1961, נוסעי החופש חידשו את הנסיעות שלהם והגיעו לג'קסון מיסיסיפי. הם נעצרו במקום בגין "הפרת שלום הציבור" עקב שימוש במתקנים "ללבנים בלבד". ארגונים שונים ארגנו נסיעות חופש נוספות אל הדרום. בהגיעם לג'קסון הם נעצרו. עד סוף הקיץ, נכלאו במיסיסיפי יותר מ-300 נוסעי חופש. רוס בארנט, שהיה אז, מושל מדינת מיסיסיפי תמך במעצרים, וטען כי: "הכושי הוא שונה מאחר שאלוקים ברא אותו שונה כדי להעניש אותו".
נוסעי "נסיעות החופש" זכו ליחס נוקשה, שוכנו בתאים קטנים ומלוכלכים והוכו מדי פעם. בג'קסון, מספר אסירים גברים אולצו לבצע עבודות קשות בחום כבד. אחרים הועברו למתקני כליאה בתנאים קשים. לעיתים הגברים נתלו מקירות על ידי שלשלאות. בדרך כלל החלונות בתאים היו סגורים בימי חום, דבר שהקשה על הנשימה.
הנוסעים העצורים והשפוטים הכריזו על מדיניות "Jail No Bail" - הם סירבו לשלם קנסות ערבות, על מעצרים משפטים והרשעות שנגדו את החוקה, ובכך שמרו את הנושא בדיון הציבורי ובתקשורת. כל עציר נשאר בכלא במשך 39 יום, הזמן המקסימלי שבו הם יכלו להישאר בלי לאבד את זכותם לערער על מעצר, משפט והרשעה בניגוד לחוקה. לאחר תקופה זו הם הגישו ערעור ושילמו ערבות.
בשנה שלאחר מכן עבדו קבוצות זכויות אזרחיות, בתוספת מאות סטודנטים מהקולג' מהצפון, עם פעילים מקומיים במיסיסיפי. שלושה מהם, ג'יימס צ'ייני, אנדרו גודמן ומייקל שוורנר, שאת כולם פארמר גייס עבור CORE, נעלמו במהלך חופשת קיץ במיסיסיפי. מחקירת ה-FBI, בסיוע במשטרה המקומית, גילו את גופותיהם קבורות באדמה. שנים לאחר מכן, תוך שהוא נזכר באירוע, אמר פארמר, "כל מי שאומר שהוא לא פחד במהלך המאבק של התנועה לזכויות האזרח הוא שקרן או חסר דמיון. אני חושב שכולנו פחדנו. כל הזמן פחדתי. זה לא שהידיים שלי רעגו, אבל בפנים רעדתי."[3]
המשך קריירה
כמנהל חברת CORE, פארמר נחשב לאחד מ"ששת הגדולים" של התנועה לזכויות האזרח שסייע בארגון המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות בשנת 1963.[4] פארמר התפטר כמנהל החברה בשנת 1966. בשלב זה, החליט הקונגרס להעביר את חוק זכויות אזרח ב-1964,[5] ואת חוק זכויות הצבעה ב-1965.[6]
בשנת 1968, פארמר התמודד בבחירות לקונגרס של ארצות הברית כחבר מהמפלגה הליברלית, תוך שהוא נתמך כל ידי המפלגה הרפובליקנית, אבל הפסיד לשירלי צ'יזהולם.[7]
בשנת 1969 הציע הנשיא הפובליקני החדש, ריצ'רד ניקסון לפארמר את תפקיד עוזר מחלקת בריאות חינוך ורווחה (כיום: מחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית)בשנה שלאחר מכן, מתוסכל מהביורוקרטיה בוושינגטון, התפטר פארמר מהתפקיד.[8]
פארמר פרש מפוליטיקה בשנת 1971 אך נותר פעיל, מרצה מכהן ופעיל בוועדות שונות. בשנת 1975 הקים את הקרן לחברה פתוחה.[9] החזון שלה היא אומה בה אנשים חיים בקהילות משולבות יציבות, שבה כוח פוליטי ואזרחי משותף לאנשים מגזעים ואתניים שונים. הוא ניהל את הארגון עד 1999.
בשנת 1985, פרסם את האוטוביוגרפיה שלו "Lay Bare the Heart", בנוסף לספר שכתב בשנת 1965, "Freedom-When". בשנת 1984 החל פארמר ללמד במכללת מרי וושינגטון (כיום אוניברסיטת מרי וושינגטון) בפרדריקסבורג, וירג'יניה.
פארמר פרש מתפקידו בהוראה בשנת 1998. הוא נפטר ב-9 ביולי 1999, מסיבוכים של סוכרת בפרדריקסבורג, וירג'יניה, בגיל 79.[10]
מורשת ופרסים
- בשנת 1987 הקימה מכללת מרי וושינגטון, המכללה בה לימד פארמר, את תוכנית מלומדי ג'יימס פארמר, תוכנית המעודדת סטודנטים מקבוצות מיעוט להירשם למכללה.
- בשנת 1995 נקרא רחוב על שמו ועל שם אביו בעיר הולדתו, מרשל שבטקסס.[11]
- בשנת 1998 העניק הנשיא ביל קלינטון לפארמר את מדליית החירות הנשיאותית.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ FARMER, JAMES LEONARD, JR. | The Handbook of Texas Online| Texas State Historical Association (TSHA), tshaonline.org, 11 ביולי 2012 (באנגלית)
- ^ James Farmer, Jr. | Who Speaks for the Negro?, whospeaks.library.vanderbilt.edu
- ^ "Obituary | Civil rights leader James Farmer dead at 79 by Paul Tolme, The Associated Press". Santa Cruz Sentinel. 1999-07-10. p. 12. נבדק ב-2020-07-19.
- ^ James Farmer & the Great Debaters » The Big Four
- ^ Our Documents - Transcript of Civil Rights Act (1964), www.ourdocuments.gov
- ^ History Of Federal Voting Rights Laws, www.justice.gov, 6 באוגוסט 2015 (באנגלית)
- ^ Barron, James (2005-01-03). "Shirley Chisholm, 'Unbossed'Pioneer in Congress, Is Dead at 80". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-07-19.
- ^ Severo, Richard (1999-07-10). "James Farmer, Civil Rights Giant In the 50's and 60's, Is Dead at 79". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-07-19.
- ^ Open Communities, Open Communities (באנגלית)
- ^ Civil Rights Leader James Farmer Dies - The Washington Post | HighBeam Research, web.archive.org, 2012-11-04
- ^ Amy Bertsch, James Farmer, East Texas History (באנגלית)
