גזירת הרועים
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: חלוקה לקטעים, ניסוח סיפורי.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: חלוקה לקטעים, ניסוח סיפורי. |
גזירת הרועים או פוגרום הרועים[1] הוא פוגרום שנערך בספרד וצרפת בין השנים ה'פ' - ה'פ"ב (1320–1322)[2] במסגרת 'צעדת הרועים' שהייתה מסע צלב. הצעדה יצאה במסע צלב לשחרור ספרד, מטרת הצעדה המקורית הייתה להילחם במוסלמים אבל מי שהותקף בעיקר היו יהודים. בין היתר הותקפו גם כמרים, אנשי אצולה ומצורעים.
במהלך הפוגרום נחרבו 120 קהילות יהודיות בצרפת ובספרד.
לזכר כך קבעו הקהילות ימי צום וזיכרון וכן נכתבו קינות וסליחות על ידי הפייטנים, ביניהם ר' ש"ז בן יוסף.
סיפור הדברים מתואר בספר שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה בגזירה השישית, על פי מה שנמצא בספר דברי הימים למלכי ספרד, הוא מתאר אותה כגזירה ”אשר כמוה לא נהיתה ולא יהיה עוד”, הסיפור מופיע בנוסח שונה מעט גם בספר עמק הבכא לרבי יוסף הכהן הרופא.
התפתחות האירועים
בעיר איגין (ספרד) סיפר נער אחד שמדי פעם[3] מגיעה אליו יונה, לפעמים היא יושבת לו על הכתף ולפעמים על הראש והיא מדברת אליו ברוח נבואה[4]. כאשר הנער היה מנסה לשלוח את ידו לתפוס את היונה, לפי סיפוריו, היא הייתה הופכת ל'בתולה טובת מראה' ואומרת לו ”אתה הנער, הנני מקים אותך רועה בארץ, ופרצת על בני ישמעאל, פרץ על פרץ, וזה לך האות - אשר תראה בעיניך, כי בזרועך כתוב הדברים האלה”. בהמשך קמו אנשים רבים והעידו שראו דברים אלו במו עיניהם וחלקם טענו שכאשר הנער היה על עין המים הם שמעו את קולה של הנערה אבל לא ראו אותה. היו אחרים שטענו שראו על זרועו צורה של 'עץ המושיע'.
רבים מהעם האמינו בו וקראו לו 'ראש וקצין' ו'קדוש' והשתחוו לו, אבל המאמינים הגדולים ביותר שלו היו רועי צאן שדבקו בו במיוחד, זוהי הסיבה לשם 'גזירת הרועים'. בעיר איגין היו רועים רבים כשלעצמם אבל נוספו עליהם מארצות נוספות וכאשר התאספו סביבו כ-30,000 רועים, וביניהם שני כהני דת, הם החליטו לקיים את דברי הנבואה להילחם בבני ישמעאל, הם תכננו להתחיל להילחם בממלכת גרנדה[5], ומשם להמשיך לכלל המדינות המוסלמיות.
אחד הרועים טען שהם אינם יכולים להילחם נגד הישמעאלים משום שהרועים הם מועטים לעומתם, וכן הישמעאלים מלומדי מלחמה ויש להם נשק רב ולרועים אין אפילו מחט קטנה, כלשונו. לכן הוא ממליץ להילחם קודם נגד היהודים שהם עם חלש ואף אחד לא עוזר להם ואפשר להילחם נגדם באצבעות בלבד. ואחרי שהם ינצחו את היהודים הם יתחזקו ויתוספו אליהם אנשים נוספים ויקחו את שלל היהודים שיש להם הרבה כסף ויוכלו לרכוש בו כלי נשק ואז יוכלו להילחם בישמעאלים.
במהלך הדיון התקרב אליהם חייט יהודי עני שלא ידע על מה הם משוחחים, הוא התחיל לצחוק עליהם והם התנפלו עליו ורצחו אותו באכזריות, הלעג של החיט היה עילה מבחינתם למסע נקמה בכלל היהודים. על פי גרסה אחרת יהודי אחד התווכח עם רועה אחד סביב שאלות של נצרות-יהדות, וכאשר הרועים ראו שהיהודי מחליש את אמונתם הם החליטו להשמיד את כל היהודים.
מסע הצלב
כאשר היהודים שמעו על האירוע הם שלחו שליחים למלך צרפת, פיליפ החמישי[6], שאהד את היהודים וככלל היה 'מלך חסד'[7] הוא שלח שליחים לכל ערי המדינה לשמור על היהודים שנשארו בחיים וכן ביקש מהכמרים שיבהירו שדעת הרועים אינה נכונה ויפרסמו שאם דברי הרועים אמת, שיגיעו אליו והוא עצמו יעזור להם במלחמה נגד היהודים. באותו זמן, הוא עצמו תכנן לצאת למסע צלב לארץ ישראל[8].
הרועים לא התחשבו בדברי המלך ולעגו לו, והיהודים שלחו שליח מהיר לאפיפיור שהכריז על חרם כנגד הרועים וקרא למאמיניו לקום נגד הרועים. אבל גם החרם שלו לא היה יעיל, הרועים היו רבים ונוספו עליהם אנשי הכפרים וכל מרי הנפש שמצאו הזדמנות להילחם ביהודים וכולם יחד התחילו להרוג יהודים. מנגד, הרועים עצמם הלכו לפריז במטרה לקבל את תמיכת מלך צרפת במזימתם, הם הגיעו לפריז בחודש מאי 1320 (אייר-סיוון ה'פ'), אך המלך התנגד לתמוך בהם.
הרועים יצאו במסע צלב בתחילה בממלכת נווארה, שם תקפו את היהודים בטודלה, משם הלכו חלקם לקורבייל (Corbeille)[9] הם הרגו שם את כל היהודים למעט כמה בודדים עשירים ששילמו כסף לשרים כדי שיחביאו אותם בבתיהם המוגנים.
השר אֶבלְצַר[10] מטולוז היה איש חסד, כאשר הוא שומע את הדברים הוא שולח חיילים לעצור את הרועים, הם תופסים את רובם ומביאים אותם בעשר עגלות לטולוז, בזמן שהם בדרך, מספר כמרים שומעים על כך, הם מתחפשים ויוצאים בלילה לעצור את שיירת העגלות בדרך, הם משחררים את הרועים וחוזרים חזרה לביתם, בבוקר, כשכולם רואים שהרועים משוחררים הם מכריזים שאלהים היה בעזרם ו'המושיע' עשה להם נס וכנראה שהצדק איתם, הרועים מתנפלים על היהודים והורגים כ-200 אנשים, השר שולח את אנשיו לעצור אותם אך כל אנשי העיר מצטרפים לרועים והם נסים בחזרה.
קבוצת יהודים גדולה התחבאה במבצר בנרבונה (Narbona) שממוקמת דרומית לטולוז, הם שמעו רק את ההודעה על תפיסת הרועים ולא שמעו על השחרור 'הניסי', בעקבות כך הם יוצאים מהמבצר, הרועים מיד מתנפלים עליהם והיהודים נלחמים בהם עד שיצאו אנשי הכפרים לעזור לרועים, הם הכריעו את המאבק ומתו שם כ-150 יהודים. אבלצר יוצא בעצמו להילחם נגד הרועים אך רואה שהם רבים ואין לו סיכוי נגדם לכן הוא מעדיף להוכיח אותם על ההתנהגות שלהם, אך הם רוצים להרוג אותו בעוון התוכחה הזו והוא בורח חזרה לביתו.
השר אבלצר המשיך לדאוג ליהודים והודיע לכולם שלא יצאו ממקומות מחבואם לבד, ומי שרוצה הוא ישלח אליו שליח שייקח אותו לקארקאשונה, גם היא דרומית לטולוז ומעט מערבה מנרבון, משום שהעיר שם מבוצרת טוב יותר. אבלצר הזהיר את השליח שישמור היטב על היהודים משום שאין עליהם 'חטא מוות'. אבל אנשי הכפרים הצליחו לשחד את השליח והוא 'מכר' להם את היהודים. הם הגיעו בלילה והרגו את כל היהודים שהתבצרו בקרקסון ”ויפלו עליהם כזאבי ערב[11], ויכום לפי חרב[12], ולא חמלו על איש ועל אישה, ופני זקנים לא נשאו[13] ביום אף ה'[14], ותהי נבלתם כדומן על פני השדה[15], ויהיו למאכל לחית השדה ולעוף השמים, ירא ה' וישפוט[16]” (עמק הבכא).
בה' בתמוז ה'פ' (12 ביוני) אחרי שהם התחזקו מאד, הם הגיעו לטולוז עצמה, שם התקיימה קהילה יהודית החל מהמאה ה-10, אבלצר יצא אליהם והתחנן שלא ירעו ליהודים, הוא אמר להם אתם לא פושעים כמו היהודים אבל אתם לא צריכים להרוג אותם אלא להכריח אותם להתנצר, במיוחד לאור זאת שהיונה לא אמרה לנער להרוג את היהודיים אלא את הישמעאלים, הרועים הסכימו שלא להרוג את מי שימיר דתו לדת הנצרות, רבים מהיהודים התנצרו, חלקם רק למראית העין, ומי שלא הסכים נשדד ונרצח. אותם שהתנצרו למראית העין האינקוויזיציה דאגה שלא יוכלו לחזור להתנהג כיהודים, וממילא הקהילה היהודית במקום חרבה[17], נשארה רק אשה אחת יהודייה שהתחבאה בביתו של שר אחד שהכיר אותה והסכים להציל אותה.
הרועים לא נעו תמיד בקבוצה אחת אלא התחלקו לקבוצות שונות ונלחמו במקומות שונים, באחת הפעמים הם התחלקו לארבעה קבוצות: קבוצה אחת הלכה לואלינצה (Valenza) (כיום ולנסיה (València)), קבוצה אחת לברצלונה, קבוצה אחת ליאצה[18] וקבוצה אחת למונשארש (Mosteruelo). הנער היה בראש קבוצת הרועים שהגיעה ליאצה, הם הגיעו לשם בי"ז בתמוז והרגו 410 יהודים ורק עשרה יהודים הצליחו לברוח למצודה וניצלו.
קבוצת הרועים (שמנתה כ-1,500 רועים) עזבה את יאצה וכאשר תושבי בארבאשטי היהודיים ראו זאת הם פחדו מאד והתפללו.
כאשר הרועים באו להילחם בקשטיל שרזין[19] (Castille Chersone) שהייתה שם קבוצה גדולה של יהודים שהתאספו שם, הם התחילו לשבור את הדלתות והיהודים הבינו שאין להם מנוס ובוודאי יהרגו והחליטו שעדיף להם להרוג את עצמם מאשר למות בידי הרועים, הם הטילו גורל מי יהרוג את מי ולאחר מכן הרגו אחד את השני על פי הגורל, לבסוף נשארו שני יהודים והם קפצו מהמגדל ומתו.
הם המשיכו להילחם בערים השונות בספרד ובדרום מערב צרפת, בין היתר נלחמו באינגלאטירא[20], בבורדיליש (Bordelais)[21], באגינאש[22], בביגוררה[23] במורציין[24], בקונדון[25] ובערים אחרות קטנות יותר.
באזור גאשקונא (Gascogne), בדרום מערב צרפת, נהרגו כל היהודים ורק עשרים מתוכם הצליחו לברוח לעיר לירידה (Lérida) שבצפון ספרד וניצלו[26], על יהודי לירידה הגן הבישוף של טולוז שהיה בנו של מלך אראגון. שבעים מתושבי לירידה שילמו כסף לשר העיר שייקח אותם לממלכת אראגון, אך הוא ברשעתו הרג אותם ביציאה מהעיר.
300 יהודי כפר לואיש היו עשירים גדולים, הם נתנו את הנכסים שלהם לשר אחד כדי שישלח פרשים שיוציאו אותם משם וישמרו עליהם בדרך לממלכת אראגון (Aragón), אך כאשר הם יצאו לדרך, יצאו הרועים מהעיר והרגו את כולם.
הרועים עברו גם בחבל אקיטן (צרפת) ועל אף התנגדות המלך, הם טבחו שם ביהודי סיינטז, ורדון סור גרון וקאור.
תושבי ממלכת אראגון חששו מאד והתחבאו בכל המבצרים הקיימים, הם ביקשו מהאפיפיור להגן עליהם והוא שלח הודעה לכל ההגמונים שתחת ממשלתו להטיל חרם על הרועים, ולשכנעם לחזור מדרכם, אבל גם חרם זה לא הועיל והרועים המשיכו להילחם ביהודי אראגון. מלך אראגון חיימה השני (Jaime) היה מלך חסד[27] והחליט להגן על הקהילות היהודיות שבממלכתו, הוא הציב פרשים ושומרים בכל הערים שהיו בהם יהודים. הם הרגו רועים רבים, אבל גם זה לא היה מספיק והרועים המשיכו בפוגרום. עד שבנו של חיימה, דון אלפונסו, שכיהן כמלך אחריו החליט לקחת את העניינים לידיים[28], הוא נכנס לעיר אושקא ותפס ארבעים רועים ותלה אותם על עץ כפי שאביו ציווה אותו. כמו כן הוא תפס רועים בהר סגור ותלה אותם וכך המשיך והרג כ-2,000 רועים וכל היתר נעלמו מכל ממלכת אראגון.
אחרי שהרועים הסתלקו ממלכת אראגון, גם מלך צרפת הודיע שכל רועה שיימצא במלכותו יהרג והרשות נתונה לכל אחד להרוג אותם.
הרועים עזבו וחזרו לממלכת נווארה, (משם התחילו את מסע הצלב,) הם התקדמו לכיוון עיר הבירה פאנפלונא (כיום פמפלונה Pamplona), יהודי העיר חששו וביקשו מכמה אנשים שיוליכו אותם למונריאל[29] המרוחקת שלוש פרסאות[30] מהעיר, האנשים שהוליכו אותם בגדו בהם ומסרו אותם לרועים והרועים הרגו רבים מהם והשאר הצליחו לברוח אך כשהתקרבו לעיר הם התגברו ונלחמו ברועים, הם הרגו 170 רועים, ניצחו אותם וגרשו אותם משם.
דון אלפונסו פנה לאחד הפרשים והבטיח לו שאם יהרוג את הנער עצמו הוא יעלה אותו במשרתו ויעשיר אותו מאד, אך הפרש חשש שמא זה נגד כוונת הא-ל, אלפונסו אמר לו אם יש אמת בדבריו הא-ל יציל אותו ממך ואם הוא שקרן אתה תוכל להרוג אותו. הפרש יצא למלחמה והצליח להתקרב אל הנער, הוא ירה עליו חץ והרג אותו[31], כאשר הרועים ראו שהנער מת הם ברחו משם. לאחר מכן קבוצה של חמש מאות רועים שלא ידעו שהנער מת יצאו לעיר טודילה להרוג את היהודיים שם, הפרש שמע על כך ויצא להילחם בהם הוא הרג מספר גדול של רועים והשאר התפזרו וברחו לכל עבר ולכל מיני ממלכות. כאשר התפרסם הדבר שהרועים נחלשו יצאו כל השרים וההגמונים להילחם נגדם על פי הצו של האפיפיור, רבים נהרגו על ידיהם והשאר מתו בדבר עד שלא נשארו רועים כלל.
בסופו של הפוגרום נחרבו 120 קהילות יהודיות.
עשירים גדולים מהעיר טודלה אספו תרומות לעניים וקיבצו אוצרות של חיטים ושמן כדי לתת לעניים שנשארו בחוסר כל, למשך שלש שנים. אחריהם גם יהודי צרפת ואשכנז נהגו כך.
קישורים חיצוניים
- גזירת הרועים מתוך הספר 'שבט יהודה' באתר מגן אבות.
- פוגרום הרועים רבי יוסף הכהן הרופא, עמק הבכא, מהדורת קרקוב, תרנ"ה, עמוד 72, באתר היברובוקס.
הערות שוליים
- ^ רבי יוסף בן יהושע הכהן בספרו 'עמק הבכא'.
- ^ סדר הדורות (לרבי יחיאל היילפרין) כתב בשם 'צמח דוד', שהגזירות היו בסביבות שנת ד'תתק"ו, והוא עצמו מציין אירוע זה בשנת ה'פ'.
- ^ בעמק הבכא מספר שהדבר היה פעם אחת לעת ערב.
- ^ באמונת הנוצרים היונה היא דמות רוח הקודש.
- ^ גרנדה נחשבה למרכז יהודי גדול, עד שכונתה על ידי הערבים כ"גרנדת אל-יהוד" (غرناطة لليهود=גרנדה של היהודים).
- ^ לסוברים שהפוגרום אירע בשנת ד'תתק"ו (1144 - 1145) מלך אז בצרפת לואי השביעי.
- ^ אביו פיליפ הרביעי, גירש את היהודים מצרפת בשנת 1306, כדי לכסות את גירעון קופת המדינה שנצבר בעקבות המלחמות הרבות על ידי שדידת רכוש היהודים, רק לאחר מותו ב29 בנובמבר 1314, כאשר בנו לואי העשירי מלך במקומו, הורשו היהודים לחזור לצרפת אך תחת הגבלות מסוימות, לאחר מותו של לואי נולד בנו ז'אן הראשון, מלך צרפת שמלך במשך חמשת ימי חייו ומת, רק אז חזרה המלוכה לבן השני של פיליפ הרביעי, פיליפ החמישי, שהיה מלך חסד ועזר ליהודים.
- ^ תעניות לזכר חורבן קהילות באתר אנציקלופדיה יהודית - דעת.
- ^ גרסאות אחרות 'סרדיל', 'מרדיל'.
- ^ גרסאות אחרות 'מלצר'
- ^ כלשון הפסוק ספר צפניה, פרק ג', פסוק ג'.
- ^ כלשון הפסוק ספר מלכים ב', פרק י', פסוק כ"ה.
- ^ על פי מגילת איכה, פרק ד', פסוק ט"ז.
- ^ על פי מגילת איכה, פרק א', פסוק י"ב.
- ^ על פי ספר מלכים ב', פרק ט', פסוק ל"ז.
- ^ על פי ספר שמות, פרק ה', פסוק כ"א.
- ^ טולוז באתר בית התפוצות.
- ^ גרסאות אחרות 'יאצא'.
- ^ גרסאות אחרות 'קאשטיל שאראזין'.
- ^ גרסאות אחרות 'אינגלטירה' (lughilterra).
- ^ גרסאות אחרות על פי ההגייה הצרפתית 'בורדאוש' (Bordeaux).
- ^ גרסאות אחרות 'אגינֵיש'.
- ^ גרסאות אחרות - 'בגזורדה', 'ביגורדם'.
- ^ גרסאות אחרות 'מארציא' (Marchia).
- ^ גרסאות אחרות 'קונדו', 'קונדה' (Condé).
- ^ עד היום חלק ממבצר העיר ליידה נקרא 'מבצר היהודים'.
- ^ הוא הגן על היהודים מפני הקנאים הנוצרים ומידי האינקוויזיציה ואף התיר ליהודים להיכנס לארצו לאחר הגירוש מצרפת ב1306.
- ^ בעמק הבכא מסופר שאביו שלחו.
- ^ גרסאות אחרות 'מונדיאל'.
- ^ לדעת רבי חיים נאה 11.52 ק"מ
- ^ בעמק הבכא מסופר שאירוע זה אירע יחד עם האירוע שנלחמו יהודי פאנפלונא ברועים.