גטו בוזאו
גטו פתוח בוזאו (ברומנית: Buzău) היה ממוקם בעיירה בבוזאו, אשר נמצאת בצפון מזרח חבל מונטניה, ברומניה, כ-100 ק"מ צפונית-מזרחית לבוקרשט. בעיירת בוזאו אוכלוסיית הגטו מנתה כ-1300 יהודים נכון ליוני-יולי 1941. בעיירה התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה של קרוב ל-400 משפחות יהודיות. היהודים בעיירה הקפידו לא להתערבב עם הגויים ורובם דיברו יידיש.[1]
תחילת הפלישה (הקמת הגטו)
בשנת 1939 התחילו הרומנים לעבור את הגבול, שאנטונסקו (שליט רומניה) קרא להם לעבור את נהר הבוג. בערבים היהודים לא היו יוצאים החוצה וחייהם הסתובבו מסביב לקהילה היהודית כך שבאותן שנים לא היו בעיות. יום אחד בשלהי 1940 החליטו הרומנים שכל יהודי בוזאו צריכים להיכנס למחנה הסגר. הכניסו את כל היהודים לבית ספר תיכון, מגיל 16 עד כל הזקנים. 12 יהודים נלקחו לבית פרטי של יהודי והם היו ערבים ליהודים בבית הספר התיכון: אמרו להם שאם מישהו יברח, הם יוציאו להורג את 12 היהודים. בבוזאו כל הגברים בהן נלקחו כבני ערובה .[2]
הפרעות
הכומר לשו של "כנסיית הדואר" בבוזאו יזם את הריסתו ואת הפקעת שטחו של בית הקברות היהודי בעיר, שהוקם בשנת 1834. כמעט כל המצבות נעקרו ונגנבו.
הליגיונרים (פשיסטים רומנים) שנשלחו במיוחד להרוס את בית הקברות עשו זאת בפטישים ובאזמלים, ופירקו גם את הגדר. בית הקברות הוסב למגרש חניה לעגלות סוסים ושוורים. הכומר הועיד את חומרי הבניין שאסף לשיפוץ כנסייתו. העיריות של פיאטרה-ניאמץ ו-וסלוי הודיעו בסוף נובמבר, כי בתי הקברות של היהודים הופקעו .
מקרה נוסף שאירע היה בית העלמין הישן נהרס כליל עוד בתקופת "משמר הברזל". לאחר מכן הועבר לכנסייה שבאחד מפרברי העיר, במטרה להקים כנסייה חדשה על מגרש בית העלמין הישן. חלק מהמצבות נגנבו על ידי התושבים וחלק נותצו, כדי לשמש כיסוד לכנסייה החדשה. אחרי משא ומתן עם הכומר, האב לשו, קיבלה הקהילה חורה חלק מהמצבות הישנות. חיילים שחנו בקרבת בית העלמין החדש הרסו גם אותו ורוב המצבות ניזוקו. גם בניין בית הספר הופקע בידי הצבא.
בערי השדה ננקטו כמה צעדים נגד היהודים, והם הפכו נורמה בחודשים העוקבים: מאסרי-שווא, האשמות בפעילות קומוניסטית, התפרצויות לבתי כנסת, מאסר הפחדה ועינויים של ראשי קהילות. בבוזאו, במסגרת צעדי הפחדה שנעשו בערים שונות, נאסרו בבוזאו כעשרים צעירים בני 16–20 חברי ארגוני נוער ציוניים ועונו בידי המשטרה הלגיונרית כדי שיודו בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית. ב-1 באוקטובר 1940 בית המשפט הצבאי שחרר אותם מחוסר הוכחות, אבל העובדה שנפתחו להם תיקים במשטרת הביטחון הביאה כעבור שנתיים לגירושם לטרנסניסטריה, ושם נספו כמעט כולם.[1]
פרעות בבתי כנסת
בבוזאו התפרצה קבוצת ליגיונרים לתוך בית כנסת, והמתפללים נשדדו, הוכו ונעצרו. השרים הליגיונרים, ובייחוד שר החינוך, האמנויות והדתות, יזמו סדרה של צעדים אנטישמיים בניגוד לחוקים הקיימים או הציעו חוקים והוראות חדשים. מקרה כזה אירע כשאר כנופיה של ליגיונרים התפרצה ב-30 בספטמבר לבית הכנסת הגדול בבוזאו, שדרה את המתפללים והחזיקה בהט כל הלילה. בבוקרשט השתלטו הליגיונרים לקראת סוף חודש אוקטובר על בתי תפילה קטנים, על בתי ספר ובעיקר על נכסים של הקהילה הספרדית העשירה. לקראת סוף אוקטובר וראשית נובמבר הפכו בתי כנסת ליעד חביב על כנופיות הליגיונרים ברצותם להשיג מזומנים במהירות. השיטה הייתה כמעט תמיד זהה: התפרצות בעת תפילת מנחה ומעריב, הכאות וחיפושים גופניים כדי לשדוד את המתפללים.[2]
התנכלות ליהודים
בבוזאו נעצרו 17 נערים, ביניהם אפילו ילדים, והואשמו בקומוניזם. הם עונו, חתמו על הודאות ונשלחו לבית דין צבאי. כמה מהוריהם היו עניים מאוד ולא יכלו לשכור עורך דין, והקהילה אספה סכום כסף למטרה זו, גם נערים אלה זוכו בבית הדין הצבאי. הזיכוי עורר זעם רב בקרב הליגיונרים המקומיים. הם עצרו את ראשי הציבור היהודי בבוזאו והכו אותם בפראות. כמרים רבים התגייסו לפעילות פוליטית במסגרת שתי התנועות האנטישמיות והסיתו בדרשותיהם נגד היהודים או נטלו חלק באופן מעשי בפעולות אנטישמיות שונות. בספטמבר 1940 הוכרחו הסוחרים היהודיים לתלות על חנויותיהם שלט "חנות יהודית". קבוצות של "אנשי החולצות הירוקות" עמדו ליד החנויות ומגעו כניסת נוצרים. היהודים הוטרדו ברחובות, במשטרה ובבתי הכנסת. בדצמבר 1940 הוכרחו כל היהודים, ללא יוצא מן הכלל, לנקות את השלג ברחובות העיר.
באותה תקופה הגיעו לבוזאו יהודים רבים מהכפר נהויו מטארגו גיאמץ ומיאש. לעומת זאת נשלחו יהודי בוזאו לעבודת כפייה לניסיפן, בודהדצ'יסלאו ולמחצבה שבבאסאראביה. 13 מיהודי בוזאו גורשו לטרנסניסטריה באשמת קומוניזם, ו-10 מהם נספו שם. כן גורש למחנה הריכוז טארגוז'יו י"ר המרכז היהודי המחוזי, ד"ר ש. ראפאפורט בעוון שתדלנותו לטובת היהודים. צעירים מתנועת "השומר הצעיר" נעצרו ונאשמו בקומוניזם ו-40 יהודים נאסרו מפני שאספו כסף כדי להעמיד סניגור לצעירים ; כולם עונו בבית הסוהר, מפני שסירבו לחתום על הצהרה שהם קומוניסטים. עורך הדין הנוצרי של הצעירים הוכה ברחוב באכזריות בידי אנשי "החולצות הירוקות". הצעירים נשפטו בבית דין צבאי, אך כולם זוכו.
ביולי 1941, לאחר פרוץ המלחמה, נעצרו כל הגברים בני 18–60 כבני ערובה והוחזקו בגימנסיה הרומנית, ואחר כך בבניין בית הספר היהודי, עד סוף שנת 1941. אז שוחררו, ורק בני ערובה מועטים נשארו עצורים בביתו של ראשי הקהילה.[1]
המצב הכלכלי של האוכלוסייה היהודית בגטו
המצב הכלכלי הקשה של האוכלוסייה היהודית בתקופה הזאת משתקף במספרים הבאים- 1942 היו רק 17.5% מהיהודים עוסקים במקצועותיהם 66 מתוך 138 אומנים לא יכלו לעבוד, 166 מתוך 196 פקידים פוטרו, 91 מתוך 168 סוחרים ותעשיינים איבדו את עסקיהם. במחוז בוזאו הוקעו מהיהודים 105 בתים, טחנה, בית חרושת, 220 דונם אחוזות, 7500 דונם יער ו-6630 דונם כרמים. ואם נזכור שכמעט כל יהודי מחוז זה גרו בעיר בוזאו עצמה (ב־1930 גרו בכל המחוז רק 93 יהודים, לעומת 1604 שבעיר בוזאו) הרי פירושו של דבר שהרוב המכריע של הנכסים שהופקעו היו של יהודי העיר.
המצב הכלכלי הקשה פגע בהכרח ביכולות הקהילה לסייע ליהודי העיר. גם בניינים שהיו בבעלות הקהילה דהיינו: בית הספר, בית המרחץ ומאפיית המצות הוחרמו על ידי השלטונות בתקופת המלחמה בהתאם לחוקים הגזעניים.[1]
פעולות הקהילה של בוזאו
הקהילה הצליחה להושיט עזרה ל-70 יהודים, אשר ברחו ממחנות כפייה, והחזיקה אותם בהחיבא בבוזאו. משהגיעו באפריל ב-1944 היתומים מטרנסניסטירה טיפלה קהילת בוזאו ב-900 ילדים עד לעלייתם לארץ ישראל, ואז הגניבה אותם לתוך אונייתם את הפליטים שחיו בעיר בסתר.[2]
חינוך בגטו
הקהילה המשיכה בפעילותה בכל אותה תקופה, והוסיפה לטפח את החינוך בעיר. היא החזיקה בית ספר עממי, שני בית כנסת, גן ילדים ומסעדה לתלמידים.
מספר התלמידים בבתי הספר של הקהילה אף גדל מ-70 ב-1940 ל-130 ב-1942.[2]
הערות שוליים
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים במכלול שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "גטו בוזאו".