גטו צ'אשניקי
גטו צ'אשניקי הוא גטו יהודי שהתקיים מקיץ 1941 עד לחיסולו ב-14 בפברואר 1942 והיווה את מקום הגירוש העיקרי של יהודים מהעיר צ'אשניקי שבמחוז ויטבסק בתהליך הרדיפה וההשמדה של היהודים בעת כיבושה של בלארוס על ידי חיילי גרמניה הנאצית בתקופת מלחמת העולם השנייה.
הכיבוש ויצירת הגטו
ערב המלחמה (1939) התגוררו בצ'אשניקי 3,500 תושבים, כשיש מקורות שונים בדבר גודל האוכלוסייה היהודית: החל מכ-1,100 יהודים ועוד כמה מאות בעיירות סמוכות,[1][2] דרך 2,000[3] ועד אפילו 3,000[4] יהודים, שכמעט כולם התגוררו במרכז העיר.
פינוי היהודים החל זמן קצר לאחר כיבוש העיר בידי הנאצים ותחילה לא היה מאורגן ובכל שלושה עשר הימים שמתחילת המלחמה עד לכניסת הגרמנים הרשויות המקומיות הזהירו כי מי שלא יעזוב נמצא בסכנת מוות.[5] תפקיד מרכזי שיחקה גם העובדה שהעיר צ'אשניקי הייתה מבודדת יחסית ומרוחקת מריכוזי האוכלוסייה הגדולים יותר. כביש מינסק-ויטבסק עקף את העיר מהצד וקו הרכבת לא עבר בעיר. מסיבות אלה, אחרי המלחמה, היהודים ששרדו את הגטו סיפרו שכמעט אף אחד מהם לא ידע מה קרה עם היהודים בפולין ולא שיערו את היקף הפעולה של הנאצים.[6]
על פי ההערכות, הספיקו להתפנות לא יותר מ-10% מהיהודים מקומיים וחלק מאלה שברחו לא הצליחו להרחיק ונלכדו על ידי הגרמנים.
ב-4[1][2] (לפי מקורות אחרים ב-5[7] או ב-6[7]) ביולי 1941 נכנסו החיילים הגרמנים לעיר וכבשוה. הכיבוש נמשך 3 שנים, עד ל-27 ביוני 1944.[8][7]
הגרמנים, בעת יישום תוכנית ההשמדה של היהודים, ארגנו בעיר גטו, אם כי בניגוד למקומות אחרים לא היה ממש ריכוז אקטיבי של יהודים שכבר היו מרוכזים במרכז צ'אשניקי.[1] בכל רחבי הכפר מיד לאחרי הכיבוש נתלו מודעות על הבתים ובהן הפקודות: "ליהודים אסור לעזוב. על הבגדים מלפנים ומלאחור יש לתפור טלאי צהוב, בקוטר 10 ס"מ". כמו כן הם אולצו לכרוך סרט לבן עם מגן דוד צהוב.[7]
גטו צ'אשניקי היה מה שנקרא "גטו פתוח" כאשר היהודים אומנם לא הורשו לעזוב את העיר, אבל הגטו לא היה מגודר.[9]
עד מהרה, הגרמנים ביצעו רישום של כל יהודי צ'אשניקי והוציאו פקודה לפיה כי יהודי שיימצא באזורים הכפריים, דהיינו, מחוץ לגבולות העיר, יומת בירייה, כך סומנו למעשה גבולותיו הבלתי נראים של הגטו.
התנאים בגטו
ליהודים נאסר לבקר אחד את השני, לשוחח עם שכניהם הבלארוסים וללכת אל מעבר לגבולות העיר.[7] הם אולצו להשתחוות לשלטונות הכיבוש וכל מי שהיה מפר פקודה זו, היה חוטף מכות באלה מהחיילים הנאצים.
עד סוף קיץ 1941 בגטו לא חוו עדיין רעב. כל תושבי צ'אשניקי, כולל היהודים, הצליחו עוד לפני הכיבוש להצטייד בחיטה מהמזקקה המקומית. לחלק מהיהודים היו עדיין חיות משק, אך כבר בימים הראשונים של הכיבוש הנאצים לקחו כמעט את הכל ובספטמבר לא הותירו דבר.
בנוסף לנאצים ולמשטרת הסדר הבלארוסית, היהודים סבלו גם מידי התושבים המקומיים, שיכלו לשדוד ולהיטפל אליהם מבלי להסתכן בענישה.
עם התדרדרות רמת החיים, היהודים נאלצו לבצע סחר חליפין ולהחליף את חפציהם ובגדיהם תמורת מזון, אבל בשל האיסור לתקשר עם תושבים אחרים ואיסור על התושבים הגויים להזין את הרובע היהודי, הם עשו זאת בהחבא. אכיפת הפקודה הוטלה על משטרת הסדר הבלארוסית. היהודים הצליחו לשרוד רק באמצעות מסחר לא חוקי עם האיכרים, כאמור, מזון תמורת חפצים שנותרו בבית.
היהודים נלקחו על ידי הנאצים לשמש עבור העבודות הקשות והמלוכלכות ביותר — נכפה עליהם לנקות את הרחובות והכבישים, לבצע עבודות בחווה, תחזוק מסילות הברזל, איסוף עצי הסקה וקצירת השדה. הנשים הזקנות אולצו לתלוש את הדשא מקצות המדרכות, בעוד חייל גרמני היה מפקח ומנצח עליהן באמצעות שוט. על סדר העבודה היומי פיקח יהודי, רופא לשעבר בבית חולים מקומי, שידע את השפה הגרמנית. היהודים אולצו להחליף את הסוסים בעגלות ולסחוב לבנים, חול ומים.[7]
בספטמבר-נובמבר 1941, לפני שהחורף נהיה קשה מאוד, כמה עשרות יהודים צעירים הועסקו בעבודות פרך סמוך לעיר.[1] האסירים הזקנים שלא יכלו לעבוד הוחזקו במגורים ישנים מבלי שניתן להם מזון, אך ישנן עדויות שהם היו עורכים מסחר לא חוקי בלילות תוך החלפת חפצים תמורת מזון בכפרים הסמוכים.
הגרמנים ושוטרי משטרת הסדר נהגו ללעוג ליהודים ולהעניש אותם באכזריות. החיילים הגרמנים אהבו להביא יהודים אל תחנות הכיבוי ולרתום אל חביות המים קשישים יהודים בעגלה ולאלצם לסחוב את החבית הכבדה כשלעצמה אל הנהר הסמוך. שם היהודים אולצו למלא את החביות עד אפס מקום ולדחוף אותה בחזרה אל תחנת הכיבוי. מעטים הקשישים שהצליחו לעמוד בפני עבודה שכזו והגרמנים היו מכים למוות את הזקנים התשושים.[7]
חיסול הגטו
בנובמבר 1941 הגרמנים החלו לחלק שתי חפיסות טבק כבונוסים עבור כל יהודי שמת — בין אם מבוגר או ילד. מתנות הוענקו גם על הסגרת יהודים שהסתתרו. המתנדבים היו רבים כל כך עד כי הגרמנים היו צריכים להגדיל את הפרסים, אבל זה לא הרגיע את נחישות המקומיים.
בספטמבר 1941 בוצעה אקציה ביהודי לוקומל (אנ') הסמוכה בה נהרגו 300 יהודים.[1] כאשר אל יהודי צ'אשניקי החלו להגיע שמועות על אותה אקציה, ועל הירי המתרחש בגטו לפל וההרס המוחלט של גטו סיינו, אנשים לא רצו להאמין בזה. אומנם האבטחה חוזקה וזקן בית הכנסת היה יוצא בסתר לחקור אצל הכפר זאלסייה הסמוך, שבמחוז לפל, שם התושבים המקומיים אישרו את השמועות כנכונות. כאשר חזר, סיפר הכל, אך דבר לא השתנה — הליכה ליער עם כל המשפחה, עם ילדים וקשישים, לא הייתה אפשרית בשל החורף הקשה והעובדה שהמקומיים חששו להסתיר יהודים, או אפילו ששו להסגירם לגרמנים על מנת לקבל מהם פרסים. לכן, אף אחד מהמבוגרים לא ניסה לברוח במחיר חייהם של ילדים וקשישים.
הגרמנים התייחסו מאוד ברצינות לאפשרויות של ההתנגדות היהודית, ולכן הראשונים שהם הרגו בגטו, או אפילו עוד לפני הקמתו, היו כל הגברים היהודים שבגילאי 15 עד 50 שנה — למרות חוסר ההיגיון הכלכלי, שכן הם היו כשירים לעבודה.[10] מסיבה זו, בתחילת פברואר 1942, הגרמנים הורו לכל הגברים היהודים לבוא יחד לצורך עבודה זמנית. כ-200 גברים הובלו אל הכפר זארצ'נאיה סלובודה. בעודם על הגשר מעל הנהר אוליאנקה, שוטרי משטרת הסדר, בפיקוח הנאצים, החלו לירות לעברם. כמה יהודים פצועים שביקשו לסיים את העינוי, השליכו עצמם מהגשר אל הקרח. השוטרים, על פי עדויות האנשים, צפו בחיוך באנשים הגוססים.[7]
כמה ימים אחרי כן, ביום שבת ה-14 (לפי מקורות אחרים, 11 או 13) בפברואר 1942, הגרמנים שלחו קבוצה גדולה של בני נוער יהודים בשעות הבוקר המוקדמות לנקות שלג מהכבישים ליד הכפר קופטביצ'י, ובכך סילקו למעשה את היהודים הפעילים ביותר מהעיר. כל היהודים הנותרים קיבלו פקודה להתכנס בשעה 16.00 בבית התרבות המחוזי שבמרכז העיר, לשעבר כנסייה, וקודם לכן — בית תפילה (אחרי המלחמה הבניין הזה נהרס ונבנה במקומו בית ספר תיכון). את המבצע ניהלה יחידת עונשין גרמנית בת 25 חיילים גרמנים, שהגיעה על מזחלת בבוקר מהעיירה ביישינקוביץ. אליהם צורפו שוטרים שנאספו מכל רחבי המחוז. רבים הבינו מה מחכה להם, ולא באו בשעה היעודה. לכן, שוטרים רכובים על סוסים הסתובבו ברחובות בהם התגוררו יהודים, סילקו אנשים מבתיהם וגררו אותם אל בית התרבות. אלה שניסו להימלט נורו למוות. בשל חשש לסיוע לאוכלוסייה היהודית, נאסר על כל התושבים הלא-יהודים לצאת מהעיר.[7]
בשעה 10 בבוקר ב-15 (או ב-12[7]) בפברואר 1942 הגיע המשלוח הראשון של יהודים, שכלל רק קשישים, נשים וילדים. הם נלקחו לגשר סלובודה שמעל הנהר אוליאנקה כארבעה קילומטרים מצ'אשניקי, בכפר זארצ'נאיה סלבדה (בלא'), ליד הכפר טרילסינה (בלא'). מלפנים צעדה קשישה עם שיער לבן - יהודייה מכובדת בעיר, רופאת הילדים ליברמן. היהודים ניסו לקום לתפילה לבית הכנסת, אך הגרמנים לא אפשרו זאת.[11][7]
היהודים שהובאו לבורות המוות חיכו זמן רב למותם. הירי החל לאחר שעתיים. הורו להם להוריד את הבגדים, לשבת על השלג, כשהטמפרטורה הייתה כמינוס 20° ואז הורו להם לשכב בבור שורות-שורות בעוד הרוצחים פתחו באש, גם נגד אלה שלא ירדו לבור וסירבו לעשות זאת — אל תוך הבור נפלו הרוגים ופצועים. ילדים קטנים הושלכו חיים לתוך הבור. באותו היום חוסלו יהודים רבים.[7]
האקציה הסתיימה כשהחל להחשיך. כמה אנשים, בעיקר צעירים, חזקים וזריזים, הצליחו להימלט. הבור כוסה באמצעות רכב גרמני משוריין שנסע על הקרקע. בסך הכל נורו כ-2,000 יהודים (הערכות שונות מדברות על 1,200,[1] או 1,800).[7]
כמה יהודים ניסו להסתתר, אך כמעט כולם התגלו ונהרגו. אלה שהצליחו לברוח היו בעיקר אותם יהודים אשר בבוקר ה-14 בפברואר נשלחו לבצע את ניקוי הכביש והם כבר ידעו מה קורה ונמלטו.[7]
חפצי היהודים שנרצחו הובאו לחנות מיוחדת שנפתחה בעיר ובה מכרו הנאצים את התכולה. לפיכך, למרות האיסור החמור (שהרי הרכוש היהודי שהוחרם על ידי הנאצים היה שייך באופן בלעדי לרייך השלישי), כמה תושבים מקומיים בזזו בסתר את בתי היהודים ואפילו הסגירו לידי השוטרים יהודים שהסתתרו שם.
התנגדות
חלק מהיהודים שנמלטו הצטרפו לפלוגות הפרטיזנים וגויסו גם על ידי הצבא האדום — לדוגמה, ארקדי פוחוביצקי (יליד 1923), בוריס אוניקול, אברהם פוחוביצקי, מוליה בראקר, נתן שוב ויהודי בשם קרוס.
כאשר היהודים התאספו לפני חיסול הגטו המקומי, יהודי בשם חיים הרג שוטר במכת אגרוף.
בליאחמן, מזכיר מועצת העיר לשעבר, לחם עם הפרטיזנים. הגרמנים לקחו את אשתו ואת בנו, כשאת הבת הקטנה האישה הצליחה לתת לחבר שידאג לה. מישהו מהשכנים סיפר שהבחורה נלקחה על ידי אחד משוטרי משטרת הסדר ונורתה. ב-1944 בליאחמן הגיע לצ'אשניקי, הוא מצא את השוטר והרג אותו. בהמשך בליאחמן נשלח לגדוד עונשין ונהרג בקרב.
מארגני הרציחות
עד היום השתמרו שמות מארגני ומבצעי רצח העם של יהודי צ'אשניקי ומשתפי הפעולה. הקומנדנט (ראש העיר) היה איש בשם סורוק שלפני המלחמה עבד במפעל נייר, וגם, כפי שהתברר, דיבר בגרמנית רהוטה וציית בנאמנות לכל הפקודות של הנאצים. לאחר מותו במאי 1942 הוחלף על ידי אדם בשם גוטניקוב. לאחר מכן מונה צלם לשעבר בשם גולין. מפקדי המשטרה (שכללה 30 איש) היו בזמנים שונים אישים כמו הסדיסט צ'יסיולנוק (שאחרי המלחמה נתפס ונתלה בצו בית המשפט) והפושע ניקולאיצ'יק. לסגן ראש העיר מונה מיכאל פאחומוב, שהיה גם סדיסט ונהג ללעוג ליהודים (גם הוא נתלה אחרי המלחמה). תפקיד משמעותי בתקופת הכיבוש מילא אדם בשם סמוליאק.[7]
מפקד גדוד העונשין היה אדם בשם ניקולאי נוביקוב. אחד הפעילים ביותר במשטרת הסדר בעיר היה וסילי צ'רניאבסקי. במשטרה שירתו גם שני האחים מבית סחארינסקי, כשלבכור הייתה אישה יהודייה. האח הבכור באופן אישי השתתף בירי של אשתו.
זיכרון
כאשר הצבא הסובייטי שחרר את הכפר, שרדו רק שני יהודים שהסתתרו מהגרמנים וממשתפי הפעולה הבלארוסים.
רק בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים (או באמצע שנות השישים של המאה העשרים) בתקופת השלטון הסובייטי, אושר לקבוע במקום ההוצאה להורג של יהודי צ'אשניקי אנדרטה, הכסף נאסף על ידי קרובי הקורבנות, וב-1981 הוצב אובליסק מבטון, אך מבלי להזכיר את לאום הקורבנות: "במקום הזה ב-12 בפברואר 1942 הכובשים הגרמנים-הפשיסטים ירו ב-1,805 מאזרחי צ'אשניקי",[7] נכתב שם. התאריך על האנדרטה שגוי — על-פי עדויותיהם של יהודי צ'אשניקי, הירי בוצע ביום שבת, ב-14 בפברואר 1942.
לאחר התקנת האנדרטה, בשנות השבעים של המאה העשרים, בכל יום שבת האחרון של חודש מאי, נהגו להגיע קרובי הנרצחים מהערים השונות של ברית המועצות. לפגישה האחרונה בשנת 1993 באו שלושה אנשים.
רשימה חלקית של הקורבנות היהודים פורסמה ב-1997.[7]
קישורים חיצוניים
- צ'אשניקי במיזם "הסיפורים שלא סופרו - אתרי רצח יהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים", באתר "יד ושם" (באנגלית)
- דניאל רומנובסקי (אנ'), צ'אשניקי, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1657–1659), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 דניאל רומנובסקי (אנ'), צ'אשניקי, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1657–1659), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
- ^ 2.0 2.1 צ'אשניקי במיזם "הסיפורים שלא סופרו - אתרי רצח יהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים", באתר "יד ושם" (באנגלית)
- ^ Л. Ратнер. Тихое местечко Чашники
{{{תיאור}}}, בארכיון האינטרנט
- ^ Т. Коваль. Память о войне: о грешниках и праведниках {{{תיאור}}}, בארכיון האינטרנט
- ^ Л. Шварцман. Не случись тогда Катастрофы…
- ^ Д. Романовский. «Чашники», Вестник Еврейского университета в Москве № 1, М., 1992, с. 157—199
- ^ 7.00 7.01 7.02 7.03 7.04 7.05 7.06 7.07 7.08 7.09 7.10 7.11 7.12 7.13 7.14 7.15 7.16 М.Ц. Дробыш, А.Л. Петрашкевiч, Л.I. Пятрова i iнш. (рэдкал.), Н.Т. Кiндзяева (укладальнiк). «Памяць. Чашнiцкi раён». — Мн.: «Беларуская навука», 1997. מסת"ב 5-343-01611-1
- ^ Периоды оккупации населенных пунктов Беларуси
- ^ А. Шульман. Кто были эти люди…
- ^ А. Каганович. Вопросы и задачи исследования мест принудительного содержания евреев на территории Беларуси в 1941-1944 годах.
- ^ Моё местечко. Чашники {{{תיאור}}}, בארכיון האינטרנט
