גלושה
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: קישורים פנימיים, הוספת מקורות, סידור פסקאות והוספת תבנית עיר.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: קישורים פנימיים, הוספת מקורות, סידור פסקאות והוספת תבנית עיר. |
גלושה, נקראה גלוּשָׁה רבתי (אוקראינית: Велика Глуша, יידיש: לִישֶע), או בשפת המקום ויֶילְקָה גלושה, הוא כפר קטן השוכן כ-27 ק"מ צפונית לעיר קאמין-קושירסקי. מיקומו הגאוגרפי הוא בנ"צ 03 25 – 49 51 בצפון מערב חבל ווֹהלִין, כיום בצפון מערב אוקראינה. בשנת 2001 התגוררו בכפר כ-1880 תושבים.
השליטה באזור עברה מיד ליד, מראשית העת החדשה, בין ממלכות ומדינות פולין, ליטא, רוסיה, גרמניה הנאצית ואוקראינה. ובין השאר, היה שייך לחבל פּוֹלֵסְיֵה, כיום דרום מערב ביילרוסיה. כל כיבוש הביא בעקבותיו פגיעה קשה ביהודי האזור.
תולדות הקהילה היהודית
יהודים חיו בגלושה לפחות מאז 1800. בראשית המאה ה-20 חיו בה 139 יהודים, מתוך 825 תושבים. במפקד האוכלוסין ב-1921 נמנו 224 יהודים ב-40 בתי אב. בסמוך שכן לו הכפר גלושה זוטא, או בשמותיו האחרים, לִישְׁקֶע ומָאלָה גלוּשָׁה, וב-1921 נמנו בו 135 יהודים ב-35 בתי אב.
הכפר שכן בין שני מרכזים יהודיים: קובל ופינסק. קובל הייתה המרכז הכלכלי-מסחרי ופינסק הייתה המרכז הרוחני-ציוני. משפחות הכפר היו בקשרי נישואים עם משפחות באזור פולסיה: פינסק, קוברין, דיוין ועוד, ועם משפחות באזור ווהלין: רטנה, קאמין-קושירסקי, קובל ועוד. כך שמרה הקהילה על זהותה היהודית.
בקרבת גלושה היו כמה כפרים שבכל אחד מהם גרו מספר משפחות יהודיות, אשר עסקו לפרנסתם בחקלאות ודייג. הכפרים הם: בירקי, ווטלי, וולקה, וידרטי וורוקומולה. גלושה רבתי עבורם הייתה המרכז. צעירים מגלושה היו משמשים שם כ"מלמדים" וסייעו לשמירת זיקת המשפחות אל הדת היהודית והשפה העברית.
העיירה הייתה בנויה ברחבות ובסדר. מגרש גדול וריק באמצע, ששימש לירידים, וסביבו בתים גדולים הבנויים בלבנים אדומות ומכוסים גגות רעפים. הבתים המועטים, בעלי גגות הקש, לא פגמו בתמונה הכללית, היפה. השדות מסביב היו בבעלות רוזנים פולנים, אשר היהודים עיבדו אותם בחכירה.
עד מלחמת העולם הראשונה ידוע מעט מאוד על העיירה.
במלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, חלף הצבא הרוסי ובראשו הקוזקים דרך הכפר על מנת להילחם בגרמנים, והוא אילץ את היהודים לברוח אל היער ובתיהם נבזזו עד תום. בהמשך הן הגרמנים והן הרוסים רוקנו את האזור מכל היבולים ובעלי החי שהיו לאכרים. בעקבות המלחמה והרעב, פרצה מגפת טיפוס באזור ונפלו בה חללים רבים.
באמצע מלחמת העולם הראשונה, מצב יהודי פינסק היה קשה, עד שאיפשרו לחלקם לעזוב את העיר. אלפי יהודים נדדו במרחבי פולסיה ווהלין וכעשר משפחות הגיעו לגלושה רבתי ואומצו שם. יהודי פינסק הביאו עמם ספרים רבים ביידיש ובעברית וכן את רוח הציונות. הם סיפרו על תאי הגנה של יהודים ברוסיה הלבנה ושירי עבודה וציון החלו להישמע ברחבי העיירה.
בשנת 1920, הצבא האדום כבש את האזור, אך נסוג בלחץ הצבא הפולני שנעזר ברוסים הלבנים בפיקוד הצורר הָאטְמַן בָּאלָאכוֹביץ'. עם אספסוף של פורעים ורוצחים הוא שוטף את עיירות היהודים ועושה בם שמות. לאחר שנרצחו 120 יהודים בעיר קמין-קושירסקי, הם מגיעים גם לגלושה, ובמשך כמה ימים בין ראש השנה ליום כיפור הם רוצחים 24 יהודים בגלושה רבתי ו-11 בגלושה זוטא, וכן מבצעים מעשי פגיעה בנשים וביזה. המאורע השאיר חותם קשה על הכפר הקטן.
בין שתי מלחמות עולם
עם התבססות השלטון הפולני, חזר זמנית השקט.
החיים בעיירה תססו כמו בעיר גדולה. רוב היהודים היו עניים, בעלי חנויות קטנות או בעלי מלאכה זעירים, ורק מיעוטם היו עשירים. בית הכנסת היה המקום המרכזי העיירה ומשנת 1932 כיהן בו הרב משה חיים בלינצקי. למרות מיעוט תושביה, לא חסרו מחלוקות שהיו נפתרות בדרך כלל, אך לעיתים היה צורך בסיוע המשטרה הפולנית. לשיא הגיעה המחלוקת בעניין השליטה על השחיטה, אשר גרמה לפרוד בין שארי בשר ופגעה בחיי החברה בעיירה ואפילו הוקם בית כנסת נוסף לשרת את המיעוט. אולם פרט למחלוקות היו בעיירה גילויים של שמחה, עזרה הדדית וסעד לנצרכים בגלוי ובסתר. בחתונות היו מזמינים מהעיר קובל את איצעלה הכליזמר, הכנר שהיה מביא עמו נגנים נוספים ומובטח היה אז שתהיה חתונה כדת וכדין. בשמחת תורה היו רוקדים בבית המדרש ואחר היו עוברים מבית לבית וזוללים עוגות ופשטידות תוך כדי זמר וריקוד.
עד שנת 1924 לא היה בית ספר בגלושה רבתי והלימודים היו רק ב"חדר". אז הובאו מורים מוסמכים מהערים הגדולות ונפתח בית ספר יסודי. עקב מיעוט תלמידים לא נפתח בית ספר תיכון ומי שהאמצעים איפשרו בידו, נסע ללמוד בגמנסיה של קובל. חלק מהנערים נשלחו ללמוד בישיבות.
ספריה גדולה הוקמה ומנתה אלפי ספרים בעברית וביידיש והיה גם קשר עם הוצאת ספרים בוורשה שממנה נרכשו ספרים. הכסף למימון הספרים נאסף בהצגות שהציג הנוער בעיירה ובישובי הסביבה, ולשם כך נעזרו בשחקנים מהנוער של גלושה זוטא. הוקם מועדון נוער ששימש את כל הצעירים ללא הבדל מעמד ומפלגה ובו ניגנו, שרו והתווכחו על פוליטיקה. הנוער היה נוהג לטייל בגן הארמון של הרוזן לובינסקי ושביליו היו מקום מפגש לאהבות ראשונות, דמעות פרידה, שירים וויכוחים.
עם החמרת מצב יהודי פולין, החלה הגירה מהעיירה. חלק היגר לארצות הברית, ארגנטינה ומקסיקו, אך ברובם נתעוררה הכמיהה לעלות לארץ ישראל. נוסדו כמה ארגונים חלוציים, בהם ה"חלוץ הצעיר". כמה צעירים יצאו להכשרות חלוציות וארבעה מהם זכו לעלות לארץ. תשעה אנשים נוספים הצליחו לעלות לארץ, חלקם לפני המלחמה וחלקם אחריה.
במלחמת העולם השנייה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, נכנסו הרוסים לאזור והמשטר הקומוניסטי הושלט שם. נאסרה הפעילות הציונית ולימוד העברית. נסגרו שערי ההגירה ונותק קשר המכתבים.
ב- 22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לאזור וביחד עם בני בריתם האוקראינים החלו במסע החיסול הסופי של יהדות ווהלין. ב-3 במרץ 1942, פורים, נרצחו 25 יהודים בכפר הסמוך גלושה זוטא, על כך שלא התייצבו לעבודה. חלקם נקברו חיים. ב-10 באוגוסט 1942 הובלו יהודי גלושה רבתי בעגלות ישירות מהעיירה אל בורות ההריגה בקמין קושירסקי ובו ביום נרצחו יחד עם 2500 יהודי העיר וכפרי הסביבה. הילדים הושלכו חיים אל הבור ונקברו עם המתים. האדמה, כך מספרים, רעדה במשך שלושה ימים. כמה מיהודי גלושה רבתי ניצלו לאחר תלאות רבות במחנות עבודה, בלחימה עם הפרטיזנים ובשורות הצבא האדום. לאחר המלחמה נשארו כמה כותלי בתים, אשר גם הם נהרסו בהמשך.
כך תמה לה תקופה של מאות שנים, של עיירה יהודית קטנה, שהייתה עולמה בזעיר אנפין של יהדות מזרח אירופה.
לקריאה נוספת
- פנקס הקהילות פולין - כרך ה' ווהלין ופולסיה - הערך הלושה הגדולה, עמ' 75.
- ספר הזיכרון של קמין קושירסקי
קישורים חיצוניים
