אוקראינה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אוקראינה
Україна
Flag of Ukraine.svgLesser Coat of Arms of Ukraine.svg

לחצו כדי להקטין חזרה

גיברלטראוסטריהבלגיהבולגריהקפריסיןצ'כיהגרמניהדנמרקדנמרקאסטוניהספרדפינלנדצרפתצרפתהממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדתיווןיווןהונגריהאירלנדאיטליהאיטליהאיטליהליטאלוקסמבורגלטביההולנדפוליןפורטוגלרומניהשוודיהסלובניהסלובקיהאיסלנדמונטנגרומקדוניה הצפוניתקרואטיהטורקיהטורקיהמלטהסרביהגרינלנדאיי פארונורווגיהנורווגיההאי מאןגרנזיג'רזיאנדורהמונקושווייץליכטנשטייןקריית הוותיקןסן מרינואלבניהקוסובובוסניה והרצגובינהמולדובהבלארוסרוסיהאוקראינהחצי האי קריםקזחסטןאבחזיהדרום אוסטיהגאורגיהאזרבייג'ןנחצ'יבאןארמניהאיראןלבנוןסוריהישראלירדןערב הסעודיתעיראקרוסיהתוניסיהאלג'יריהמרוקוUkraine (claims hatched) in Europe (-rivers -mini map).svg
אודות התמונה
מוטו לאומי חופש, הסכמה וטוב לב
המנון לאומי תְּהִלַּת אוּקְרָאִינָה לֹא אָבְדָה וְלֹא חֵרוּתָהּ
ממשל
משטר דמוקרטיה פרלמנטרית נשיאותית
שפה רשמית אוקראינית
עיר בירה קייב 50°27′N 30°30′E / 50.450°N 30.500°E / 50.450; 30.500
(והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת אירופה
שטח יבשתי[2] 603,550 קמ"ר[3] (47 בעולם)
אחוז שטח המים זניח
אזור זמן UTC +2
היסטוריה
הקמה   
פירוק ברית המועצות 24 באוגוסט 1991[1]
ישות קודמת אוקראינה SSRאוקראינה SSR אוקראינה הסובייטית
דמוגרפיה
אוכלוסייה[4]
(הערכה 1 בספטמבר 2022)
43,166,717 נפש[3] (35 בעולם)
צפיפות נפש לקמ"ר 71.52(141 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 16.16%
גילאי 15 - 24 9.28%
גילאי 25 - 54 43.66%
גילאי 55 - 64 13.87%
גילאי 65 ומעלה 17.03%
כלכלה
תמ"ג[5] (2021) 200,086 מיליון $ (53 בעולם)
תמ"ג לנפש 4,635$ (123 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי[6]
(2019)
0.773 (77 בעולם)
מטבע הריבניה‏ (UAH)
שונות
סיומת אינטרנט ua
קידומת בינלאומית 380

אוּקְרָאִינָהאוקראינית: Україна) היא מדינה השוכנת במזרח אירופה, ששטחה 603,628 קמ"ר ואוכלוסייתה מונה 39 מיליון נפש נכון ל-מרץ 2022[7]. בירת אוקראינה, והעיר הגדולה ביותר בשטחה, היא קייב. אוקראינה חולקת גבולות עם בלארוס מצפון, פולין, סלובקיה והונגריה ממערב, רומניה ומולדובה מדרום ורוסיה ממזרח. לאוקראינה קו חוף לאורך ים אזוב והים השחור. היא המדינה הרביעית בגודל שטחה (אחרי רוסיה, טורקיה וצרפת) והשמינית בגודל אוכלוסייתה באירופה.

אוקראינה היא רפובליקה דמוקרטית בעלת משטר נשיאותי-למחצה עם הפרדת רשויות. היא יצואנית דגנים גדולה, ומכילה בשטחה כ־5% מפוטנציאל המינרלים בעולם. היא מדינה מתפתחת ואחת המדינות העניות ביותר באירופה. צבאה הוא השני בגודלו באירופה לאחר הצבא הרוסי. במשך השנים, הפכה לחברה ביותר מ־40 ארגונים בינלאומיים. בזמן שהייתה חלק מברית המועצות, הצטרפה אוקראינה לאומות המאוחדות כאחת המדינות המייסדות, יחד עם בלארוס, ביוזמת השלטונות הסובייטיים במוסקבה, ובזכות זה נהנתה ברית המועצות משלושה קולות בעצרת הכללית של האו"ם.

היסטוריונים אוקראינים רואים את ראשית תולדות ארצם ברוס של קייב, ישות פוליטית סלאבית שקמה במאה התשיעית. במאה ה-14 סופח האזור על ידי דוכסות ליטא, שהתאחדה מאוחר יותר עם פולין. ב-1648, מרד קוזאקים בהנהגת בוגדן חמלניצקי הביא לייסוד ההטמנות הקוזאקית, ישות עצמאית-למחצה, שפוצלה במהרה בין רוסיה לפולין-ליטא ופורקה סופית ב-1764. לאחר חלוקת פולין, עברו שטחי מדינת אוקראינה המודרנית שברשותה לידי האימפריה ההבסבורגית. במאה ה-19 קמה תנועה לאומית אוקראינית, שצברה תמיכה עממית, ביססה את השפה והתרבות המקומיות והנחילה את השם "אוקראינה" לאזורים עליהם תבעה ריבונות. לאחר נפילת האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו-הונגרית בתום מלחמת העולם הראשונה, הוקמו מספר מדינות עצמאיות אוקראיניות, שהגדולה ביניהן הייתה הרפובליקה העממית של אוקראינה. אלו ניהלו מלחמות עם שכנותיהן כדי להתאחד ולקיים את עצמאותן, אך הובסו. הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, במסגרת ברית המועצות, נותרה כביטוי הלאומי היחיד. במלחמת העולם השנייה ולאחריה סיפחו הסובייטים את כל השטחים המאוכלסים אוקראינים שנותרו בשליטת מדינות אחרות. ב-1991, עם התפרקות ברית המועצות, הרפובליקה נעשתה למדינה עצמאית. השאיפה להתקרב לאיחוד האירופי ולמערב, ולהתנתק מחוג ההשפעה הרוסי, הובילה החל מ-2014 לסכסוך מתמשך בין אוקראינה לרוסיה ולמלחמה.

אטימולוגיה

מפה מ-1613 המציינת את "ווהלין החיצונה (היא הגדה הימנית), הנקראת גם אוקראינה או הארץ התחתונה".

השם "אוקראינה", המגיע מן הסלאבית ושמשמעותו היא כנראה "חבל ספר" אך אולי גם "נפה", הופיע לראשונה ברשומות ככינוי לכברת ארץ ב-1187. הכרוניקה הקייבית ציינה אז ש"כל אוקראינה נאנקה" עבור נסיך פריאסלאב. בין המאה ה-13 למאה ה-16, במסמכים שיצאו תחת לבלרי הדוכסות הגדולה של ליטא (שכתבו ברותנית מערבית), שימש המונח לא בלשון יחיד אלא ברבים, "אוקראינות" במובן של חבלי ספר שונים. תושבי הספר כונו "בני האוקראינות". השם לא התייחס ליחידה גאוגרפית מסוימת, אלא לכלל שטחי הגבול. לעיתים הוא היה מצומצם וכיסה אך את הנחלות ממזרח לדניפר שגבלו בערבות הסמוכות לחצי האי קרים, ולעיתים הוא מנה את כל אזורי החזית של הדוכסות, כולל חלקים גדולים מבלארוס של היום. השם "אוקראינה" נכנס בהדרגה לשימוש אצל כותבים פולנים לאחר איחוד לובלין ב-1569, עדיין במשמעות גמישה. סופרי המלך השתמשו בו בהזדמנויות אחדות ככינוי לכלל הפלכים הרותניים שתחת שלטון הכתר.

תושבי אותם מחוזות הזדהו כ"באים מאוקראינה" במידה משתנה. במחצית הראשונה של המאה ה-17, כותבים מווהלין ופודוליה הנגידו תכופות בין נפותיהם ל"אוקראינה", בעוד שתושבי חבל קייב הזדהו כ"אוקראינים" כמעט תמיד – במובן של יושבי אזור ספר הנושאים בעול המלחמה בטטרים, ולכן נעלים על אחרים. הזהות ה"אוקראינית" הקייבית התרחבה במחצית השנייה של המאה, לאחר ההרס הנרחב של מרד חמלניצקי והמלחמות שבעקבותיו. גולים מחבלי קייב, צ'רניהיב וברצלאב החלו לתאר את עצמם כ"אוקראינים" ולהתייחס לחבלים מהם נמלטו כ"אוקראינה". במקביל, המונח הופיע מזומנות גם אצל סופרי ההטמנות הקוזאקית שקמה לאחר המרד. נראה שהוא היה השם המועדף על ידי קוזאקים ממעמדות הביניים ועל ידי המוני העם לתיאור ארצם, אך לא זכה לבכורה. האליטות החילוניות והדתיות בהטמנות אימצו את המונח "רוס הקטנה", שם שנטבע במאה ה-14 על ידי פטריארך קונסטנטינופול כדי להבדיל בין שטחי השיפוט הכנסייתיים של המטרופוליט מקייב לבין "רוס רבתי" של המטרופוליט ממוסקבה. הם השתמשו בו כדי להדגיש בעיני הצאר הרוסי את מחויבותו אליהם. באזורים שתחת שלטון פולין, ראשי הכנסייה האורתודוקסית ביכרו את "רוס" סתם (ובצורתו הלטינית "רותניה"), כביטוי לרצף עם יתר הנצרות האורתודוקסית ועם ההיסטוריה הסלאבית המזרחית, שראשיתה ברוס של קייב. השם "אוקראינה" כמעט וחדל להיות בשימוש עם חלוקת פולין. "רוס הקטנה", או "רוסיה הקטנה", הפך למונח המועדף על השלטון הצארי, בשל הקשר המחבר עם "רוסיה רבתי" שנגזר ממנו. הצורך לחדד את העצמאות והייחוד המקומיים מול הרוסים, הוביל את הוגיה ופעיליה של התנועה הלאומית המתעוררת למצוא שוב את "אוקראינה" בשנות ה-1830, ולאמצו בהדרגה במהלך המאה ה-19. שותפיהם לדעה של הלאומנים האוקראינים, בגליציה ובבוקובינה שתחת השלטון האוסטרי, הזדהו כ"רותנים" וראו את "אוקראינה" כהמצאה פולנית שמטרתה הייתה להקצות להם מעמד של חבל ספר בתוך פולין רבתי. רק סביב מלחמת העולם הראשונה התקבעו השם "אוקראינה" וההזדהות הלאומית כ"אוקראינים"[8].

היסטוריה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של אוקראינה

ימי קדם

היישובים האנושיים הראשונים שנמצאו בשטח אוקראינה השתייכו לתרבות הגרווטית. כ-2,000 לפנה"ס שגשגה באזור התרבות הטריפּילית-קוּקוּטֶנית, שהתאפיינה בחקלאות פרימיטיבית וברעיית עדרי מקנה. זו ניגפה בתורה בפני תרבות קברי הפיר, שנודעה כך בשל תלי הקבורה הרבים שהותירה אחריה, ובהם נחו המתים כשהם משוחים באוכרה אדומה.

ב-1000 לפנה"ס התיישבו לחופי הים השחור שבטי הקימרים, עם איראני ככל הנראה. במאה השביעית לפני הספירה הם נדחקו על ידי הסקיתים, שבטים לוחמניים של קשתים רכובים שהותירו אחרי מצאי ארכאולוגי עשיר. במשך כחמש מאות שנה הייתה דרום אוקראינה בשלטונם. באותה עת קמו לחופי הים השחור ערי-מדינה יווניות, שבינן לסקיתים התנהלו חליפות לוחמה וסחר. הסקיתים מוגרו ונבלעו על ידי קבוצת שבטים מקורבת, הסרמטים. למן המאה השלישית, בעת נדידת העמים, התקיימה באוקראינה תחלופת אוכלוסייה מזורזת. האוסטרוגותים וההונים הכו את הסרמטים במאה הרביעית. באותה עת נזכר לראשונה קיומה של ברית שבטים שכונו "אנטאים"; ייתכן שבמקורה ברית זו נשלטה על ידי האלאנים, אך עם הזמן גברו בתוכם השבטים הסלאבים, ובשלב מאוחר יותר הם היו סלאביים לגמרי. האנטאים היו הכח הפוליטי החזק באזור, והתיעוד אודותם מעיד שלחמו בגותים ופשטו על הביזנטים. בראשית המאה השביעית, האזור כולו נכבש על ידי האווארים, ובתקופה זו נעלמו האנטאים מן הרשומות. האווארים נדדו הלאה או מוגרו על ידי הבולגרים הקדומים בהמשך המאה. מ-650 והלאה, ממלכת הכוזרים, בת-בריתם של הביזנטים, השתלטה על עיקר הטריטוריה של אוקראינה ועל השטחים הסובבים. הכוזרים השכינו לראשונה שלום ויציבות, התקינו נתיבי סחר משגשגים, והכפיפו את הסלאבים (ברשומות נזכרים שבטים כמו הדֶרֶבליאנים, הסיבֶריאנים והפּוֹליאנים) ויתר העממים המקומיים לחסותם.

רוס של קייב

רוס הקייבית בשיאה, 1054.

בשלהי המאה התשיעית התקיימה באזור הדנייפר ובסביבותיו נסיכות סלאבית גדולה שבירתה הייתה קייב, ושנודעה בשם "רוּס". מקורותיה של המדינה לוטים בערפל, והרשומות אודותם נושאות אופי אגדתי: ככל הנראה, השבטים המקומיים המליכו עליהם שושלת ורנגית (כינויים של הוויקינגים במזרח ובביזנטיון), ממשפחתו של רוריק שליט נובגורוד שבצפון הרחוק; ייתכן שהשם "רוס" מקורו בכינוי פיני שמשמעו "יורדי ים".

מידע מוצק אודות רוס מתחיל להופיע ב-878, עת הפליג במורד הדנייפר נסיך מבית רוריק בשם הֶלגי (אולג או אולה בגרסה הסלאבית). ב-882 רצח את שליטי קייב ותפס את נחלתם, כשהוא הופך את העיר לבירתו. הוא נלחם בכוזרים והדף אותם, פשט על ביזנטיון ב-907, והכפיף למרותו את רוב הסלאבים. עד מותו ב-912 הרחיב את גבולות רוס ממפרץ פינלנד ועד לים השחור. יורשו אינגבָר (איגוֹר או איהוֹר) נהרג במרד; אלמנת אינגבר, הֶלגה (אולגה או אולהה), שמשלה כעוצרת, התנצרה והביאה לנסיכות את הדת הביזנטית. בנה סביאטוסלב, הראשון בנסיכי קייב לשאת שם סלאבי שהעיד על ההיטמעות של השושלת בתרבות נתיניה, שמשל בפועל מ-964, נותר עובד אלילים על אף מאמצי אמו. תוך מספר שנים הוא הכה את הכוזרים וחיסל את ממלכתם, והרחיב מאוד את שטחי שליטתו. ב-988 אימץ הנסיך ולדימיר (וולודימיר) "הגדול" את הנצרות האורתודוקסית כדת המדינה, וכונן קשר עמוק עם ביזנטיון, שהיה בעל השפעה מכרעת על תרבותם של הסלאבים המזרחיים. פטריארך קונסטנטינופול הכיר בכך שראש הכנסייה של קייב היה ה"מטרופוליט של כל רוס". מות ולדימיר ב-1015 גרר מלחמת ירושה הרסנית בין בניו; גודלה של הממלכה הקשה על כל טוען לכתר לבסס את שלטונו. ב-1024 הגיעו שניים מן הבנים, ירוסלאב ששלט בנובגורוד ומסטיסלאב שמשל בצ'רניהיב, לכדי פשרה שחילקה בפועל את רוס לשני אזורי השפעה תחת מרותם. עם מות מסטיסלאב ב-1036, נותר ירוסלאב כשליט יחיד ועבר לקייב. מלכותו הארוכה, עד מותו ב-1054, הייתה תקופה של שגשוג חסר תקדים: הוא פיאר את הבירה במבנים חדשים, כרת בריתות נישואין עם רבות משושלות אירופה, ניצח במספר מסעות מלחמה, ותיקן קובץ חוקים.

ירוסלאב ביקש לייצב את הליך הירושה כדי למנוע עוד מלחמות אזרחים, וחילק את רוס לחמש נסיכויות, אחת לכל אחד מבניו. הבכור נועד לשלוט בקייב ובנובגורוד, הערים המרכזיות, ולכהן כנסיך הגדול של רוס; עם מותו, הכס לא עבר לבנו, אלא לאח-הנסיך הבא. הסדר החדש לא הגשים את התקוות שנתלו בו, וסכסוכי ירושה פרצו מיד. ב-1097, התכנסו נסיכי רוס בליוּבֶּץ' והשיבו את העקרון של ירושה מאב לבן. כינוס ליובץ' תרם פחות לאחדות הממלכה המבוזרת מעלייתו לכס בקייב ב-1113 של ולדימיר מונומך, שהצליח שוב למשול כשליט יחיד ברוס. עם מות יורשו, מסטיסלאב, ב-1132, תמה אף מראית העין של ממלכה אחת. רוס נעשתה לערב-רב של ישויות עצמאיות ומסוכסכות. הנסיכים אמנם לחמו על קייב, אך התמקדו בביסוס נחלותיהם העצמאיות. ב-1169 שרף הנסיך אנדרי בוגולובסקי את העיר, ולא טרח להשתקע בה אלא שב לביתו; ב-1203 היא נכבשה ונבזזה שוב על ידי הנסיך רוריק רוסטיסלביץ'. העוצמה הפוליטית זלגה מן הבירה הישנה לשלושה מוקדים עיקריים: נובגורוד בצפון, נסיכות ולדימיר במזרח (שהתפתחה בהמשך לנסיכות מוסקבה), ובשטחה של אוקראינה המודרנית, נסיכות גליציה-ווהלין. ב-1237, הופיע אויב חדש שהכניע את הנסיכויות כולן ושם אותן למס עובד: המונגולים. ב-1240 הם כבשו את קייב, תאריך המקובל כחותם תולדותיה של רוס.

גליציה-ווהלין

גבולותיה של גליציה-ווהלין במאות ה-13 וה-14.

נסיכות גליציה (האליץ') קמה ב-1141, כשהנסיך וולודימירקו וולודרוביץ' (נינו של ירוסלאב מקייב), איחד שלוש נסיכויות שירש בזו אחר זו ליחידה שלטונית אחת. בנו ירוסלאב "הנבון שמונת מונים" הרחיב את גבולה לכל השטח שבין הרי הקרפטים לנהר הדניסטר. ב-1199, עם מות הנסיך וולודימיר, הזמינה האצולה את נסיך ווהלין רומן מסטיסלאביץ' למשול בהם, והוא איחד את גליציה ונחלתו ויצר את אחת הנסיכויות החזקות והגדולות ברוס; ב-1204 הוא כבש את קייב. עם מותו בקרב ב-1205, גירשו האצילים את אלמנתו ושני בניו, דנילו ווסילקו. החלה תקופה ממושכת של מלחמות אזרחים ופלישות מבחוץ.

כשבגר דנילו, יצא להשיב לעצמו את נחלות אביו. נדרשו לו יותר מעשרים שנה, תוך כריתת בריתות שונות ומשונות ומסעות מלחמה, כדי להצליח. ב-1238, בראשית המתקפה המונגולית ובמידת-מה בזכותה, איחד מחדש את גליציה-ווהלין, אך לא הייתה לו שהות לכהן כשליט עצמאי. ב-1246 הוא נשבע אמונים לבאטו חאן, ושלט מאז בחסותו (חבליה המזרחיים יותר של אוקראינה המודרנית היו בשלטון מונגולי ישיר), אם כי ניסה לכרות ברית עם הארצות הקתוליות נגד אדוניו. מאמצים אלו לא נשאו פרי, אך זיכו אותו בהכרה אפיפיורית בהיותו "מלך רוס", תואר שאימצו חלק מיורשיו, וגליציה-ווהלין הפכה מנסיכות לממלכה.

יורשו של דנילו, לב, שאביו קרא על שמו את עיר הבירה החדשה לביב, היה וסאל נאמן לאורדת הזהב ותקופת שלטונו הייתה ארוכה ויציבה. גליציה-ווהלין זכתה להכרה כמעצמה אזורית. לב הנהיג מספר מסעות מלחמה מוצלחים נגד שכניו בהונגריה, פולין וליטא, והרחיב את גבולות ממלכתו. ב-1299 עזב המטרופוליט של כל רוס – התואר הכנסייתי היה השריד האחרון לממלכה החרבה – את קייב, שאיבדה את חשיבותה, ועבר לעיר ולדימיר שבמוסקבה. מלך גליציה-ווהלין חשש ממעבר המנהיג הדתי למדינה מתחרה. בלחצו, הכיר הפטריארך מקונסטנטינופול במטרופוליט נוסף שישב מעתה בהאליץ', ושתחת שיפוטו היו שש אפרכיות שהועברו מסמכותו של פטריארך קייב; הן נודעו מאז במקובץ כ"רוס הקטנה" (בהמשך, לאפרכיות הנותרות הוענק השם "רוס הגדולה").

ב-1323 מת אחרון יורשיו של דנילו, ולכס המלוכה עלה הנסיך הפולני והקתולי בולסלאב, ששינה את שמו ליורי והמיר את דתו לאורתודוקסית התנגדותו לכוחה של האצולה הביאה להרעלתו ב-1340. הונגריה, פולין והדוכסות הגדולה של ליטא פלשו לממלכה המסוכסכת. קז'ימייז' השלישי, מלך פולין השתלט על עיקר שטחה, בעוד הליטאים כבשו את ווהלין. ב-1362 הביס הדוכס הליטאי אלגירדאס את אורדת הזהב וכבש את קייב, כשהוא מניס את המונגולים הרחק מזרחה. רוב רובה של אוקראינה המודרנית, למעט גליציה שתחת פולין, עבר לחסות בצלה של ליטא[9].

האיחוד הפולני-ליטאי

האיחוד הפולני-ליטאי
  כתר פולין
  דוכסות פרוסיה (וסאלית פולנייה)
  הדוכסות הגדולה של ליטא
  דוכסות קורלנד (וסאלית ליטאית)
  ליבוניה

ההתפשטות הליטאית לתוך שטח אוקראינה לא הייתה פתאומית ולא נשענה בעיקר על כח צבאי, אלא הייתה תהליך הדרגתי ורציף שראשיתו בימי מינדאוגאס הראשון במחצית הראשונה של המאה ה-13. השבטים הליטאיים עובדי האלילים, שהיו פרימיטיביים למדי, סיפחו לשליטתם את נסיכויות רוס הצפוניות (בשטח בלארוס של ימינו), שביכרו אותם על המונגולים. הדוכסות אימצה את הסלאבונית הכנסייתית כשפת המנהלה ואת החוקים שהנהיגו בשעתו נסיכי קייב; הנכבדים הליטאים שהשתכנו בנחלות החדשות התחתנו באצולה המקומית ונטמעו בה, והדוכסים הגדולים הקפידו לשדך את צאאציהם המרובים לשושלות הרוריקידיות המקומיות, וכך הבטיחו את נאמנות חזקה לשלטונם. דפוס זה של הטמעת המבנה הפוליטי הסלאבי – או רוּתֶּנִי, כפי שנודעו תושבי אוקראינה ובלארוס באותה עת, מלשון שמה בלטינית של רוס – לא חדל עם הרחבת הגבולות דרומה: ב-1377, הגיעה ליטא אל חופי ים השחור. מבחינות רבות, הדוכסות הליטאית של המאות ה-14 וה-15 הייתה המשכה של רוס הקייבית הישנה יותר משל איחוד השבטים הבלטי שייסדה במקור.

ב-1381 פרצה מלחמת אזרחים בין הדוכס הגדול יוגאילה לבין דודו קסטוסיס, שמשל עמו במשותף, ודודנו ויטאוטאס. יוגאילה עובד האלילים כרת ברית עם פולין השכנה ב-1385: הוא נשא את המלכה-הילדה ידוויגה והמיר את דתו לקתולית. האיחוד הפרסונלי בין שתי הארצות, שהלך והתהדק עם הדורות, הביא להשפעה פולנית הולכת וגוברת. דגם השלטון הפולני הריכוזי אומץ והנסיכויות הישנות, ששרדו כישויות פוליטיות, בוטלו במאה ה-15 ותחתן חולקה הארץ למחוזות שנוהלו בידי פקידים, וויוודים, שמונו על ידי הכתר; ב-1471 הושלם התהליך עם ביטול התואר העתיק של נסיך קייב. העדפתה של הדת הקתולית, ועמה של התרבות הפולנית, עוררה התמרמרות בקרב האצולה והתושבים הרותנים האורתודוקסים. ב-1569, באיחוד לובלין, קם האיחוד הפולני-ליטאי. שטחים רותניים גדולים בדרום הדוכסות הועברו לכתר פולין כחלק מתנאי ההסכם; הניתוק בינם לטריטוריות הרותניות הצפוניות יותר הביא לנתק לשוני ותרבותי, שהיה הבסיס להתפתחותן של אוקראינה ובלארוס כאומות נפרדות.

תחת לחץ השלטון, מרבית האצולה הרותנית של אוקראינה המירה את דתה לקתולית. מהמפורסמים שבהם היה המלך מיכאל של פולין ששלט מ-1669 ועד 1673 והגיע ממשפחת וישניווצקי הרותנית. עם זאת, מרבית האוכלוסייה הכפרית שמרה על אורח החיים ששרר לפני האיחוד הפולני-ליטאי. הנצרות האורתודוקסית הביאה להגברת המתחים הסוציאליים, במיוחד באיחוד בריסט ב-1596 כאשר זיגמונט ה-3 ואסה ניסה להמיר את דתם של האוקראינים לנצרות קתולית על ידי הקמת הכנסייה האוקראינית-יוונית הקתולית. ניסיון מעורר מחלוקת זה נכשל ובמיוחד כשגם חלקים מהאצולה הקתולית-אוקראינית התנגדו למהלך. עם חלוף הדורות חיזקה האצולה באוקראינה את אמונתה בכנסייה הקתולית וראתה את הניסיון ליצור כנסיית כלאיים או כנסיית מעבר מיותר. כתוצאה מכך מרבית האוכלוסייה האוקראינית ראתה את האצולה הרותינית מתרחקת ממנה והאוקראינים פנו לעבר הקוזאקים, שדבקו בכנסייה האורתודוקסית.

המאה ה-17 והמאה ה-18

באמצע המאה ה-17, הסיץ' הזפורוז'י, ישות עצמאית-בפועל, הוקם על ידי הקוזאקים מאזור הדנייפר וכפריים רותנים (השם הכולל אז לסלאבים מזרחים) שמאסו בפיאודליזם ובכפיפות לאדוניהם האצילים. לאיחוד הפולני-ליטאי הייתה שליטה רופפת על אזור מרכז אוקראינה, שהתבסס עם השנים כאוטונומיה צבאית בשליטה מקומית שמדי פעם כרתה עמו ברית במערכות צבאיות. ההחלה הגוברת של חוקי צמיתות מצד האצולה מסוף המאה ה-16 – באזור התקיימה אחת האוכלוסיות האחרונות באירופה שלא שועבדה – הרדיפה של הכנסייה האורתודוקסית על ידי הממסד הקתולי והדיכוי שהפעילו בעלי-האדמות הגדולים נגד כל יתר שכבות האוכלוסייה, כולל עירוניים ואצולה זוטרה, עוררו התמרמרות עזה. השאיפה של הרותנים שנותרו בדתם הייתה ייצוג בסיים, הכרה בכנסייה שלהם והשבת חירויות הקוזאקים. האצולה הקתולית ודוברת-הפולנית התנגדה לכל אלו.

במאה ה-17 כבשה האימפריה העות'מאנית את דרום אוקראינה של היום, שהייתה עד אז במשך כמה מאות שנים בשליטת החאנות הטטרית של קרים. ב-1648 תקופה פתחו הקוזאקים, בהנהגת בוגדן חמלניצקי, במרד נגד השלטון המרכזי הפולני-ליטאי הם טבחו באוכלוסייה הקתולית (פולנית ו"אוניאטית" אוקראינית) וכן בתושבים היהודים, במה שנודע בקרב האחרונים כגזירות ת"ח-ת"ט. חמלניצקי חיפש בעלי-ברית נגד הכתר הפולני-ליטאי, ולבסוף הגיע לסיכום עם הצאר. אוקראינה ממזרח לדנייפר, שהייתה תחת הסיץ' הזפורוז'י, נעשתה לגרורה של מוסקובי ב-1654. הגדה המערבית נותרה בשלטון הכתר. בין השנים 1649 - 1794 נהנתה מרכז אוקראינה מסוג של אוטונומיה תחת השלטון הרוסי. שורה של שליטים מקומיים ניהלו את ענייניה, האחרון שבהם היה קיריל רזומוסקי.

במהלך המאות ה-17 וה-18 התנהלו מלחמות על אדמת אוקראינה בין טורקיה לפולין, ורוסיה הצטרפה אליהן בהמשך. ב-1795 חולקו שטחי אוקראינה של היום סופית בין האימפריה הרוסית, האימפריה ההבסבורגית והאימפריה העות'מאנית.

תקופת האימפריה הרוסית והשלטון הקומוניסטי

במאה ה-19 הסתמן סוף האוטונומיה על ידי פירוק החיל הקוזאקי. אז החלה התפתחות מואצת של הכלכלה. עם המהפכה ברוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה הכריזה אוקראינה על עצמאותה כרפובליקה העממית של אוקראינה, אך הסיעות השונות בתוך המדינה ומחוצה לה, לא הניחו למצב זה לשרוד לאורך זמן. על אדמת אוקראינה התנהל מאבק עיקש בין מצדדי אוקראינה העצמאית, הצבא האדום, הצבא הלבן, הצבא השחור הגרמנים ופולנים. באותו זמן סבלו היהודים מאוד מהפרעות בידי כנופיות.

בשנת 1919, במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה ולאחר שהוכנעו קבוצות בדלניות של לאומנים אוקראינים, הייתה אוקראינה המזרחית לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה, כאשר מערב אוקראינה צורף לפולין, צפון החבל בוקובינה צורף לרומניה וחבל טרנסקרפטיה לצ'כוסלובקיה.

לאחר הניצחון במלחמת האזרחים, פעלה הממשלה הסובייטית לחיזוק התעשייה וריכוז העבודה החקלאית בקולחוזים וסובחוזים. ב-1928 סטלין הגה את תוכנית החומש שהביא לתיעוש מהיר מאוד של המדינה, הפיכת החוות החקלאיות הפרטיות לקולחוזים. בעקבות מהלך זה עשרות מיליוני חקלאים איבדו את רכושם, חלקם נשלחו לעבוד בגולאגים בסיביר וקזחסטן ומיליוני חקלאים נוספים (בעיקר בדרום-מרכז אוקראינה) מתו מרעב.

במשך 5 השנים בשנות ה-30 אוכלוסיית אוקראינה קטנה ב-3 עד 6 מיליוני בני אדם (מתו כ-10 מיליון, שליש מאוכלוסיית המדינה[10]), תקופה זאת נקראת בפי האוקראינים הולודומור. זהו הרעב הגדול ביותר, מעשה אדם, שפקד את אירופה. ישנה מחלוקת כיום אם מעשים אלה עונים על ההגדרה של רצח עם כפי שסוברים מרבית האוקראינים.

בתחילת שנות ה-30 באוקראינה המערבית, שהייתה תחת השלטון הפולני, התארגנה והתחזקה תנועת לאומנים אוקראינים. הם ארגנו מספר פעולות טרור בהם נהרגו פקידים פולנים, כולל הריגת שר הפנים הפולני בשנת 1934. בעקבות גל המעצרים ראשי התנועה נעצרו ונשפטו במשפטים גדולים שנערכו בוורשה ובלבוב. על מספר ראשי הארגון כולל סטפן בנדרה הוטל עונש מוות שהומר למאסר לכול החיים.

מלחמת העולם השנייה

אחרי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב (1939), אוקראינה המערבית שוב אוחדה עם המזרחית[11], ואוקראינה קיבלה את צפון חבל בוקובינה ואזורים בדרום ובצפון בסרביה מרומניה. בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, אוקראינה נכבשה כולה על ידי הצבא הגרמני והוכפפה לנציבות הרייך אוקראינה. על שטחה הוקמו גטאות, יהודיה נהרגו בהמוניהם בבורות על ידי יחידת האיינזצגרופן של האס אס ומשתפי פעולה אוקראינים. אוקראינים רבים (במיוחד במערב אוקראינה) קיבלו בתחילה את הכובשים הגרמנים כ"משחררים" מהשלטון הקומוניסטי, והיו בהם גם משתפי פעולה בתפקידים זוטרים שנטלו חלק ברדיפת היהודים וגם בהשמדתם. בסך הכול על פי ההערכות נרצחו בזמן הכיבוש הנאצי כ-1.5 מיליון יהודים מכלל 2.7 מיליון יהודים אוקראינים שהיו בה לפני השואה. אחד המקומות הידועים לשמצה הוא באבי יאר, בפאתי קייב.

לצד משתפי הפעולה היו רבים באוקראינה שהתנגדו לכיבוש הנאצי, משום שלא רצו כובש זר על אדמת אוקראינה, והבינו כבר בתחילת המלחמה שגרמניה לא תאפשר לאוקראינים להקים מדינה עצמאית משלהם. כתוצאה מכך, התארגנו יחידות צבאיות של אוקראינים לאומיים שדחפו לעצמאות המדינה, ונקראו "צבא ההתנגדות האוקראיני", שמנה כ-100,000 איש ופעל בעיקר במערב אוקראינה נגד הנאצים.

הנאצים התנגדו בתוקף לעצמאות אוקראינית. על פי התפיסה הנאצית היו האוקראינים עם סלבי, כלומר אנשים מ"גזע נחות" שיש לשעבדם לצורכי הרייך הגרמני כחלק מתפיסת מרחב מחיה לו זקוק העם הגרמני. הנאצים הביאו לעקירתם של כפריים אוקראינים מאדמתם, ומתיישבים מגרמניה הגיעו לתפוס את נחלותיהם. כמו כן, הנאצים שלחו כמיליון אוקראינים למחנות עבודה בכפייה בשטחי גרמניה הנאצית.

הריסות קייב בזמן מלחמת העולם השנייה

"צבא ההתנגדות האוקראיני" ניהל מלחמת גרילה לא רק נגד הנאצים אלא גם נגד הארמייה קריובה הפולנית ונגד הסובייטים בעת ובעונה אחת. בנוסף היו פרטיזנים אוקראינים פרו-קומוניסטים שפעלו נגד הנאצים בלבד. בשנת 1944, לקראת סוף המלחמה, שוחרר רוב שטחה של אוקראינה על ידי הצבא הסובייטי. עם סיום המלחמה המשיכו יחידות גרילה של ארגון צבא ההתנגדות להילחם בצבא האדום הסובייטי ובצבא האדום הפולני באזור הרי הקרפטים.

בסך הכל נהרגו 6.8 מיליון אוקראינים, אזרחים וחיילים, בזמן מלחמת העולם השנייה, מתוכם כ-2.7 מיליון חיילים בצבא האדום שנהרגו בקרבות או שנרצחו על ידי הנאצים כאשר היו שבוי מלחמה וכ-1.5 מיליון יהודים. ממדי ההרס במדינה היו עצומים. בניינים רבים בערים קרסו, וכפרים שונים חרבו. מלאכת השיקום לאחר המלחמה ארכה זמן רב.

מסיום המלחמה ועד התפרקות ברית המועצות

רחוב בעיר חרקוב בשנת 1981

עם הקמת האומות המאוחדות, התקבלה אוקראינה כחברה מלאה בארגון יחד עם בלארוס, ביוזמת השלטון של סטלין ובהסכמת בעלות הברית, על אף ששתיהן היו חלק מברית המועצות שהייתה גם היא חברה בארגון[12]. אוקראינה נבחרה כחברה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות בשנים 1948–1949 ושוב בשנים 1984–1985.

לאחר מותו של יוסיף סטלין בשנת 1953 עלה לשלטון בברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב, שנולד ברוסיה סמוך לגבול עם אוקראינה, ושימש לפני כן בתפקיד מושל אוקראינה[13][14]. מדיניותו הרפורמית והסתייגותו ממעשי סטלין בעבר עזרו לקרב את האוקראינים לתחושת שייכות לברית המועצות. בשנת 1954 צוינו 300 שנה לאיחוד אוקראינה עם רוסיה, ולכבוד האירוע הוחלט להעביר את חבל קרים מרוסיה לאוקראינה[15]. בשנת 1964 הודח חרושצ'וב והוחלף על ידי ליאוניד ברז'נייב, יליד דניפרודזרז'ינסק שבאוקראינה.

עצמאותה המחודשת של אוקראינה

במהלך סוף שנות ה-80 גברה באוקראינה הדרישה לעצמאות. אסון צ'רנוביל, התמוטטות החומה בברלין וניצחון תנועת סולידרנושץ' בהנהגת לך ואלנסה בפולין, נתנו דחיפה חזקה לתנועות הלאומניות של מערב אוקראינה. בשנת 1991, עם התפרקותה של ברית המועצות הכריזה אוקראינה על עצמאותה[1].

החתימה על ההסכם שהוביל להתפרקות ברית המועצות והקמת אוקראינה בשנת 1991

בשנות ה-90 של המאה ה-20 חוותה אוקראינה ירידה משמעותית באיכות החיים של אזרחיה, תוחלת החיים ירדה, מספר הלידות והתוצר המקומי הגולמי ירדו גם כן. בשנת 1989 התוצר המקומי הגולמי לנפש באוקראינה היה גבוה יותר משכנותיה ממערב (פולין) וממזרח (רוסיה), אך התמוטטות ברית המועצות פגעה בכלכלה המקומית יותר מבכל מדינה אחרת. רוסים, בילורוסים ויהודים רבים, שכעת שופר חופש התנועה שלהם, עזבו את המדינה במהלך שנות התשעים. בסוף שנות ה-90, לאחר כעשור של ירידה בתוצר המקומי, הגיע התמ"ג לכ-40% מגודלו לפני פירוק ברית המועצות – ירידה גדולה יותר מהשפעת השפל הגדול על כלכלת ארצות הברית.

בשנים הראשונות של המאה ה-21, לעומת זאת, חוותה אוקראינה פריחה כלכלית שהתבטאה בצמיחת התוצר המקומי, שהייתה גבוהה אף מזו של רוסיה.

המהפכה הכתומה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המהפכה הכתומה

בסוף 2004 חוותה אוקראינה את "המהפכה הכתומה" שהביאה להפלת הממשלה המושחתת של ליאוניד קוצ'מה והעלתה לשלטון את ויקטור יושצ'נקו ויוליה טימושנקו, בעלי נטיות פרו-מערביות, שתמכו בהצטרפות לאיחוד האירופי ולברית נאט"ו, על חשבון הברית עם רוסיה. יושצ'נקו הצליח לחזק את עקרונות הדמוקרטיה וחופש הפרט בתקופת שלטונו, כמו את הקשרים התרבותיים והכלכליים עם האיחוד האירופי ובמיוחד עם פולין.

הממשלה שהוקמה לאחר הבחירות, בראשות יוליה טימושנקו, החזיקה מעמד פחות משנה בעקבות מריבות והתנצחויות פוליטיות בין שני בעלי הברית. טימושנקו נאלצה לעזוב את המשרד וכבר בספטמבר 2005 קמה ממשלה בראשות מושל מחוז דניפרופטרובסק, יורי יחנורוב. עם זאת, עקב הסכמים פרלמנטריים, גם ממשלה זאת הוחלפה תוך פחות משנה על ידי ויקטור ינוקוביץ', יריבו לשעבר של ויקטור יושצ'נקו שניצח בבחירות לפרלמנט. באוקטובר 2007, בעקבות הצלחת המחנה הכתום בבחירות לפרלמנט, יוליה טימושנקו התמנתה לראשות הממשלה בשנית וכיהנה בתפקיד עד 2010, אז הפסידה ממשלתה בהצבעת אי אמון, זמן קצר לאחר הפסדה בבחירות לנשיאות אוקראינה מול ויקטור ינוקוביץ'. בשנת 2011 אף נדונה טימושנקו לשבע שנות מאסר באשמת שחיתות. משפטה זכה לגינויים מצד ממשלת ארצות הברית וממשלות נוספות ולהחרמה חלקית של משחקי יורו 2012 אותם אירחה אוקראינה יחד עם פולין.

המצב הפוליטי המעורער לא הסתיים עם סופה של המהפכה הכתומה. בבחירות שנערכו בשנת 2007, היה נראה שהמדינה מפולגת על פי הקווים הטריטוריאליים ההיסטוריים של המאה ה-17, כאשר המזרח והדרום תומכים במדיניות פרו-רוסית (אזורים אלו גם מאוכלסים באוכלוסייה אתנית רוסית רבה) והמערב והמרכז תומכים במדיניות פרו-מערבית (אזורי האכלוס של הקבוצה האתנית האוקראינית, עם מיעוט רוסי זניח). כלומר, אזור השליטה התרבותי של פולין בימי האיחוד הפולני-ליטאי תומך באיחוד האירופי ובהצטרפותה של המדינה לברית נאט"ו, בעוד שאזור השליטה התרבותי של רוסיה תומך בעמדותיה של רוסיה ורואה בה כפטרונית.

משנת 1991 ועד 2007 קטנה האוכלוסייה האוקראינית בכ-6 מיליון תושבים (מ-52 מיליון ל-44). בשנת 1991 היוותה האוכלוסייה ממוצא רוסי כ-23% מכלל התושבים וכיום מתקרב חלקה לכ-15%. האזורים המזרחיים והדרומיים של אוקראינה איבדו כ-30% מסך תושביהם מאז 1991 בעיקר בשל הגירה לרוסיה. לעומת זאת, אוכלוסיית מערב אוקראינה כמעט ולא השתנתה ובאזורים מסוימים אפילו גדלה מעט. במטרה להגדיל את שיעור הילודה יצרה הממשלה תוכנית כלכלית המטיבה עם משפחות מרובות ילדים ומציעה מענקי לידה נכבדים ליולדות[16].

מלחמת האזרחים והמשבר הרוסי-אוקראיני

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים באוקראינה

בדצמבר 2013 פרצו הפגנות ענק של תומכי האופוזיציה, הפגנות שבפתח שנת 2014 התדרדרו לכדי התנגשויות אלימות מאוד עם המשטרה, על רקע סירובה של ממשלת אוקראינה לחתום על הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי. במהלך הפגנות שכונו בשם יברומאידאן, נהרגו מאות מפגינים כתוצאה מירי צלפים של הכוחות המיוחדים של משטרת אוקראינה לאחר שהמפגינים דרשו את התפטרותו של הנשיא ויקטור ינוקוביץ'[17]. בפברואר 2014 הודח ינוקוביץ' מתפקידו והוכרז על עריכת בחירות חדשות ב-25 במאי 2014. האירועים הביאו לשחרורה של ראש הממשלה לשעבר יוליה טימושנקו ממעצר ולחשש ממשי מפני פרוץ מלחמת אזרחים במדינה, עקב הכרזת תושבי חצי האי קרים על חוסר הכרתם בשלטון החדש בקייב ורצונם להסתפח לרוסיה, צעד שחוזק עם הנפת דגל רוסי מעל בית הפרלמנט בסימפרופול והורדת הדגל האוקראיני.

הבית העליון של הפרלמנט הרוסי אישר ב-1 במרץ 2014 פה אחד את בקשתו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, להשתמש בכוחות מזוינים בשטח אוקראינה, על מנת להגן על אזרחים רוסיים ועל אינטרסים רוסיים, בכל מקום בשטח אוקראינה. בינתיים התעצם המשבר ואלפי אזרחים אוקראינים ואנשי כוחות הביטחון נהרגו ונפצעו בקרבות[18].

ב-17 במרץ 2014 הודיעו ראשי חצי האי קרים לאחר משאל עם שערכו על הסתפחותם לרוסיה. דבר זה נעשה באופן חד צדדי ללא הסכמת הממשלה האוקראינית ובניגוד לכללי המשפט הבינלאומי. כתוצאה מכך הטילו מדינות המערב סנקציות כלכליות על רוסיה.

במאי 2014 נבחר פטרו פורושנקו לנשיא אוקראינה ובאוקטובר 2014 נערכו הבחירות לפרלמנט שהביאו לחיזוק המפלגות הלאומניות הפרו-מערביות שממערב אוקראינה על חשבון התנועות הפוליטיות הפרו-רוסיות שהודחו מכל עמדה בממשל ובפוליטיקה המדינית. ארסני יאצניוק שמונה כראש הממשלה הזמני בפברואר המשיך לשמור על תפקידו. עקב כיבוש חצי האי קרים על יד רוסיה לא נערכו הבחירות בסבסטופול ובחצי האי. כמו כן לא נערכו בחירות במחוז דונצק ובמחוז לוהנסק (שטחים שהכריזו באופן חד צדדי על הקמת נובורוסיה).

נערכו ניסיונות שונים להשגת הסכמי הפסקת אש בספטמבר 2014 ובפברואר 2015 אך הם קרסו, וקרבות פרצו מדי פעם בין הצבא האוקראיני לבין מורדים שביקשו להסתפח לרוסיה. המערב האשים את רוסיה בשליחת עזרה צבאית למורדים. בספטמבר 2015 ארגון האומות המאוחדות הודיע על מספר משוער של כ-8,000 הרוגים כתוצאה מהמלחמה, וציין כי הסכסוך מוחרף כתוצאה מהתערבות לוחמים זרים וסיוע בנשק המגיע מרוסיה.

החל מסוף 2021 המשבר האוקראיני-רוסי הגיע לנקודת רתיחה. ב-13 בנובמבר הודיע נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי כי רוסיה קירבה שוב 100,000 חיילים לאזור הגבול. אלו הניעו גורמים רשמיים בארצות הברית להזהיר את האיחוד האירופי שרוסיה עשויה לתכנן פלישה אפשרית לאוקראינה, לתכנן סנקציות על רוסיה ואף להנעת כוחות צבאיים אמריקניים וכוחות נאט"ו לאזור. ב-24 בפברואר 2022 פלשה רוסיה לאוקראינה.

פוליטיקה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליטיקה של אוקראינה
תוצאת הבחירות לפרלמנט 2007. בכחול - מפלגתו הפרו-רוסית של ויקטור ינוקוביץ', שקיבלה את רוב הקולות במזרח; בבורדו - בלוק יוליה טימושנקו; ובכתום מפלגתו של ויקטור יושצ'נקו

אוקראינה היא דמוקרטיה עם מערכת נשיאותית למחצה בעלת רשות מחוקקת, מבצעת ושופטת הנפרדות אחת מהשנייה. נשיא אוקראינה הנבחר אחת לחמש שנים עומד בראש הרשות המבצעת. בפרלמנט, הראדה העליונה, חברים 450 צירים אשר נבחרים בבחירות כלליות אחת ל-4 שנים. ראש הממשלה ממונה על ידי הנשיא, והבחירה בראש הממשלה מתאפשרת רק כאשר יש רוב מוחלט בפרלמנט של אוקראינה. אחוז החסימה עומד על 3%.

בבחירות לפרלמנט ב-2007 זכתה "מפלגת האזורים" (Партія регіонів) של ויקטור ינוקוביץ', ב-34.37% מהקולות ו-175 מושבים, ולאחריה "בלוק יוליה טימושנקו" (Блок Юлії Тимошенко), עם 30.71% מהקולות או 156 מושבים. המפלגות תומכות המהפכה הכתומה הקימו קואליציה שאישרה ברוב דחוק את מינויה של יוליה טימושנקו לראש הממשלה.

בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות אוקראינה, שנערך ב-17 בינואר 2010, זכו ויקטור ינוקוביץ', מנהיג האופוזיציה, ויוליה טימושנקו, ראש הממשלה, במירב הקולות. בסיבוב השני שהתקיים בין השניים ב-7 בפברואר 2010 זכה ינוקוביץ' ב-48.95% מהקולות, ובכך גבר על טימושנקו וזכה בבחירות לנשיאות. הוא החל בכהונתו כנשיא אוקראינה ב-25 בפברואר, זאת לאחר שטימושנקו משכה את ערעורה בנוגע לתוצאות הבחירות.

בנובמבר 2013 פרצה במדינה מחאה, שהתבטאה בהפגנות המוניות שבפתח שנת 2014 אף התגלגלה לעימותים אלימים של ארגוני אופוזיציה כנגד שלטונו של ויקטור ינוקוביץ'. בפברואר 2014 הוא הודח מתפקידו על ידי הפרלמנט ובמקומו מונה יושב ראש הראדה העליונה אולכסנדר טורצ'ינוב לנשיא בפועל ולראש הממשלה בפועל מונה ארסני יאצניוק. בבחירות 2014 זכה "גוש פטרו פורושנקו" (Блок Петра Порошенка), עם 21,82% מהקולות או 132 מושבים ולאחריה "החזית העממית" (Народний фронт) של ארסני אצניוק, עם 22.14% מהקולות או 82 מושבים.

במאי 2014 נבחר פטרו פורושנקו לנשיא קבוע, ברם הוא כיהן קדנציה אחת בלבד ובאפריל 2019 הוחלף בבחירות מסוקרות במיוחד על ידי וולודימיר זלנסקי, מייסד מפלגת משרת העם, שהפך לנשיא היהודי הראשון בתולדות אוקראינה. מפלגתו הפכה למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט, עם 43.16% וזלנסקי היה למנהיג הפוליטי הראשון בתולדות אוקראינה המודרנית שהשיג רוב מוחלט ממושבי הפרלמנט.

כלכלה

שדות חיטה ושמים כחולים: צבעי דגל אוקראינה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כלכלת אוקראינה

המישורים הפוריים של אוקראינה הפכו אותה לאחת מיצרניות החיטה הגדולות בעולם. גידולים נוספים בענף החקלאות הם: תפוחי אדמה, סלק, סוכר, חמניות, פירות וכותנה. מאז סוף המאה ה-20 חל פיתוח מואץ של תעשיית המזון המקומית, תוך כניסת חברות בינלאומיות לתחום.

אוקראינה מנסה לייצב את עצמה מאז היפרדותה מברית המועצות לשעבר, אז הייתה ביחד עם רוסיה המדינה המתועשת בברית המועצות. לאחר פירוקה של ברית המועצות והכרזת העצמאות ב-1991 התכווצה כלכלתה של אוקראינה ב-60% כאשר הירידה החריפה ביותר הייתה בענפי התעשייה הכבדה. בשנים הראשונות התבצעה הפרטה מהירה, ומדיניות מוניטרית חסרת אחריות שהובילה להיפראינפלציה בין השנים 19931995.

מאז שנת 2000 הייתה צמיחה כלכלית חיובית הנובעת ממחירי סחורות גבוהים, בייחוד מוצרים מוטי אנרגיה המהווים מרכיב חשוב בכלכלה. בדומה לרוסיה, עליית המשכורות המהירה הובילה את ענף הקמעונאות להציב שיאי צמיחה חדשים כל שנה (מאז שנת 2000). השכר החודשי הממוצע לשכיר הוא כ-250 דולר, מחצית מהשכר הממוצע של שכנתה ממזרח.

אוקראינה מייצאת מוצרי תזקיק נפט ופחם, מוצרי כימיה. בנוסף עד שליש מהתמ"ג מבוסס על תעשיית מתכת אשר אחראית על 40% מהכנסת המט"ח של המדינה. ענף מכונות וכלי תחבורה אחראי על כ-20% מהתפוקה התעשייתית, כאשר כמחציתו מופנה ליצוא. תחום נוסף שאוקראינה בולטת בו הוא חלל, באמצעות מפעל "יוז'מאש", אשר בעבר יצר טילים בליסטיים ובתחילת המאה ה-21 עיקר תוצרתו מיועדת לשיגורים מסחריים כגון שיגורים ימיים.

הייצוא של המדינה מתבצע בעיקר בעזרת נמלי הים השחור שלה, ורשת מסילות ברזל ענפה. אף על פי מספרם הרב של נמלי תעופה במדינה, רובם מושבתים עקב תשתיות מיושנות והתיישנות צי המטוסים. חברת התעופה הבולטת היא: ואוקראין אינטרנשיונל איירליינס. בנוסף פועלת במדינה חברת המטען "אנטונוב" הידועה במטוסי ענק שלה "ruslan" שרוב פעילותה היא שינוע מטענים חריגים מחוץ לגבולות מדינה.

המדינה מייבאת בעיקר מוצרי אנרגיה למיניהם מרוסיה ומכונות וכלי תחבורה מאירופה. הכנסה לא מבוטלת מתקבלת ממתן שירותי שינוע של גז טבעי ונפט באמצעות מערכת צינורות מרוסיה למערב אירופה.

התמ"ג האוקראיני (הנומינאלי) מוערך בכ-100 מיליארד דולרים, נכון לשנת 2006. עם זאת אומדן זה לוקה באי דיוק הודות לנתח גדול של שוק אפור במדינה ושימוש נפוץ במקלטי מס.

ב-16 במאי 2008 הצטרפה המדינה רשמית לארגון ה-WTO, ארגון הסחר העולמי ובכך הצליחה להקדים את רוסיה בכניסה לארגון.

תיירות היא אחד מענפי הכלכלה החשובים במדינה. בשנת 2012 ביקרו בה 23 מיליון תיירים, רבים מהם מארצות מזרח-אירופה.

חברות בולטות

מספר מצומצם של תאגידים מחזיקים בנתח גדול של הכלכלה וביניהם:

שלטון מקומי

מחוזות אוקראינה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחוזות אוקראינה

מבחינת שלטון מקומי, אוקראינה מחולקת ל-24 אובלסטים (מחוזות), רפובליקה אוטונומית אחת, קרים ושתי ערים בהן עיר הבירה-קייב וסבסטופול בעלות סטטוס מיוחד. המחוזות מחולקים בחלוקה פנימית ל-136 אזורים (ראיון).

המחוזות והרפובליקה האוטונומית:

מחוזות ורפובליקה אוטונומית
1 מחוז צ'רקסי 6 מחוז דונצק 11 מחוז קירובוגרד 16 מחוז אודסה 21 מחוז ויניצה
2 מחוז צ'רניהיב 7 מחוז איוואנו-פרנקיבסק 12 מחוז קייב 17 מחוז פולטבה 22 מחוז ווהלין
3 מחוז צ'רנוביץ 8 מחוז חרקוב 13 מחוז לוהנסק 18 מחוז רובנו 23 זקרפטיה
4 קרים
(בשליטת רוסיה דה פקטו)
9 מחוז חרסון 14 מחוז לבוב 19 מחוז סומי 24 מחוז זפוריז'יה
5 מחוז דניפרופטרובסק 10 מחוז חמלניצקי 15 מחוז מיקולאייב 20 מחוז טרנופול 25 מחוז ז'יטומיר

גאוגרפיה

מפה טופוגרפית של אוקראינה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאוגרפיה של אוקראינה

אוקראינה ממוקמת לחוף הים השחור והיא שוכנת בדרום מזרח אירופה. המדינה גובלת במזרח עם רוסיה, בצפון בלארוס ובמערב פולין, סלובקיה, הונגריה, רומניה ומולדובה.

שטחה של אוקראינה הוא 603.7 אלף קמ"ר, והיא המדינה ה-44 בגודלה בעולם, והמדינה השנייה בגודלה באירופה, אוקראינה קטנה יותר מחלקה האירופי של רוסיה וגדולה יותר מצרפת. אוקראינה קטנה אך במעט מטקסס.

רוב שטחה של אוקראינה הוא מישורי, ורק כ-5% הם הרים במערב ודרום המדינה. הצפון עשיר בביצות, והמדינה כולה עשירה בקרקע שחורה ופורייה (Chernozem). כ-15% משטחה של אוקראינה מיוער, בעיקר במערב ובצפון.

במערב המדינה מתנשאים הרי הקרפטים, אזור שבו שוכן ההר הגבוה במדינה, הר הוברלה, שגובהו 2061 מטר. בדרומה גובלת המדינה בים השחור ובים אזוב, כאשר בינם מפריד חצי אי - קרים (krim) והרי קרים.

אוקראינה עשירה בנהרות גדולים וידועים: הדניפר, הבוג הדרומי, הבוג המערבי, הדניסטר והדנובה, הנהר הגדול באירופה.

אקלימה של אוקראינה ממוזג, בדומה לרוב מדינות אירופה. רוב הגשמים יורדים בצפון ובמערב, ופחות במזרח ובדרום. האקלים החמים ביותר בחורף הוא על שפת הים השחור, ואילו האקלים הקריר ביותר נמצא בצפון ובמערב. בקיץ חם יותר בדרום.

גאולוגיה

מרבית שטח אוקראינה נמצא על מגן אוקראינה, שהוא חלק מקראטון שנקרא הלוח הבלטי שמשתרע מהים השחור ועד אסטוניה. מגן אוקראינה מתאפיין בסלעי יסוד, שבחלקם מכוסים על ידי סלעי משקע שנוצרו על ידי הנהרות הרבים. בדרום אוקראינה, במיוחד באזור שפך הנהרות הדנייפר והבוג הדרומי, קיימים מופעים רבים של אבן חול כהה, גסת גרגירים. בדרום מזרח אוקראינה, צפון מערבית לעיר ברדיאנסק קיים אופיוליט נדיר מתקופת הארכאיקון. צפונית לשם, נמצא אזור דונבאס שם מצויים מכרות הפחם הגדולים באירופה. מרכז אוקראינה הוא מישורי יחסית ומתאפיין בסלעים מותמרים שמקורם בגרניט ובדיוריט קווארצי. בצפון מערב המדינה על יד העיר רובנו מצויים אזורים וולקניים המתאפיינים בבזלת, אנדזיט וטוף.

דמוגרפיה

אחוז דוברי אוקראינית לפי מחוזות בשנת 2001, המערב מאכלס בעיקר דוברי אוקראינית מול דוברי רוסית בעיקר במזרח המדינה

בשנת 1992 חיו באוקראינה 52 מיליון בני אדם, אך מאז התפרקות ברית המועצות ובעקבות משבר כלכלי אוכלוסיית המדינה נמצאת במגמה מתמדת של ירידה, ל-46 מיליון ב-2006 ול-41 מיליון כיום (ללא הרפובליקה האוטונומית של קרים).

על פי מפקד האוכלוסין של אוקראינה שנערך ב-2001, מתוך האוכלוסייה 78% אוקראינים, 17.3% רוסים, ולצידם מיעוטים כגון בלרוסים (0.6%), מולדובנים (0.5%), טטארים (0.5%) ויהודים (0.3%). לפני מלחמת העולם השנייה כ-5% מאוכלוסיית אוקראינה היו יהודים.

במערב המדינה, שלא היה תחת שלטון ברית המועצות עד מלחמת העולם השנייה, חזק היסוד האוקראיני הלאומי, ואילו במזרח יש מיעוט רוסי גדול.

אף שחל גידול בילודה במדינה, התמותה עדיין גבוהה מן הילודה בכ-300 אלף איש בממוצע[20]. רוב האוכלוסייה נמנית עם הכנסייה האורתודוקסית. ישנה קהילה קתולית קטנה במערב המדינה.

ב-4 ערים הגדולות מתגוררים יותר ממיליון תושבים (קייב, חרקוב, אודסה ודניפרו). בתחילת שנות ה-2000 גם בדונצק היו יותר ממיליון תושבים, אך לאור ההגירה השלילית מספר תושבי העיר ירד.

שפה

השפה האוקראינית היא שפה רשמית באוקראינה, על אף שקיים שימוש נרחב ברוסית בעיקר בדרום ובמזרח. על פי מפקד 2001 יותר מ-67% מאזרחי המדינה הכריזו על אוקראינית כשפת אם אל מול כ-30% שהכריזו על רוסית.

מרבית האוקראינים יודעים רוסית והיא מדוברת בעיקר בערים: קייב, אודסה, חרקיב, דונצק ודניפרו. באזורי הכפר השפה האוקראינית היא הדומיננטית. חרקוב, עדיין נחשבת לבירה הרוסית של אוקראינה ונדיר למצוא שם שימוש בשפה האוקראינית בחיי היום יום.

השפה באוקראינה מהווה מוקד לסכסוך פוליטי ואתני, משום שבתקופת ברית המועצות מרבית מוסדות הציבור התנהלו ברוסית ורוסית הייתה דה-פאקטו השפה הרשמית, בעוד השפה האוקראינית נדחקה אל מחוץ לחיים הציבוריים.

רוסים, יהודים ועמים אחרים באוקראינה אשר דיברו ברוסית אפשרו למדינה לעבור רוסיפיקציה ובכך פגעו בשאיפות התנועות הלאומיות באוקראינה לחזק את הזהות האוקראינית.

דת

תפוצת המאמינים

דת כמות מאמינים במיליונים כמות מאמינים
בהתאם למשאל משנת 2003 בהתאם למשאל משנת 2010 בהתאם למשאל משנת 2003 בהתאם למשאל משנת 2006 בהתאם למשאל משנת 2010 על פי נתוני ארגונים דתיים
הכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית (כפופה לפטריארך של קייב) 0,6-0,7 1,1-1,2 4,7-5,2 3,8-4,5 6,3-6,5 אין נתונים
הכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית (כפופה לפטריארך של מוסקבה) 0,55-0,65 0,5-0,6 3,5-4,0 5,3-6,0 4,0-4,2 אין נתונים
הכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית העצמאית 0,1 אין נתונים 0,4 0,76 0,23-0,25 אין נתונים
הכנסייה הקתולית-יוונית האוקראינית 0,9-1,0 0,8-0,9 2,2-2,7 1,6-2,4 2,1 4,09[21]
הכנסייה הקתולית הרומית 0,15 אין נתונים 0,5 0,61 אין נתונים 0,85
הכנסייה הנוצרית הפרוטסטנטית 0,6-0,7 אין נתונים 0,8-1,3 0,72 0,50-0,53 אין נתונים
אסלאם 0,1 אין נתונים 0,5 0,46 0,24 0,5[22]
יהדות 0,06 אין נתונים 0,2 0,42 0,03 אין נתונים
בודהיזם - אין נתונים - 0,40 0,03 אין נתונים
כנסיות אחרות, דתות אחרות ומאמינים ללא דת 0,11 0,73 10,5-11,9 15,3-16,0 12,8-13,4 אין נתונים
אחרים 34,2-35,6 31,2-32,6 10,9-12,2 8,0-8,7 10,6-11,1 -

באוקראינה יש את האוכלוסייה הנוצרית מזרחית אורתודוקסית השנייה בגודלה בעולם, אחרי רוסיה. סקר משנת 2021 שנערך על ידי המכון הבינלאומי לסוציולוגיה של קייב (KIIS) מצא כי 82% מהאוקראינים הצהירו על עצמם כדתיים, בעוד 7% היו אתאיסטים, ו-11% נוספים התקשו לענות על השאלה. דווח כי רמת הדתיות באוקראינה הייתה הגבוהה ביותר במערב אוקראינה (91%), והנמוכה ביותר בדונבאס (57%) ובמזרח אוקראינה (56%). ב-2019, 82% מהאוקראינים היו נוצרים; מתוכם 72.7% הצהירו על עצמם כאורתודוקסים, 8.8% יוונים קתולים, 2.3% פרוטסטנטים ו-0.9% קתולים לטינים. נוצרים אחרים היוו עוד 2.3%. יהדות, אסלאם והינדואיזם היו הדתות של 0.2% מהאוכלוסייה. על פי מחקר KIIS, בערך 58% מהאוכלוסייה האורתודוקסית השתייכה לכנסייה האורתודוקסית של אוקראינה, ו-25.4% היו חברים בכנסייה האורתודוקסית הכפופה למוסקבה. על פי סקר מ-2018 של מרכז רזומקוב, 9.4% מהאוקראינים היו יוונים קתולים ו-0.8% היו קתולים לטינים. פרוטסטנטים הם קהילה צומחת באוקראינה, שהיוותה 1.9% מהאוכלוסייה ב-2016, אך עלתה ל-2.2% מהאוכלוסייה ב-2018.

נצרות באוקראינה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכנסייה האורתודוקסית האוקראינית

מרבית הנוצרים באוקראינה הם פרבוסלבים. הכנסייה בקייב הייתה כפופה ישירות לקונסטנטינופול עד נובמבר 1686, ואז הוכפפה לפטריארך של מוסקבה.

לאחר התפרקות ברית המועצות הוקמו כמה כנסיות נפרדות, אך לכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית שכפופה לפטריארך של מוסקבה, יש מעמד מיוחד. בשל התדרדרות היחסים בין אוקראינה לרוסיה, הרשויות באוקראינה שואפות לנתק את הכנסייה האוקראינית מהכנסייה הרוסית. בשנת 2018 הם פנו לפטריארך קונסטנטינופול שיכיר בעצמאות של הכנסייה האוקראינית מהפטריארך של מוסקבה[23].

הכנסיות העיקריות באוקראינה עד 2019:

  • הכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית של הפטריארך של מוסקבה — כפופה לכנסייה הפרבוסלבית הרוסית. נכון ל-2015 כללה 12,700 קהילות באוקראינה.
  • הכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית של הפטריארך של קייב (UOC-KP; Украї́нська Правосла́вна Це́рква – Ки́ївський Патріарха́т (УПЦ-КП) — נכון ל-2015 כללה 4,900 קהילות.
  • הכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית העצמאית — כללה 1,200 נכון לשנת 2015 (UAOC; Українська автокефальна православна церква (УАПЦ).
  • אדוקי האמונה הישנה — נכון ל-2015 הם כללו 70 קהילות.

מאז הכרזת העצמאות, וביתר שאת מאז התגברות המתיחות עם רוסיה ב-2014, השלטונות עודדו הקמת כנסייה לאומית, נפרדת ממוסקבה[24]. ב-5 בינואר 2019 אשרר פטריארך קונסטנטינופול ברתולומיאוס את הקמת הכנסייה האורתודוקסית האוקראינית האוטוקפאלית. בכך אוחדו "הכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית תחת פטריארך קייב" ו"הכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית העצמאית" בראשות המטרופוליט אפיפניוס הראשון, שמונה למטרופוליט של קייב וכל אוקראינה[25].

מלבד האורתודוקסים, נוכחים זרמים אחרים. מספר המאמינים הקתולים באוקראינה, על פי נתוני Annuario Pontificio (שבועון האפיפיור) נכון לשנת 2009 עמד על 4,801,879 איש ב-4,293 קהילות. הכנסיות העיקריות הן:

נכון לשנת 2013 באוקראינה היו 10,613 כנסיות פרוטסטנטיות, שמהווה 28.7% מכלל הקהילות הדתיות במדינה. הכנסייה המשפיעה ביותר היא "האיחוד הכל-אוקראיני של הכנסיות האוונגליסטיות-בפטיסטיות נוצריות".

יהדות אוקראינה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות אוקראינה

אוקראינה הייתה מקום מושבם העיקרי של יהדות תחום המושב, אך מתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19 ועד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20, עקב חוקי מאי והפוגרומים שבוצעו בהוראתו של אלכסנדר השלישי צאר רוסיה, היגרו מאוקראינה יהודים רבים עד שבסוף שנות ה-30 הם היוו רוב בקהילות ארצות הברית, בריטניה וארגנטינה.

חלק הארי של העולים בעליות הראשונות לארץ ישראל הגיע מחבל ארץ זה של מזרח אירופה. בהם חובבי ציון, ארגוני הפועלים והחלוצים הראשונים אשר הקימו את הקיבוצים, מערך הבריאות, המשפט ואת צורת הממשל. היסודות עליהם נבנתה תדמיתה הסוציאליסטית והלאומית של מדינת ישראל היו על פי חזונם של ילידי אוקראינה. מהמפורסמים שבהם היו: גולדה מאיר, לוי אשכול, משה שרת, ישראל גלילי, יצחק בן-צבי, פנחס רוטנברג, יהושע חנקין, חיים נחמן ביאליק, יוסף טרומפלדור, חיים ארלוזורוב, יצחק בן-אהרן, מרדכי נמיר, ליאו מוצקין, אהרון דוד גורדון, רחל המשוררת, אברהם שלונסקי, נפתלי הרץ אימבר, שאול טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג, חיים בוגר, אפרים קציר, זאב ז'בוטינסקי, דב בר בורוכוב, יוסף חיים ברנר, אחד העם, שלום עליכם, שמואל יוסף עגנון, אבא קובנר, ויעקב דורי.

אוקראינה ידועה כמולדתם של אדמו"רים מפורסמים רבים, בהם רבי שניאור זלמן מלאדי המכונה "האדמו"ר הזקן", רבי מנחם מנדל שניאורסון המכונה "הרבי מלובביץ'", רבי נחמן מברסלב ועוד.

לפני התפרקות ברית המועצות מנתה אוכלוסיית היהודים באוקראינה כחצי מיליון איש. מאז, כתוצאה מהגירה שלילית, ירד המספר לכ-200 אלף. רוב יהדות אוקראינה היגרה בשנות ה-90 של המאה ה-20 לישראל אך קהילות גדולות קיימות גם בארצות הברית, רוסיה, קנדה וגרמניה. מספר היהודים באוקראינה גדל באופן קבוע ומשמעותי, לאו דווקא בגלל ילודה גבוהה, אלא מפני שיהודים שהסתירו בעבר את מוצאם, נחשפים הודות לפעילות אינטנסיבית של הקהילות היהודיות במדינה.

למרות מספרם הנמוך יחסית באוכלוסייה, היהודים מהווים גורם משמעותי כיום בפוליטיקה ובכלכלה האוקראינית. בשנת 2020, נשיא אוקראינה, יושב ראש האופוזיציה באוקראינה וכן בעל הבנק הגדול ביותר באוקראינה, היו יהודים. אוקראינה הייתה המדינה היחידה בעולם (חוץ מישראל) שבה היו בשלטון בו זמנית גם נשיא יהודי וגם ראש ממשלה יהודי.

האסלאם באוקראינה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אסלאם באוקראינה

האסלאם נפוץ בעיקר בקרב הטטרים של קרים, אשר מנו 220 ארגונים מוסלמיים נכון לשנת 2015.

בנוסף פעילים באוקראינה ארגונים כמו המחלקה הרוחנית של המוסלמים האוקראיניים, ארגון "אומה", המרכז הרוחני של המוסלמים של קרים והמופתיאת של קייב.

יחסי חוץ

אוקראינה-ישראל

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי אוקראינה–ישראל

יחסי אוקראינה-ישראל מוסדו לראשונה ב-26 בדצמבר 1991, לאחר פירוקה של ברית המועצות וקבלת עצמאותה של אוקראינה.

נכון לשנת 2013 שתי המדינות מחזיקות בשגרירויות במדינה השנייה, כאשר שגרירות אוקראינה ממוקמת בתל אביב ושגרירות ישראל ממוקמת בקייב. נוסף לשגרירות, בתאריך 16 במאי 2013 מונה עופר קרז'נר, יזם ואיש עסקים ישראלי הפועל באוקראינה בתחום הנדל"ן, כקונסול הכבוד של אוקראינה בירושלים[26].

במהלך השנים היחסים ההדדיים בין שתי המדינות הלכו והתחממו, במידה רבה כתוצאה ממספרם הרב של תושבי ישראל שמוצאם באוקראינה (שבאו במסגרת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90)[27]. ההתקרבות ביחסים באה לידי ביטוי בחתימת הסכם מעבר חופשי בין שתי המדינות, שנחתם בתאריך 9 בפברואר 2011 ומאפשר לאזרחי כל מדינה לבקר במדינה השנייה ללא צורך בוויזה, וזאת לפרק זמן מוגבל ולמטרות תיירותיות בלבד[28].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 אוקראינה הכריזה עצמאות⁩, חדשות, 25 באוגוסט 1991
  2. ^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-28 במאי 2021
  3. ^ 3.0 3.1 נכון לשנת 2017, כ-7.1% משטח אוקראינה מוחזק בפועל על ידי רוסיה
  4. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך אתר Worldometer
  5. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-29 באוקטובר 2021
  6. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2019 בדו"ח של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות, שפורסם ב-2021
  7. ^ בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה מספר רב של פליטים אוקראיניים עזבו את המדינה - דבר שגרם לירידת האוכלוסיה
  8. ^ Serhii Plokhy, The Origins of the Slavic Nations: Premodern Identities in Russia, Ukraine, and Belarus. Cambridge University Press, 2006. עמ' 299-302.‏Philipp Ther et al., A Laboratory of Transnational History: Ukraine and Recent Ukrainian Historiography, Central European University Press, 2009. עמ' 133-141.‏ Brian J. Boeck, What’s in a Name? Semantic Separation and the Rise of the Ukrainian National Name. Harvard Ukrainian Studies, 2004-2005.
  9. ^ פרק ההיסטוריה המשוכתב כולו מתבסס על: Magocsi, Paul Robert. A History of Ukraine: The Land and Its Peoples. University of Toronto Press, 2010.
  10. ^ חוק אושר באוקראינה: הרעב בשנות ה-30 "טבח עם", באתר הארץ, 28 בנובמבר 2006
  11. ^ אוקראינה המערבית - חלק מס.ס.ס.ר, דבר, 29 באוקטובר 1939
  12. ^ מ. צפור, המלחמה על השלום נמשכת, משמר, 29 ביוני 1945
  13. ^ חרושצ'וב - הכוכב הפוליטי החדש בשמי רוסיה, שערים, 16 בספטמבר 1953
  14. ^ עולה כוכבו של ניקיטה חרושצ'ב, חרות, 14 בספטמבר 1953
  15. ^ חצי האי קרים סופח לאוקראינה, על המשמר, 28 בפברואר 1954
  16. ^ Earth Times,‏ Ukraine`s birth rate shows first positive signs in decade, באתר UNIAN,‏ 5 באוקטובר 2007
  17. ^ סוכנויות הידיעות, קייב: 'יותר מ-100 הרוגים', שוטרים בני ערובה, באתר ynet, 20 בפברואר 2014
  18. ^ אוקראינה: הרגנו 300 מורדים ב-24 שעות, באתר ynet, 4 ביוני 2014
  19. ^ geonames.org
  20. ^ Новини
  21. ^ Annuario Pontificio 2010(הקישור אינו פעיל, 16.3.2022)
  22. ^ Духовное управление мусульман Крыма
  23. ^ ההיסטוריה חוזרת? הסכסוך בין רוסיה לאוקראינה מפלג את הנצרות המזרחית
  24. ^ חשש למלחמה: אוקראינה מקימה כנסייה עצמאית
  25. ^ אתר למנויים בלבד רויטרס,אי-פי, גרדיאן, קרע בעולם הנוצרי: הכנסייה האורתודוקסית האוקראינית התפצלה מרוסיה, באתר הארץ, 5 בינואר 2019
  26. ^ מידע על המינוי באתר קונסול הכבוד של אוקראינה בירושלים
  27. ^ עדנה ביחסי ישראל ואוקראינה באתר ישראל היום
  28. ^ דני שדה, אוקראינה מחכה לישראלים: ממחר גם ללא ויזה, באתר ynet, 8 בפברואר 2011


Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0