גריגורי מויסייביץ' גונצ'אר
| לידה |
31 במאי 1916 יליסבטגרד, מחוז חרסון, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
17 בדצמבר 1998 (בגיל 82) איוונו-פרנקיבסק, אוקראינה  |
| השתייכות |
 הצבא האדום |
| תקופת הפעילות | 1937–1961 (כ־24 שנים) |
| דרגה | קולונל |
| תפקידים בשירות | |
|
קומיסר בגדוד סיור מס' 747 של אוגדת סיור מס' 172 לוחם ביחידת פרטיזנים מפקד פלוגה בגדוד סיור מס' 1237 של אוגדת סיור מס' 373, בארמייה ה-52 | |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
|
גיבור ברית המועצות (10 באפריל 1945; מס' 7279)[1] עיטור הכוכב הזהב[2] עיטור לנין[3] עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה[4] מדליית העוז[5] | |
| תפקידים אזרחיים | |
|
מכונאי במפעל מרצה ומנהל בבמכללה לרכב | |
| הנצחה | |
|
אזרחות כבוד בעיר מוגילב משתתף מצעד הניצחון ב-1995 | |
גְרִיגוֹרִי מוֹיִסֶיֶיבִיץ' גוֹנְצַ'אר (ברוסית: Григорий Моисеевич Гончарь; בחלק מן המסמכים: גריגורי מיכאילוביץ' גונצ'אר: ברוסית: Григорий Михайлович Гончарь; 1916–1998) היה יהודי סובייטי שקיבל את עיטור גיבור ברית המועצות על פועלו בארמייה ה-52 שלחמה בחזית האוקראינית הראשונה במהלך מלחמת העולם השנייה.
ביוגרפיה
גונצ'אר נולד ב-31 במאי 1916 בשם גֶנְשֶר[6] ביליסבטגרד, האימפריה הרוסית, למשפחה יהודית של פקיד. לאחר שסיים 8 שנות לימוד בבית ספר עבד כמכונאי במפעל "הכוכב האדום" בזינובייבסק (כיום קרופיבניצקי), וב־1 בספטמבר[7] 1937 גויס לצבא האדום. ב־1939 סיים את לימודיו בבית הספר הצבאי-פוליטי של מוסקבה, והצטרף כחבר למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. שנה לאחר מכן, ב-1940, סיים קורס מפקדים בבית הספר לקומיסרים צבאיים בעיר סטלינוגורסק (כיום נובומוסקובסק) במחוז טולה.
עם תחילת פלישת הצבא הגרמני לברית המועצות הוא נשלח מיד לחזית, ונלחם במסגרת גדוד סיור מס' 747 בצ'אבוסי ליד מוגילב, שם נפצע בכתפו אך המשיך להילחם. בהמשך כותרה יחידתו ליד לופולובו והוא נפצע שנית, הפעם באופן קשה. השטח בו שהה נכבש על ידי הצבא הגרמני, והוא מצא מסתור בכפר ז'וראבץ, שם החלים והשתקם בחסותה של תושבת הכפר שנחלצה לעזרתו. לאחר מכן הצטרף אל יחידת פרטיזנים באזור מחוז צ'רקאסי ואף קיבל את מדליית העוז על הפלת מטוס[5]. לאחר שחרור האזור על ידי הצבא האדום הגיע למחנה בדיקה מאסף של הארמייה ה-52 ומ-5 בינואר 1944 שוב גויס לצבא האדום הסדיר ומונה למפקד פלוגה בגדוד סיור מס' 1237 בחזית האוקראינית הראשונה בדרגת סגן.
במסגרת החזית האוקראינית השנייה השתתף בשחרור שטחי אוקראינה, מולדובה ורומניה. בהמשך יחידתו הועברה לחזית האוקראינית הראשונה.
ב-24 בינואר 1945 צלחה פלוגתו את נהר האודר באזור הכפר ראטוויץ, 15 ק"מ דרומית-מזרחית לברסלאו (כיום בפולין), כבשה שטח ממערב לנהר, ואבטחה את חציית נהר על ידי שאר יחידות הגדוד, פעולה אשר במהלכה נפצע קשה, ושבעבורה קיבל את עיטור גיבור ברית המועצות ב־10 באפריל 1945[5].
הוא חזר לשירות צבאי באוגוסט-ספטמבר של אותה שנה לאחר שיקום, ומ-1946 עד 1956 שירת כמרצה בקתדרה לעתודה צבאית במכון הרפואי של סטניסלב, ואף לקח חלק בדיכוי ההתקוממות ההונגרית ב-1956. בהמשך שירותו סיים את ההכשרה הפיקודית "קורס ויסטרל", פיקד על גדוד ממונע בעיר סלאווטה (כעת באוקראינה), ובהמשך על גדוד ממונע בעיר לובומל. הוא שוחרר למילואים בשנת 1962 בדרגת סא"ל, וקודם ב-1975 לדרגת אל"ם. התגורר בעיר איוונו-פרנקובסק שם עבד כמנהל שלוחה של המכללה הטכנולוגית של קייב והמכללה לרכב של קייב, שמה גם לימד כלכלה מדינית. ב-1978 פרסם את הספר "אודם פאתי שמיי תיאסמין"[8] באוקראינית (נקרא גם "הפרטיזנים של היער הקר"[9][10]) שמספר על חיי הפרטיזנים[5].
נפטר ב־17 בדצמבר 1998 באיוונו-פרנקיבסק.
משפחתו
בנו ויאצ'סלב - רופא מומחה בתחום הסרטן[11].
הערות שוליים
- ^ דף הענקת העיטור ותיאור מעשה הגבורה בבסיס הנתונים "גבורת העם" (ברוסית)
- ^ דף הענקת העיטור ותיאור מעשה הגבורה בבסיס הנתונים "גבורת העם" (ברוסית)
- ^ דף הענקת העיטור ותיאור מעשה הגבורה בבסיס הנתונים "גבורת העם" (ברוסית)
- ^ דף הענקת העיטור ותיאור מעשה הגבורה בבסיס הנתונים "גבורת העם" (ברוסית)
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 דף על שמו באתר "גיבורי המדינה" (ברוסית)
- ^ אלכסנדר ליטין, אידה שנדרוביץ', "היסטוריה של יהדות/עבריות מוהילב: מסמכים ואנשים"(ברוסית), עמ' 107
- ^ דף הענקת העיטור עם תיאור התאריך בבסיס הנתונים "גבורת העם" (ברוסית)
- ^ במקור "Заграви над Тясьмином"
- ^ הארכיון הממלכתי של מחוז צ'רקאסי
- ^ במקור "Партизани Холодного Яру"
- ^ אתר המרכז לחקר הסרטן
