דאוד אבן מרואן אלמקמץ

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דוד (דאוד) אִבן מָרוּאן אלמֻקָמָץ אלרָאקי (נפטר ב-937 לערך) היה פילוסוף יהודי. מקמץ לא השתייך כנראה למרכז התרבות היהודית ולא הגיע מעולם הישיבות של הגאונים, אלא למד בסביבה הנוצרית בנציבין שעל גבול סוריה-עיראק. כל כתביו, שנכתבו בערבית יהודית, מושפעים מהגות נוצרית ויש הסוברים אף שהתנצר בפועל (ושב לאחר מכן ליהדות) בעוד אחרים סוברים שרק היה מקורב לחוגים נוצרים. מבחינה רעיונית קרוב אלמקמץ לאסכולת הכלאם הקדום (מועתזילה), שהוא חלק מהתאולוגיה המוסלמית הקדומה, אך הוא גם משקף את ההשפעות הנוצריות על ההגות היהודית. בניגוד לפילוסופים יהודיים קרוב לתקופתו כרבי סעדיה גאון, רבי בחיי אבן פקודה ואחרים, לא מצטט אלמקמץ כלל מן המקרא אלא רק ממקורות יווניים וערביים, ייתכן שזו גם הסיבה לכך שיצירותיו לא זכו להתייחסותם של יהודים לאורך הדורות.

זיהוי ותולדות חיים

מוצאו של אלמקמץ הוא ככל הנראה מא-רקה, שבצפון סוריה, ממנה עבר לנציבין.

האיזכור המוכר הראשון לאלמקמץ נמצא ב"כתב התנצלות"[1] של ידעיה הפניני, בו הוא מונה חכמי ישראל שעסקו בפילוסופיה ומדעים וחיברו ספרים בנושאים אלה, ובין השאר כותב כך "ושני חכמים שלא נודע אצלנו זמנם בבירור, האחד ר' דוד הבבלי מכונה "אל מקמץ". חוקר הקראים שמחה פינסקר זיהה אותו עם הקראי דוד הבבלי מקהיר[2], אך נראה שזיהוי זה שגוי.

ב-1885 פורסמה בהוצאת חברת מקיצי נרדמים פרשנותו של יהודה בן ברזילי הברצלוני לספר יצירה ובה ציטוט מתורגם לעברית באופן משובש של פרקים מספרו הפילוסופי של אלמקמץ. לדבריו של ברזילי, לא ידוע לו האם אלמקמץ היה מן הגאונים, אך שמע שסעדיה גאון הכירו ואף שמע את שיעוריו. צבי גרץ, בספרו דברי ימי ישראל, טוען שאלמקמץ היה היהודי הראשון שהזכיר את אריסטו בפירוש.

אברהם אליהו הרכבי גילה בכתבי הקראי יעקב הקירקיסאני שדוד אלמקמץ התנצר (או התקרב לנצרות מבלי להתנצר באופן פורמלי, תלוי בפרשנות המונח בערבית בו השתמש קירקיסאני) ולמד בנציבין אצל מלומד נוצרי בשם חנא (נונוס מנציבין) ולאחר שלמד ממנו וקיבל ידע נרחב בפילוסופיה, חיבר את ספרו הגדול "עשרים פרקים" שנכתב במגמה מובהקת נגד רעיונות הנצרות.

ב-1989 ראה אור בהוצאת בריל הספר Dawud ibn Marwan al-Muqammis's 'Ishrun Maqala המהווה את המחקר המפורט ביותר על אלמקמץ והגותו, שהוא סיכום ועיבוד עבודת הדוקטורט של שרה סטרומזה, הכולל את תרגום הספר לעברית.

כתביו

עשרים פרקים

ספרו התאולוגי הוא "עשרים פרקים" ("עשרון מקאלה"). ב-1898 גילה הרכבי בספריית סנט פרטרבורג חמישה-עשר מתוך עשרים הפרקים של חיבורו הפילוסופי הגדול. נושאי הפרקים הם:

  1. הקטגוריות האריסטוטליות
  2. המדע והמציאות הריאלית
  3. הבריאה
  4. עדות שהעולם מורכב מחומר ורוח
  5. תכונות החומר והרוח
  6. ביקורת על המאמינים בקדמוניות החומר (כלומר שהיה קיים מאז ומתמיד ושיהיה לנצח)
  7. טיעונים לחיוב מציאות האל ובריאתו את העולם
  8. אחדות האל, נגד הנוצרים, הסביאנים והדואליסטים (כתות גנוסטית)
  9. תכונות ותוארי האל - פרק זה דומה לרעיונותיו של סעדיה שאין תכונות האל כתכונות האדם, גם אם יש שיתוף-שם (ה' אינו שומע כפי ששומע אדם. למרות המושג הזהה התכונה שונה בתכלית) ומדגיש את שלילת התארים
  10. הפרכת האנשת האל והרעיונות הנוצריים
  11. מדוע אלקים הפך לאלם של בני האדם
  12. הוכחה שאלקים יצר את האדם לטוב ולא לרע, התמודדות עם פסימיזם מוחלט ועם אוטימיזם מוחלט
  13. על הנבואה והנביאים
  14. סימנים לנביאי ונבואות אמת
  15. על מצוות "לא תעשה"

בהקדמה לספרו חובת הלבבות מונה ר' בחיי אבן פקודה שלושה ספרים שנתחברו כדי "ליישב ענייני התורה בלבבנו בדרכי הראיות ותשובת אפיקורסים" והם ספר האמונות והדעות לר' סעדיה גאון, ספר "שורשי הדת" וספר "המקמץ", שהוא כנראה ספרו של אלמקמץ.

כתבים נוספים

  • כיתאב אל חליקה, הוא פירוש על ספרי בראשית המושפע מאד מפרשנות נוצרית. ככל הנראה זוהי הפרשנות השיטתית הראשונה שיהודי כתב בימי הביניים.
  • פירוש על מגילת קהלת.

אלמקמץ מצטט שני חיבורים נוספים פרי עטו, שלא שרדו, כיתאב אל בודוד וכיתאב פי ארד אלמקלאת עלא אלמנטק.

פרגמנט מתוך חיבור נוסף, כיתאב אלתאווחיד (על אחדות האל) נמצא בגניזה הקהירית ופורסם על ידי אלקן נתן אדלר ויצחק ברוידה[3].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נמצא בשו"ת הרשב"א ח"א סימן תי"ח
  2. ^ שמחה פינסקר, ליקוטי קדמוניות
  3. ^ המאמר: An Ancient Bookseller's Catalogue ב- Jewish Quarterly Review, כרך 13 (1901), עמ' 52-62
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0