דב-ברל לופטין
 | |
| לידה |
1900 ויסוצק, פולין |
|---|---|
| נהרג |
21 בפברואר 1944 (בגיל 44 בערך) סטניצה רומנובסקאיה, רוסיה |
| מדינה | פולין |
| מקום קבורה | סטניצה רומנובסקאיה, רוסיה |
| תפקיד | סוחר, יו"ר ההסתדרות הציונית בלחווא, ראש היודנראט בגטו לחווא |
| תקופת כהונה | יו"ר ההסתדרות הציונית בלחווא: ?; ראש היודנראט בגטו לחווא: 17 בספטמבר 1939 - 2 בספטמבר 1942 |
דב-ברל לופטין (באוקראינית: дов берель Лопатин; 1900, ויסוצק, פולין – 8 בנובמבר 1943, סטניצה רומנובסקאיה, רוסיה) היה איש ציבור יהודי-פולני ויו"ר ההסתדרות הציונית בעיירת לחווא. במלחמת העולם השנייה כיהן כראש היודנראט בגטו לחווא.
ביוגרפיה
לופטין נולד בעיירה ויסוצק, במחוז פולסיה. בגיל 10 התייתם מהוריו וגדל בבית אחותו, בסארני, אוקראינה. בשנת 1924 הכיר את ציפורה פייגל צ'צ'יק ונשא אותה לאישה. שניהם התגוררו בעיירה לחווא, פולין (הנמצאת עכשיו בשטח בלארוס), שם חיו כ-2500 יהודים. לופטין עסק במסחר תבואה, הצליח בעסקיו, ויחד עם שותפו רבי ישעיהו שטכמן ייסד בית מסחר לקמח ומכולת בסיטונאות. עד מהרה השתלב בחיים הציבוריים של העיירה, והיה לאחד העסקנים המובילים בה. כיהן כיו"ר ההסתדרות הציונית בלחווא והיה ידוע בסיוע ליהודי העיירה בכל בעיה. ההתייתמות מהוריו בהיותו ילד השפיעה על חייו בכך שהיה רגיש לזולת ומגיש עזרה לכל אדם אשר היה במצוקה.[1][2]
תחילת מלחמת העולם השנייה
בשנת 1939 השלטון הסובייטי כבש את שטח העיירה, וכמה יהודים קומוניסטים החליטו לנקום בו על פעילותו הציונית לאורך השנים. צבי הרשל נוימן, שנמנה עם הפעילים של המשטר החדש, הביא איתו פועלים לבית המסחר, סגר את המחסנים עמוסי הסחורה, וקיבל לידיו את המפתחות.
לופטין היה בין המגורשים הראשונים לסיביר, אך לופטין לא נרתע מפני השונאים אותו והבין כי את הזכות לחיות אין לבקש מהם. לכן, הוא נסע אל שלטונות המחוז בלוניניץ, ל- נ.ק.ו.ד. (המשטרה החשאית הסובייטית) וניסה לשכנע את הקומיסר הזועם שנעשה לו עוול בניגוד לחוקי היסוד של האזרח. הקומיסר השתכנע מדבריו וציווה להחזיר ללופטין את מחסנו. בנוסף, הרשל נוימן נענש וננזף על יחסו הבלתי הוגן כלפי לופטין.
הצלחתו מול השלטונות הסובייטים עזרה לבתי מסחר נוספים שעמדו בפני החרמה והלאמה. לופטין מכר את סחורתו במחסן, ופנה לשלטונות בבקשת עבודה, כאזרח מן השורה. זמן קצר לאחר מכן מונה למשרה מכובדת כמנהל המזנון של תחנת הרכבת בעיירה לוניניץ. לופטין הסתגל עד מהרה לעבודה החדשה וחוש המסחר וההתארגנות שרכש בעבודתו הקודמת הביאו לו תועלת רבה, והוא קודם לספק הראשי ומנהל המזנונים של כל תחנות הרכבת לאורך המסילה. אף על פי שעברו של לופטין לא היה מושלם מבחינת השלטונות הסובייטים, ניתנה לו רשות כניסה לשטחי רוסיה, ובמסגרת תפקידו ביקר בהומל, מינסק ומוסקבה. לביקורים אלו לא זכה אף קומוניסט ותיק.[3]
לאחר הכיבוש הגרמני - לופטין כיו"ר היודנראט בגטו לחווא
בקיץ 1941, החל הצבא האדום לסגת נוכח המתקפה הגרמנית במסגרת מבצע ברברוסה. השלטונות העמידו לרשותו רכבת שחיכתה לו שעתיים בתחנת לחווא, כדי להסיעו יחד עם משפחתו לרוסיה. אשתו, ציפורה, עיכבה את הנסיעה, מפני שלא רצתה להיפרד מבני משפחתה שהתגוררו בעיירה. לופטין ומשפחתו פספסו את הרכבת ונותרו בעיירה תחת שלטון הדמים של הנאצים.
ביום הראשון לכניסת הנאצים לעיירה הודיעו כי הם דורשים מהיהודים לייצר להם 6 זוגות מגפיים, אחרת, יירצחו יהודים באותו יום. כל היהודים הסתגרו בבתיהם ואף אחד לא העז לצאת, מלבד לופטין, שהעז לצאת עם גב זקוף, והודיע לגרמנים כי יטפל בבקשתם. ככלל, לופטין תמיד חש צורך להתייצב בפני הצבא הגרמני ולסייע ליהודים. בעזרת שטיכמן השיג את המגפיים ומסר אותן לגרמנים. בזכות יוזמתו מנע רצח יהודים ביום הראשון לשלטון הצבא הגרמני. בהמשך, הקהילה היהודית נדרשה לבחור מנהיג שייצג אותם מול שלטונות הכיבוש. לופטין מונה על ידי הנאצים ליו"ר היודנראט של גטו לחווא. יועציו היו הרבנים ר' אברהם, חיים זלמן ור' לייזרקה. מפקד המשטרה היהודית היה יצחק ליכטנברג.
כשהגיעו פלוגות הס"ס לעיירה עם תוכנית מפורטת להשמדת האוכלוסייה היהודית כונסו כל הגברים בחווה ונכרו בורות ירי שנועדו להשמדת היהודים בדרך נוספת. הגברים היהודים ידעו את דינם למוות, ועקב זאת, לופטין הצליח לתקשר עם מפקד "פלוגות החיסול" ולשחדו, ומנע את האסון הגדול. ללחווא הגיעו שמועות מנוסעים ברחבי אוקראינה אשר הם לא פגשו יהודים ומצאו רק שלטים "יודן-ריין". לאחר זמן, נודע כי פלוגה זו חיסלה את יהודי פינסק, דויד-הרדוק, לוניניץ, ועוד עשרות יישובים יהודים. ברוב הימים התרחשו צרות או גזירות על האוכלוסייה היהודית, ולופטין שוחח רבות עם מפקדי רבי הדרג והציל כ - 2350 נפשות.
לדוגמה, באחד הימים, הגרמנים ציוו על קבוצת יהודים שעבדו בשבילם לחפור קברים, כל אחד לעצמו. מישהו טרח ליידע את לופטין, והוא תקשר עם מפקד הוורמאכט, שהריץ פקודה לא לבצע את ההריגה. 13 בחורים יהודים ניצלו. בנוסף, חיילים יהודיים שהשתייכו לצבא האדום נפלו בשבי הגרמני, הצליחו לברוח, ולהגיע לאזור לחווא. כשהתגלה זאת, ניתנה הוראה להוציאם להורג, כולל אלו שיעזרו להם להסתתר. לופטין, ידע על חומרת הפשע שעשה, ובכל זאת סייע להם להסתתר. הוא צירפם אל התושבים היהודים, ואף השיג להם תעודות (מזויפות) ודאג לרישומם כתושבי קבע בעיר.
הגרמנים תמיד הציגו "תביעות גבוהות" של רכוש, ולופטין ידע להערים עליהם בכישרון טוב ובמשא ומתן מנוהל היטב, והצליח להפחית משמעותית לכמות רכוש קטנה בהרבה. בימי השואה, הרכוש היהודי נשדד על ידי פורעים מקומיים וגרמנים, ולופטין הצליח לעמוד היטב על המקח. לופטין היה יהודי גאה והצליח במשא ומתן, תוך כדי כך שלא הדגיש את מצוקת אחיו היהודיים, ולא הופיע בפניהם כמבקש חסד, ועל כך גם הגרמנים והשודדים העריכו אותו.[4]
מרד גטו לחווא
לחווא הייתה העיירה היחידה שעד יום חיסולה לא הוצא בה אף אחד מתושביה להורג. תמיד היה לופטין מגיע ברגע האחרון ומחלץ את הקורבן מידי הנאצים, צמאי הדם. רעיון המחתרת והמרידה החל להתגבש בקרבי בני הנוער שגדלו בתנועות הנוער הציוניות, כגון, "בית"ר", "השומר הלאומי", "החלוץ", ו"השומר הצעיר". יצחק רוכצ'ין היה מנהיג המרד היהודי בגטו לחווא, לצידו אשר חפץ, אשר שירת במשטרה המקומית, ומשה לייב חפץ,[5] אשר היו בתנועת הנוער "בית"ר". מרדו איתו גם דוד פיינברג מ"השומר הצעיר", ואהרון אושמן מ"השומר הלאומי", אשר שירת במשטרה המקומית, וכמות אנשי המחתרת הייתה 30 אנשים. בנוסף, משה קופלינסקי שירת גם הוא במשטרה המקומית. המרד התקיים בזכות שיתוף הפעולה בין המחתרת, היודנראט, והמשטרה היהודית. בקיץ 1942 הגיעו לגטו שמועות על פעילות פרטיזנית באזור. בסוף יולי תפסו הגרמנים 7 ילדות יהודיות, והוציאן להורג על כך ששוטטו בכפרים לחפש מזון למשפחותיהן. באותה תקופה גם הגיעו שמועות על רצח יהודי מיקשביץ'. רצף האירועים הללו הדליק נורה אדומה אצל יהודי גטו לחווא לגבי סכנת חייהם. ב 2 בספטמבר כותר (הוקף) הגטו בידי הגרמנים והשוטרים. תוכניתו של רוכצ'ין הייתה: 22 קבוצות מחתרת אשר יתקפו את השוטרים ליד הגדר, והיהודים יפרצו את הגדר לאזור היערות. אנשי המחתרת הצטיידו בנשק קר: גרזינים ומכושים. עם הזמן גברה התחושה בלב היהודים שלא ילכו לבורות, אלא ייהרגו בקרב בשטח הגטו. בבוקר של ה 3 בספטמבר 1942 הודיע המפקד הגרמני שהגיע מלווה בחמש משאיות עמוסות של גרמנים חמושים, שהוא עומד לחסל את הגטו. הגרמנים הציעו ללופטין להשאירו בחיים, יחד עם משפחתו, ו-12 יהודים נוספים. כשנכנס לביתו, פנה אל אשתו ציפורה ואמר: "קחי את הילדים ונלך יחד עם כולם. גם אנחנו יהודים…" (ללופטין היו 2 בנים: אהרן ואריה). לופטין השיב לגרמנים שהוא דוחה את ההצעה - או שכולם נשארים בחיים או שכולם מושמדים. אל היהודים השיב: "אפסו את כל התקוות וצריך לפרוץ את השער".
לפי עדותו של שלום חולבסקי: הגרמנים נכנסו לגטו תוך יריות ארוכות. חברי היודנראט הורו להעלות באש את בתי הגטו. לופטין היה בעל אומץ רב, והוא היה האדם הראשון שהצית את ביתו, ובזאת ניתן האות להתקוממות נגד הנאצים. ישראל דרבסקי הצית בית לאחר לופטין, אך נורה על ידי גרמני. יצחק רוכצ'ין כרת ראש גרמני בעזרת גרזן, ולאחר מכן קפץ לנהר שליד הגטו, אך יריות גרמנים גרמו למותו. אשר בן זלמן חפץ גם התנפל על גרמני וכרת את ראשו, ואחיו, משה לייב חפץ, התנפל גם על גרמני, חטף את נשקו, וירה לעבר גרמנים אחרים. חיים חפץ, בן ה 19, התנפל על גרמני ליד השער, והרגו. טוביה מנדלוביץ' תקף גרמני, אך נורה. לופטין שתקף גרמני וניסה לחטוף את התת-מקלע ממנו, ותוך כדי ירי של החייל הגרמני, נפצע בשתי ידיו. ד"ר איגלניק נלקח לחבוש פצוע גרמני. כשסירב, נורה. ברל גיטלמן תקף והרג גרמני.
היהודים החלו בבריחה המונית. הגרמנים ירו ביהודים והפילו רבים מהם. איכר אחד עמד על ערימת שחת וירה ממכונת ירייה על יהודים נמלטים. כ 1000 יהודים ברחו, אך רק כ 120 הגיעו ליערות.[6][7]
לאחר הבריחה
לאחר הבריחה מגטו לחווא, השורדים התאספו על נהר לאן, לא רחוק מבסיס היחידה הפרטיזנית "קירוב". הם לא התאגדו כיחידה יהודית, עקב סכסוכים על ההנהגה והמחסור בנשק. לקבוצה היו שני רובים ושני רימונים (אחד מגטו לחווא, והשני נרכש בדרך), שלא הספיקו לקבוצה הגדולה. כשהגיעו ליחידה הפרטיזנית, סורבו להתקבל ליחידה מפני שבלי נשק לא ניתן להתקבל ליחידה. אך למרות זאת, תרם המפקד "אוטרז" וגם נתן הסכמה לאסוף מזון באזור זה לזמן מה. לאחר מכן, היחידה היהודית החלה להתפצל לקבוצות קטנות יותר. קבוצת "גלמזון-דולגופיאטי" הלכה ליערות קרסנה-וליה. קבוצות "ברל מיטלמן" ו"יהושע ליכטנשטיין" (רובם צעירים) פנו מזרחה, חצו את הגבול הרוסי-פולני לשעבר והתקדמו לעבר הריכוז הפרטיזני הגדול, שהתפרס ביערות שבין בוברויסק בצפון לבין מאזיר בדרום, במזרח בלארוס, בפריפיאט (אנ'), ביניהם לופטין, י. מילמן ויצחק ליכטנברג. ימים אחדים לאחר פנייתם של היהודים למפקד "קירוב", הסכימו הקבוצה לצרפם ליחידתם, קבוצה יהודית שמנתה 20 אנשים. למפקד הקבוצה היהודית מונה אברהם שווייקו (ולודבה). במחנה הפרטיזנים דאגו שהוא לא יישא בתפקיד פיקודי מפני ששויבקה ויצחק ליכטנברג דיכאו אותו, מחשש שכשרונותיו יתגלו והוא יתמנה במקומם כמפקד הפלוגה. תמיד הם היו מכריזים לידו בכל הזדמנות: "כאן לא לחווא", "פה אנחנו המצווים".
לאחר שארגון הפרטיזנים חבר לפלוגה רוסית - הם גילו את כשרונותיו, והטילו עליו לעמוד בראש מבצעים.
בסיסה של יחידת "קירוב" היה אז בדרום ביצות גריצ'ין, צפון מזרח מלחווא. לקבוצה של שוווייקו היה מעמד של קבוצה יהודית עצמאית, אך לא הייתה רשאית לצרף עוד יהודים על דעת עצמה. לאחר זמן מה, הצטרפו לקבוצה חמישה יהודים מסארני, לתפקידים פיקודיים, וביניהם, שלמה זנדווייס.[8] מפקדי שלוש הכיתות היו יצחק ליכטנברג, שלמה זנדוויס וטורקניץ. לרשותם היו שלושה רובים, רובה ציד וכמה רימונים. תוך זמן קצר רכשו כ 13 רובים.
היחידה היהודית "שוויקו" השתתפה בפעולות הקרביות של "קירוב", וביניהן לקחו חלק בהתקפה על העיירה לנין, והקרב על הכפר סינקביץ'. בקרב על סינקביץ' השתתפו 20 יהודים (10 מלחווא) שבלטו בדבוקתם במשימה. למעלה מעשרה גרמנים נהרגו במהלך הקרב, גשר הרכבות הלאן פוצץ, תחנת הרכבת הועלתה באש ורכבת צבאית הורדה מהפסים. מספר רובים נלקחו מהגרמנים, כשלל.
חיים רימר, שהיה איתו בפלוגה אחת, מספר, שפעם נצטווה ללופטין ללוותו אל אחד האיכרים, לקחת ממנו נשק הוא הרגיש ברע, ובאמצע הדרך חלש עליו לבו והתעלף. בעמל רב השיב את רוחו, ואז גילה לו שהוא חושש ללבו. במעמדו חל שינוי אחרי שהחטיבה היהודית נתמזגה עם הפלוגה הרוסית. שלא כמפקדים היהודים (הפרטיזנים), עמדו המפקדים הרוסים עד מהרה על כשרונותיו והטילו עליו לעמוד בראש מבצעים.
לופטין היה אחראי לפעולה שבו ביצע את פיצוץ בית המועצה המקומית של לחווא. ב 21 בפברואר 1944, במהלך פשיטה על מחנה גרמני, עלה על מוקש ונהרג.
לאחר מותו, קיומה הנפרד של הקבוצה היהודית לא נמשך זמן רב. לא מעט מניצולי לחווא שוטטו כיחידים או בקבוצות קטנות וחיפשו מחסה, יחידה פרטיזנית שתסכים לקבלם. "מעמדם" של יהודים-משוטטים מסורבי-קליטה הלך ונדחק עוד יותר גם בקרב האוכלוסייה המקומית, כאשר הגיעה אליה השמועה כי גם הפרטיזנים לא רוצים אותם. רק 90 אנשים מתוך 2150 הבורחים מגטו לחווא ביום המרד נותרו בחיים בתום המלחמה.
הוא נקבר בבית קברות פרטיזני קטן בקרבת הכפר סטניצה.[9][10][11]
הערות שוליים
- ^ ח"א מיכאלי, י' ליכטשטיין, י' מורבציק, ח' שקלאר, ראשונים למרד לחווא, ירושלים-תל אביב : אנציקלופדיה של גלויות, 1957, עמ' 203-205
- ^ שלום חולבסקי, מרי ולוחמה פרטיזנית, תל אביב: מורשת - יד ושם, 2001, עמ' 303
- ^ ח"א מיכאלי, י' ליכטשטיין, י' מורבציק, ח' שקלאר, ראשונים למרד לחווא, ירושלים-תל אביב: אנציקלופדיה של גלויות, 1957, עמ' 205-206
- ^ ח"א מיכאלי, י' ליכטשטיין, י' מורבציק, ח' שקלאר, ראשונים למרד לחווא, ירושלים-תל אביב: אנציקלופדיה של גלויות, 1957, עמ' 206-207
- ^ משה - לייב חפץ, איש מחתרת בגטו לאחווה ופרטיזן בביילורוסיה
- ^ ח"א מיכאלי, י' ליכטשטיין, י' מורבציק, ח' שקלאר, ראשונים למרד לחווא, ירושלים-תל אביב: אנציקלופדיה של גלויות, 1957, עמ' 207-208
- ^ שלום חולבסקי, מרי ולוחמה פרטיזנית, מורשת - יד ושם, 2001, עמ' 303-304
- ^ ישראל רביד, שלמה זנדוויס (1900 - 1980) - Genealogy
- ^ Paul Robert Bartrop, Resisting the Holocaust: Upstanders, Partisans, and Survivors, ABC-CLIO, LLC, 2016, עמ' 165
- ^ ח"א מיכאלי, י' ליכטשטיין, י' מורבציק, ח' שקלאר, ראשונים למרד לחווא, ירושלים-תל אביב: אנציקלופדיה של גלויות, 1957, עמ' 208-210
- ^ שלום חולבסקי, מרי ולוחמה פרטיזנית, מורשת - יד ושם, 2001, עמ' 304-305
