דב אשבל
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מדען ריקה. דב אשבל (כ"ב בכסלו ה'תרנ"ו; דצמבר 1895 – 26 באוגוסט 1989) היה חוקר אקלים באוניברסיטה העברית.
ביוגרפיה
אשבל נולד בירושלים למורה יוסף-מנחם אשבל ואשתו רוחמה לבית רם, מראשוני חדרה[1]. עמינדב אשבל הוא אחיו. בימי מלחמת העולם הראשונה שירת כקצין בצבא הטורקי[2]. אשבל למד בסמינר למורים בירושלים[3] ובשנת 1920 היה מורה בקבוצת כנרת. ביוזמתו ובמימונו של פנחס רוטנברג הוא הקים רשת של 20 תחנות מטארולוגיות למדידת גשמים. את תוצאות המדידות הוא פרסם באופן קבוע בכתב העת השדה. באותה תקופה היה גם מראשוני החדרת טיולי ידיעת הארץ[4][5].
בשנת 1925 הוא נסע ללמוד קלימטולוגיה באוניברסיטת ברלין. לאחר שהוכתר בתואר דוקטור הוא הצטרף בשנת 1930 לסגל המורים של האוניברסיטה העברית ומיקד את מחקרו בעוצמת קרינת השמש והשפעתה על האקלים[6]. במחצית השנייה של שנות ה-30 עברה המעבדה האקלימית שלו למבנה מעבדת משה שהוקמה על ידי משה וילבושביץ[7]. בשנת 1945 הוא הועלה לדרגת מרצה[8]. לאחר מלחמת העצמאות והניתוק מהר הצופים עברה מעבדתו לגג מלון המלך דוד[9]. בשנת 1965 פרש אשבל מהוראה כדי להתרכז במחקר[6].
אשבל נפטר ב-25 באוגוסט 1989[10].
מחקריו
מחקריו עסקו במעקב אחר קרינת השמש ושימוש בממצאים לפתרון בעיות אנרגיה ולבניה שתתאים לקרינה[11]. כן עסק במעקב אחר הגשם והטל ובהתאמת גידולים חקלאיים לאזורים בהתאם למדידות הגשם והטל[12]. במעקב אחרי מדידות הטמפרטורות והגשמים הוא הצביע על שינויים ארוכי טווח בכמות המשקעים וטען למזוריות של שינויים אלו[11]. אשבל גם מדד את טמפרטורת המים בעומקים שונים בכנרת ובים סוף[13] והצביע על השפעת הטמפרטורות על תנועת הדגים[11].
אשבל צוטט רבות בעיתונות הישראלית בהתייחס לתופעות אקלימיות, כמציין את מידת הנדירות שלהם. לעיתים ציין שמדובר בתופעות נדירות[14] ולעיתים טען שמדובר בתופעות שגרתיות. הוא הדגיש את השונות הרבה של פיזור האקלים בארץ ישראל משנה לשנה וטען שכמות הגשמים אינו מדד יחיד לקיומו של בצורת ויש להמתין לראות כיצד תתפתח התבואה[15]. הוא גם טען שלא ניתן לקבוע אם השנה תהיה שנת בצורת עד אחרי הקציר[16].
אשבל נהג להשוות את המידע האקלימי שאסף עם המסופר בתנ"ך, במשנה ובתלמוד[17]. הוא הסביר את קריעת ים סוף כתופעה נדירה של גאות ושפל[18]. כן שיער שמנהגי האבלות בספירת העומר מקורם בחמסינים שנהגו בתקופה זו בארץ ישראל ואיימו על התבואה[19]. הוא הסביר שכמו שאין קוצרים את התבואה לפני הזמן, כך אין גוזזים את השיער בין פסח לשבועות[20]. הוא גם טען שהפסיפס של בית הכנסת בבית אלפא מתאר במדויק את האקלים באזור[21].
אשבל התנגד לשעון קיץ וטען שהוא אינו מתאים לאקלים בישראל, שבה בגלל החום בקיץ אנשים אינם מצליחים להירדם עד שעה מאוחרת, כאשר הבתים מתקררים[22].
משפחתו
לאשבל היו שלוש בנות[10]. אחת מבנותיו, צפונה (ציפה) אשבל, נרצחה בשיירת הדסה.
לקריאה נוספת
- 'אשבל, דב', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 63–64. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
- א. ח. אלחנני, 40 שנה לעבודת מחקר חלוצית, דבר, 7 בדצמבר 1959
הערות שוליים
- ^ רוחמה רם-אשבל ז"ל, הבוקר, 19 במאי 1949
- ^ דוד תדהר (עורך), "ד"ר דב אשבל", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2292
- ^ אבידן משיח, בעלייתו של פרופ' אשבל, חרות, 12 במאי 1964
- ^ ג. קרסל, שבחי זאב וילנאי, דבר, 28 באוגוסט 1970
- ^ ג. קרסל, זכרונות של איש טבע, דבר, 17 באוקטובר 1975
- ^ 6.0 6.1 מסיבה לפרופ' אשבל במלאת לו 70 שנה, למרחב, 22 בדצמבר 1965
- ^ מעבדה ביואקלימית באוניברסיטה העברית, דואר היום, 30 באוקטובר 1935
- ^ הועלו לדרגת מרצים באוניברסיטה, המשקיף, 24 ביולי 1945
- ^ שלמה גינוסר, חמסינופאטיה, דבר, 2 בנובמבר 1966
- ^ 10.0 10.1 אריק בנדר, פרופ' אשבל, מעריב, 27 באוגוסט 1989
- ^ 11.0 11.1 11.2 א. ח. אלחנני, עם חוקר אקלים ארצנו - פרופ' דב אשבל, דבר, 20 בינואר 1956
- ^ גלי צה"ל שאלות אישיות, דבר, 12 באוגוסט 1977
- ^ מחקר טרמי של מפרץ אילת, קול העם, 14 בדצמבר 1956
נערך מחקר על הטמפרטורה בימה של אילת, על המשמר, 20 בדצמבר 1956 - ^ אשבל: גל הקור - תופעה נדירה באיזור, דבר, 26 בנובמבר 1961
- ^ פרופ' אשבל: מוקדם מאוד לדבר על בצורת כללית, דבר, 24 בפברואר 1955
- ^ שאול בן חיים, זה מאה שנה לא היו נובמבר ודצמבר כה שחונים, מעריב, 2 בינואר 1959
- ^ יואל רפל, שלג בקיץ "אשתקד" ושרב לוהט בחורף, מעריב, 27 בנובמבר 1986
- ^ "שירת הים" - ביום השני של כינוס התנ"ך, דבר, 3 באפריל 1963
- ^ השרב וספירת העומר, דבר, 22 במאי 1970
- ^ פסח באפקלריה חקלאית, מעריב, 20 באפריל 1965
- ^ מרדכי טננבוים, בעין חרוד נערך כנס תנ"ך על טל ומטר וגשם ירד, מעריב, 26 באוקטובר 1966
- ^ שעון הקיץ ומנוחת העובד, דבר, 2 באוגוסט 1951
