דב גורביץ
 | |
| לידה |
23 במרץ 1881 פולטבה, אוקראינה |
|---|---|
| פטירה |
25 בינואר 1948 (בגיל 66) תל אביב |
| תאריך עלייה | 1925 |
דב גורביץ (23 במרץ 1881 - 25 בינואר 1948) היה רופא ילדים ידוע בתל אביב בתקופה שלפני קום המדינה.
קורות חיים
דב גורביץ נולד ברשטילובקה פולטבה (אוקראינה), לאליהו וחנה בת אריה אדנופוזיבבה. אביו, אליהו בן נתן, היה תלמיד חכם נצר למשפחת הגאון מווילנה.
דב גורביץ קיבל חינוך מסורתי ב"חדר", אך שאף לקבל גם השכלה חילונית. בגלל החוקים המגבילים יהודים ברוסיה הוא לא התקבל לגימנסיה ונאלץ ללמוד ולהבחן לבחינות הבגרות כ"אקסטרן" (בחינות חיצוניות). הוא הוכשל מספר פעמים בשל יהדותו, אך כשרונותיו ועקשנותו הביאוהו לקבלת תעודת בגרות בגדיץ (אזור פולטבה) בשנת 1904.
דב גורביץ החליט ללמוד רפואה, אך בשל יהדותו האוניברסיטאות ברוסיה לא קיבלוהו. בשנת 1905 נסע לגרמניה ולמד רפואה בברלין ובבון. בשנת 1909 קיבל תואר דוקטור לרפואה.
בחודש ינואר 1910 הוא חזר לרוסיה. מאחר שלא הכירו ברוסיה בתואר מברלין, הוא נאלץ לנסוע לקאזאן, שם עבר בחינות וקיבל בחודש ינואר 1911 את התואר דוקטור לרפואה.
ד"ר דב גורביץ היה ציוני נלהב. משחזר לפולטבה, נבחר שם ליו"ר ההסתדרות הציונית העולמית לציר הדומה בעירו, ולציר בקונגרס הציוני העולמי העשירי בו השתתף בבזל בשנת 1911.
בשנת 1911 ובמשך שלוש שנים, השתלם ד"ר דב גורביץ ברפואת ילדים, בבזל ובברלין.
בשנת 1912 נשא לאישה את ורה רבקה בת ישראל וחנה רוזנפלד, שלמדה רפואת שיניים.
פועלו בעולם הרפואה
ד"ר דב גורביץ חזר לפולטבה ברוסיה, עבד כרופא בזמסטבו (ארגון הרשויות המקומיות), ולאחר מכן בבית החולים העירוני. בנוסף, הוא רכש מעבדה בקטריולוגית וניהל אותה.
הוא החליט לממש את שאיפותיו הציוניות, ובסוף שנת 1913 עלה לארץ ישראל בגפו. הוא הגיע ליפו בתחילת שנת 1914, שכר חדר בבנין בפינת הרחובות הרצל ולילינבלום, והתחיל לעבוד כרופא ילדים. מעטים היו הרופאים שידעו באותה עת עברית עם בואם לארץ. ד"ר גורביץ, שידע עברית, השתתף בכתיבה בעיתון הרפואי שהיה קיים אז, וערך את המדור "ביקורת וביבליוגרפיה רפואית".
בחודש יוני 1914, נסע לרוסיה במטרה להביא את משפחתו לארץ ישראל. אך הוא לא הספיק לעלות לארץ כיוון שפרצה מלחמת העולם הראשונה, והוא נאלץ להישאר ברוסיה אחת עשרה שנים עד שהצליח להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל.
ד"ר דב גורביץ גויס וכל שנות המלחמה עבד כמנהל מחלקה בבית החולים הזמסקאי של אזור פולטבה.
בשנת 1919, לאחר המהפיכה הבולשביקית, גויס על ידי הממשלה הסובייטית, ועבד בבית החולים הצבאי למחלות מידבקות, וכן גם בבית החולים לילדים בפולטבה. בנוסף, ניהל מעבדה רפואית צבאית.
החל משנת 1923 ועד שנת 1925, ניהל את מחלקת הילדים בפוליקליניקה המרכזית של הפועלים ואת המעבדה לחולי שחפת.
בשנים הראשונות של המהפיכה, כשפעילות ציונית הייתה עדיין חוקית, ד"ר דב גורביץ עמד בראש ההסתדרות הציונית, היה חבר הנהלת הקהילה וחבר מועצת העירייה. כמו כן השתתף כציר בועידת פטרבורג.[1]
בשנת 1925 קיבל ד"ר דב גורביץ רישיון לעלות לארץ ישראל, ובחודש יולי אותה שנה הגיע עם אשתו ושלושת ילדיו, נעמי אליהו ומירה ליפו, וקיבל רישיון רופא מס' 693,
היו אלו שנות המשבר הכלכלי של ימי העלייה הרביעית. האבטלה הייתה בשיעור גבוה ושליש מהרופאים היו מובטלים. לאחר חיפושים רבים מצא ד"ר דב גורביץ דירה קטנה ברחוב שינקין 17 בתל אביב. ובהמשך מצא עבודה כרופא בקופת החולים הכללית של ההסתדרות בחיפה. לאחר מכן עבר לתל אביב, ועבד בבית החולים הדסה תל אביב. קופת החולים הכללית הציעה לו משרה והוא עבר לעבוד בקופת החולים.
ד"ר דב גורביץ היה לאחד מרופאים המוערכים והמבוקשים ביותר בקרב הרופאים והמטופלים. מקצועיותו ומסירותו הקנו לו שם והערכה רבה.[2]
בשנת 1934, לאחר רצח חיים ארלוזורוב (בשנת 1933), שפילג את היישוב, ופרסום פסק הדין שהרשיע את אברהם סטבסקי הרוויזיוניסט ברצח, ד"ר דב גורביץ כתב מכתב לעיתונים אך רק עיתון "הירדן" הרוויזיוניסטי פרסם אותו, ב-11 ביוני 1934. במכתב הוא הביע את מחאתו על האשמות השווא נגד הרוויזיוניסטים, שהואשמו ברצח, והרשעת סטבסקי. המכתב הופנה לדוד בן-גוריון, זלמן שזר, דב הוז, עורכי "בשער", "במשפטים", "בפרץ", "דבר", "הפועל הצעיר", "במעלה". נאמר בו: "מברך אני אתכם לניצחונכם הגמור. השגתם יותר ממה שדרשתם. רצונכם היה להשמיד שבט בישראל, משמידים אתם את עם ישראל כולו." חתום: "ד"ר דב גורביץ, רופא קופת חולים של ההסתדרות, מי שהיה חבר בהסתדרות העובדים הכללית".[3]
סמוך לאחר פרסום המכתב, פרצו שישה אנשים לחדר עבודתו של ד"ר דב גורביץ בקופת חולים כללית, בזמן שטיפל בילדים חולים, ודרשו ממנו לעזוב מייד את חדרו ואת עבודתו. ד"ר גורביץ, שלא השתייך למחנה הרוויזיוניסטים, ניסה למחות, אך לא נתנו לו להשמיע את דבריו, והוא פוטר מעבודתו. אירוע זה גרם לו מפח נפש רב, והוא עזב את מחנה השמאל והצטרף למפלגת הציונים הכלליים. בהמשך עבר לעבוד בקופת החולים הלאומית.
ד"ר דב גורביץ היה פעיל בהתאחדות יהודי רוסיה. לאחר שנודע בארץ על מצוקתם של יהודים רבים שנעקרו מבתיהם ברוסיה לאחר הכיבוש הנאצי בזמן מלחמת העולם השנייה, ניסו ד"ר דב גורביץ וחבריו להתאחדות לסייע ליהודים ברוסיה. ב-17 ביוני 1942, הם פרסמו בעיתון המשקיף, קריאה לתמוך כספית, בבגדים ובמצרכים ביהודים ברוסיה.[4]
ד"ר דב גורביץ היה רופא נערץ בתל אביב. הוא היה מגיש עזרה רפואית לנזקקים ללא תשלום ואף מביא תרופות ללא תשלום למי שידם לא הייתה משגת לרכשם.[2]
ד"ר דב גורביץ נפטר בתל אביב בי"ד בשבט תש"ח, 25 בינואר 1948. הניח אישה, ורה רבקה, רופאת שיניים, שתי בנות ובן: נעמי, אשת פרופסור אלכסנדר גפל, לימים מנהל מחלקה פנימית בבית חולים הדסה בתל אביב, אליהו, נשוי לחיה לבית צוער, ומרים, אשת צבי צור, לימים מנכ"ל כור כימיה.
פרסומים
- ד"ר דב גורביץ, "ביקורת ספרות מקצועית", זכרונות ודברים חוברת ה', מרץ 1914
- ד"ר דב גורביץ, "המחלות המידבקות אצל הילדים בארץ ישראל", הרפואה כרך ז' חוברת א', טבת–שבט, תרצ"ג
לקריאה נוספת
- רופאיה של ארץ-ישראל 1799-1948, עורכים: ניסים לוי ויעל לוי. איתי בחור – הוצאה לאור 2008, עמ' 127
- ד"ר מרים גרינשפן, ד"ר ד. גורביץ' (שבעה למותו), דבר, 1 בפברואר 1948
- י. פעמוני, נפש יקרה נסתלקה – שבעה למותו של ד"ר ד. גורביץ ז"ל, המשקיף, 1 בפברואר 1948
- ד"ר ד. גורביץ, הצופה, 26 בינואר 1948
הערות שוליים
- ^ ד"ר מ. שרמן, קורות חייו של ד"ר דב בן אליהו גורביץ, הרפואה ל"ד, עמ' 98
- ^ 2.0 2.1 דוד תדהר (עורך), "ד"ר דב גורביץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1872
- ^ הספרייה הלאומית, ירושלים
- ^ יהודי רוסיה בארץ־ישראל מחדשים את ארגונם, המשקיף, 17 ביוני 1942
