דורון מאירי
| לידה |
1 באפריל 1955 (גיל: 69) תל אביב-יפו |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| מקום מגורים |
תל אביב-יפו |
| תקופת הפעילות | 1987–הווה (כ־37 שנים) |
| מקצוע | עיתונאי, סופר |
| מעסיק | ידיעות אחרונות |
דורון מאירי (נולד ב-1 באפריל 1955) הוא עיתונאי וסופר ישראלי.
ביוגרפיה
דורון מאירי נולד ב-1 באפריל 1955 בעיר תל אביב, לאם לוחמת בפלמ"ח ואב בשירות הלח"י. מאירי יתום מאביו, שנסיבות מותו אינן ידועות. את ילדותו העביר בירושלים עם אימו, סבו, סבתו ואחותו, ובהתבגרותו עבר לקיבוץ עין דור שבעמק יזרעאל כילד חוץ.[1] מאירי התגייס לצה"ל כחייל באגף המודיעין, והעביר זמן ניכר משירותו בלבנון כחלק מפעילויות מבצעיות, כשלאחר שחרורו המשיך להתייצב למילואים סדירים.
באזרחות, מאירי היה ימאי במשך כשנה וחצי והפליג בעיקר בקו שבין מדינת ישראל לבין יבשת אירופה. באחת מההפלגות שנעשו בעת תקופת שלטונו של ניקולאה צ'אושסקו ברומניה, מאירי נעצר ונחקר על-ידי סקוריטטה – המשטרה החשאית הרומנית (בנסיבות לא פליליות).[2] במהלך שירותו בצי הועמד לדין משמעתי בגין "מרד ימי", לאחר שסירב לבצע מטלות שלא נכללו בהגדרת תפקידו והתנגד לעוולות, לטענתו, שנעשו לימאים. כאשר סירב לחתום על הצהרה כי לא ינהיג מרד שכזה בעתיד, הודח מעבודתו.
בגיל 30 סיים מאירי ארבע שנות לימוד במכללת וינגייט, ושימש במשך שנה כמורה לספורט וכמדריך חברתי במוסד החינוכי "תבור" בקיבוץ עין דור. לאורך השנים, הוא עסק גם בחקלאות, עבד כנהג משאית והיה מדריך קרב מגע. באמצע שנות ה-80 ערך מאירי סדרת מבצעי אקסטרים שסוקרו בתקשורת, וכללו מאמצים פיזיים קיצוניים, בתנאי מזג אוויר קשים וכמעט ללא שינה. הוא כתב על מבצעים אלה בספרו הראשון, "ספר הכושר הגופני".[3]
ב-1987, בעודו חבר קיבוץ עין דור, מאירי היה כתב במוסף "הדף הירוק" של עיתון "על המשמר". ב-7 במרץ 1988, במסגרת שירותו במילואים, השתתף מאירי באירוע חטיפת "אוטובוס האמהות". בעודו נוסע בשטח צבאי סגור עם חבריו הלוחמים, פגש בכרמלה מנשה (כתבת קול ישראל לענייני צבא) שניסתה להשיג מידע עיתונאי אודות המאורע. המפגש עימה השפיע עליו, ובעקבותיו הוא עזב את הקיבוץ והחליט לסלול את דרכו לעיתונות. כשבוע לאחר אירוע החטיפה התקבל מאירי לעבודה בעיתון "מעריב". הוא שימש כתב כללי, כתב מחליף לענייני משטרה וכתב ספורט. ב-1990 עבר מאירי לעיתון החדש "חדשות" והתמנה לכתב הארצי לענייני משטרה. ב-1992 החל מאירי לשמש כתב ארצי לענייני משטרה בעיתון "ידיעות אחרונות".
בתפקידו ככתב משטרה ארצי, מאירי סיקר את משטרת מחוז ירושלים,[4][5] המטה הארצי של המשטרה, להב 433, המשרד לביטחון פנים, המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים (מח"ש), משמר הגבול, היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור (ימ"מ) ושב"ס.[6] בתפקידו נפגש בבתי הכלא עם פושעים, רוצחים ומחבלים. ב-2000, לאחר 12 שנים בהן היה כתב לענייני משטרה, עבר מאירי לשמש כעורך בדסק החדשות של "ידיעות אחרונות" – תפקיד שבו הוא עדיין עוסק.
במהלך עבודתו כעורך ב"ידיעות אחרונות", החל מאירי בכתיבת ספרים, שעלילותיהם מתבססות על ניסיונו ככתב לענייני משטרה ועל חוויות משירותו הצבאי.
מאירי מתגורר בתל אביב, והוא אב לשלוש בנות.
ביבליוגרפיה
- ספר הכושר הגופני, בהוצאת ידיעות ספרים, עיון של 239 עמודים, 2008
- נקמת הסיירת, בהוצאת מעריב-כתר, סיפורת של 424 עמודים, 2012
- הוכחה אדומה, בהוצאת משכל, סיפורת של 368 עמודים, 2020
עריכה
- יורם לנדסברגר, פושע, כל החיים, בהוצאת מעריב-כתר, אוטוביוגרפיה של 318 עמודים, 2013
קישורים חיצוניים
- שיר-לי גולן, כך הפכתי משונאת כושר למכורה, ynet, 3 ביוני 2008
- יעל בר, מתח גבוה עם דורון מאירי, ynet, 13 ביוני 2012
- יובל פלוטקין, "ראיתי כל מקרה מוות אפשרי, לפעמים עשרות אנשים בבת אחת", ynet, 22 בפברואר 2020
- איל חיות מן, הוכחה אדומה: דרך מעולה להעביר זמן, בלי ציפיות גבוהות, מקור ראשון, 13 בספטמבר 2020
- אסף גולן, כולם בשביל עצמם, ישראל היום, 22 במאי 2020 - מוסף סוף השבוע, עמ' 23
הערות שוליים
- ^ יובל פלוטקין, "ראיתי כל מקרה מוות אפשרי, לפעמים עשרות אנשים בבת אחת", באתר ynet, 22.02.2020
- ^ יורם מארק-רייך, צדק צדק תרדוף, ידיעות אחרונות, 2012
- ^ יוסי מלמן, זה לא הרגליים, זה הראש, באתר הארץ, 17.06.2008
- ^ דורון מאירי, הרוצח ארב לנועה בדרך חזרה מהסרט, באתר ידיעות אחרונות, 24.02.1998
- ^ דורון מאירי, המחבלים קיבלו סיוע בירושלים, באתר ידיעות אחרונות, 11.10.1994
- ^ דורון מאירי, בכלא באר שבע מכינים אגף מיוחד ליגאל אמיר, באתר ידיעות אחרונות, 13.12.1995
