דזמונד דוס
 | |
| לידה |
7 בפברואר 1919 לינצ'בורג, וירג'יניה |
|---|---|
| פטירה |
23 במרץ 2006 (בגיל 87) אלבמה |
| השתייכות | צבא ארצות הברית |
| תקופת הפעילות | 1942–1946 (כ־4 שנים) |
| דרגה | קורפורל |
| תפקידים בשירות | |
| חובש | |
| פעולות ומבצעים | |
|
קרב על גואם קרב לייטה קרב אוקינאווה | |
| עיטורים | |
 מדליית הכבוד כוכב הארד (פעמיים) לב הארגמן (3 פעמים) | |
דזמונד דוס (באנגלית: Desmond Doss; 7 בפברואר 1919 - 23 במרץ 2006) היה חובש קרבי בצבא ארצות הברית שעוטר במדליית הכבוד על פועלו בקרב אוקינאווה במלחמת העולם השנייה. דוס היה סרבן מצפוני על רקע השתייכותו הדתית לכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי, מיאן לשאת נשק ולפגוע בחיילי אויב והיה מעוטר מדליית הכבוד הראשון מקרב סרבני המצפון.
ביוגרפיה
דוס נולד בלינצ'בורג בווירג'יניה לזוג ברטה וויליאם דוס והשתייך לזרם הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי.
בעקבות הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה גויס דוס באפריל 1942 לצבא האמריקאי. כסרבן מצפוני מטעמי אמונה דתית הוא הצהיר על התנגדותו לשאת נשק ולהרוג בני אדם אחרים. דוס הוכשר לחובש ושירת במסגרת רגימנט חיל הרגלים 307 של דיוויזיה 77. הוא סבל מהתעמרות מתמשכת ממפקדיו ועמיתיו ליחידה על רקע סירובו לשאת נשק ודרישתו לשבות ממלאכה בשבת.
במרץ 1944 נשלחה יחידתו לזירה הפסיפית. הוא מילא תפקיד חובש בקרב על גואם, בקרב לייטה ובקרב אוקינאווה, כל העת ללא נשיאת נשק. במהלך הקרבות נפצע שלוש פעמים וגילה מסירות נפש לעמיתיו הלוחמים.
במאי 1945 במהלך קרב אוקינאווה ניסתה יחידתו לכבוש שטח באי שכונה על ידי החיילים "רכס המסור" (Hacksaw Ridge). לאחר שפלוגתו של דוס הגיעה לפסגה, פצחו הכוחות היפנים במתקפת נגד מלווה באש ארטילרית כבדה וכיתרו את הכוח. הכוח נאלץ לסגת. 75 חיילים – מרבית חיילי הפלוגה – נפצעו במתקפה ונותרו פזורים על הרכס. במשך מספר ימים טיפל דוס בפצועים תחת אש וחילצם למקום מחסה. הוא נפצע קשה בפעילותו מרסיסי רימון ברגלו, ולאחר מכן מירי שפגע בידו. את היד הוא קיבע באמצעות קת רובה, וזחל מאות מטרים עד שחילץ עצמו לנקודת האיסוף הרפואית. דוס הציל חיי חיילים רבים במהלך הקרב ועוטר על פועלו במדליית הכבוד – העיטור הצבאי הגבוה ביותר. הוא הוענק לו בידי נשיא ארצות הברית הארי טרומן באוקטובר 1945. נוסף על מדליית הכבוד עוטר פעמיים בכוכב הארד.
הענקת מדליית הכבוד
נשיא ארצות הברית, בשם הקונגרס, גאה להעניק את מדליית הכבוד לטוראי ראשון, דזמונד תומאס דוס מצבא ארצות הברית, על אומץ וגבורה יוצאת דופן בפעולה מעל ומעבר למסגרת תפקידו. בין ה-29 באפריל ל-21 במאי 1945, בעת שירותו במחלקה הרפואית ברגימנט חיל הרגלים 307 של דיוויזיית החי"ר ה-77, בפעולה באוראסו מורה, אוקינאווה, איי ריוקיו. טוראי דוס צוות לפלוגה בתקיפת הגדוד הראשון את המדרון המשונן שגובהו 150 מטר. הכוחות שנעו לפסגה, נפגעו מריכוז כבד של אש תותחים, פצצות מרגמה וירי מקלעים, כ-75 נפגעו והשאר נסוגו. טוראי ראשון דוס סירב לתפוס מחסה ונשאר באזור המופגז עם הנפגעים, כשהוא נושא את כל 75 הפצועים בזה אחר זה עד לקצה המצוק, שם הוריד אותם באלונקה קשורה בחבל על פני צוק אל כוחות ידידותיים. ב-2 במאי חשף את עצמו לירי כבד ולפצצות מרגמה בחילוץ פצוע 70 מטר מקו האש על אותו מדרון; יומיים לאחר מכן טיפל בארבעה חיילים שנותרו מבודדים לאחר תקיפת מערה מוגנת היטב, הוא התקדם דרך מטר רימונים עד למרחק של שמונה מטרים מכוחות אויב בפתח המערה, שם חבש את פצעי חבריו, ובארבעה פינויים נפרדים תחת אש חילץ אותם למקום מבטחים. ב-5 במאי לא נרתע מהפגזות ומירי וסייע לקצין ארטילרי. הוא חבש, טיפל בקפידה, ופינה את המטופל שלו לנקודה מוגנת, בעוד אש ארטילרית פוגעת בקרבת מקום. מאוחר יותר באותו יום, כאשר אמריקאי נפצע קשה על ידי אש ממערה, טוראי ראשון דוס זחל אליו במקום שבו נפל 8 מטר מעמדת האויב, טיפל בו ונשא אותו למרחק של 100 מטר אל מקום מבטחים, בעודו חשוף ללא הרף לאש האויב. ב-21 במאי, בהתקפה לילית על עמדה גבוהה ליד שורי, נשאר חשוף בשטח, בעוד שאר חבריו תפסו מחסה, על אף סיכון שיזוהה כחייל יפני, סייע לנפגעים עד שנפצע קשה ברגליו על ידי רימון. במקום לקרוא לסיוע, הוא טיפל בפציעותיו וחיכה חמש שעות עד לפינויו באלונקה. יחד עם מפניו נפגע מירי טנק, אך כשראה פצוע באורח חמור יותר בקרבת מקום, ירד מהאלונקה, והנחה את נושאיה לפנותו. בהמתנה לחזרתם נפגע, מכדור צלפים, בעודו מובל על ידי חבר, וסבל משבר מורכב בזרועו. במאמץ אדיר קשר את הרובה לזרועו המנופצת כסד, וזחל 100 מטר מעל שטח מחוספס אל תחנת העזרה. באומץ לב יוצא דופן ונחישות בלתי נלאית בתנאים מסוכנים ונואשים הציל טוראי ראשון דוס את חייהם של חיילים רבים. שמו הפך לסמל ברחבי דיוויזיית החי"ר ה-77 לגבורה יוצאת דופן, חריגה בהרבה מעל לדרישות תפקידו
בעת שירותו לקה דוס בשחפת, ונאלץ לעבור ניתוח. אחת מריאותיו וחמש מצלעותיו הוסרו. הוא השתחרר ב-1946 ושהה בשיקום רפואי במשך חמש שנים. בשל מצבו הרפואי לא היה יכול למצוא עבודה קבועה, והקדיש חייו לפעילות למען הקהילה במסגרת הכנסייה. ב-2006 נפטר בביתו באלבמה. הובא לקבורות בבית הקברות הצבאי בצ'טנוגה שבטנסי.
דוס היה נשוי פעמיים. אב לבן אחד מרעייתו הראשונה ולשלושה בנים מאומצים מרעייתו השנייה.
קישורים חיצוניים
