דניס דיקונסיני
 | |||||
| לידה |
8 במאי 1937 (גיל: 86) טוסון, אריזונה, ארצות הברית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| שם מלא | דניס ובסטר דיקונסיני | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| השכלה | אוניברסיטת אריזונה | ||||
| עיסוק | פוליטיקאי, עורך דין | ||||
| מפלגה | המפלגה הדמוקרטית | ||||
| |||||
דניס ובסטר דיקונסיני (באנגלית: Dennis Webster DeConcini; נולד ב-8 במאי 1937) הוא פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כחבר הסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת אריזונה בשנים 1977–1995, ובשלהי כהונתו היה יו"ר ועדת המודיעין של הסנאט. טרם כהונתו היה התובע העירוני של מחוז פימה.
ביוגרפיה
דיקונסיני נולד בטוסון שבאריזונה, בנם של אורה (לבית ובסטר) ואִבו אנטון דיקונסיני, לשעבר התובע הכללי של אריזונה ושופט בית המשפט העליון של המדינה. דיקונסיני קיבל תואר ראשון מאוניברסיטת אריזונה ב-1959, וב-1963 השלים לימודי תואר שני. באותה השנה התקבל ללשכת עורכי הדין של אריזונה והחל לעסוק בעריכת דין בטוסון. בשנים 1959–1960 שירת בצבא ארצות הברית. לאחר מכן עבד כעורך דין בסגל של מושל אריזונה בשנים 1965–1967. ב-1973 החל לכהן כתובע המחוזי של מחוז פימה, תפקיד אותו מילא עד לשנת 1976.
ב-1976 נבחר דיקונסיני לסנאט של ארצות הברית כנציג אריזונה מטעם המפלגה הדמוקרטית, כאשר גבר בבחירות הכלליות על מועמד המפלגה הרפובליקנית סם סטייגר. דיקונסיני כיהן בסנאט שלוש תקופות כהונה מלאות, שהן 18 שנים (1995-1977). אחת הסוגיות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריית מדיניות החוץ האמריקאית הובא לידי גמר ב-1978 כאשר הסנאט אישר את הסכם תעלת פנמה. אשרור האמנה בסנאט דרש שיתוף פעולה דו-מפלגתי בהובלת מנהיג הרוב רוברט בירד ומנהיג המיעוט הווארד בייקר. הסנאט אישר את אמנת תעלת פנמה המקורי ב-1903, והעניק זכויות על התעלה לארצות הברית תמורת תמיכה כלכלית והגנה צבאית לפנמה. אולם, מחלוקות על השליטה בתעלה התגלעו במהרה, מה שהביא לאמנות חדשות ב-1936 וב-1955, והמשא ומתן עבר דרך ממשלים רבים של נשיאים שונים.
לבסוף, ב-7 בספטמבר 1977, חתם הנשיא ג'ימי קרטר על שני הסכמים להחזרת השליטה על תעלה לפנמה. במרץ 1978 העביר הסנאט את הסכם הנייטרליות והחל בדיון על האמנה העיקרית. הוצעו עשרות תיקונים והסתייגויות, אך ההצעה הבעייתית ביותר הגיעה מהסנאטור דיקונסיני. הוא קרא להשתמש - במידת הצורך - בכוח צבאי כדי להשאיר את התעלה פתוחה. קרטר קיבל את הרעיון, אך ההנהגה בפנמה דחו את התוכנית הזו כדרך להחיל מחדש את השליטה האמריקאית על אזור תעלת פנמה. במהירות, שני מנהיגי הסנאט בייקר ובירד כינסו סדרה של ישיבות חירום כדי לעבוד על ניסוח מקובל יותר[1].
במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 היה דיקונסיני מעורב בשערורייה פוליטית כחלק מ"חמישיית קיטינג", שהתרחשה בעיצומו של משבר החיסכון וההלוואות בארצות הברית. במרכז הפרשה ניצב צ'ארלס קיטינג, איש עסקים שבבעלותו היה "בנק לינקולן לחסכונות והלוואות", חברה בת של "התאגיד הקונטיננטלי האמריקאי", שפשט את הרגל בעקבות מספר הלוואות שהשתבשו. כדי להתגבר על החוב שצבר, קיטינג הפר כללי "השקעה ישירה" בכך שהפנה חשבונות בנק להשקעות נדל"ן מסחריות באמצעות התאגיד הפדרלי לביטוח פיקדונות. פעולות אלו משכו את תשומת לבם של הרגולטורים הפדרליים, אשר ניסו להשבית את בנק לינקולן. קיטינג יצר קשר עם חמישה סנאטורים להם תרם בעבר, וביקש שייפגשו עם הרגולטור הפדרלי האחראי לתחום בשמו וידונו עמו בעניין. ועדת האתיקה של הסנאט הגיעה למסקנה כי הסנאטורים דיקונסיני, מקיין, גלן, קרנסטון וריגל "לא הפרו את חוקי או כללי האתיקה של הסנאט, אך הפעילו שיקול דעת לקוי בפעולותיהם למען קיטינג".
בשנים 1993–1995 היה דיקונסיני יושב ראש ועדת המודיעין של הסנאט של ארצות הברית. בפברואר 1995 מונה דיקונסיני על ידי הנשיא ביל קלינטון למועצת המנהלים של פרדי מאק, שם כיהן עד מאי 1999. ב-2006 נבחר, ביחד עם אחרין, על ידי מושלת אריזונה ג'נט נפוליטנו לכהן במועצת העוצרים של אריזונה[2]. במהלך העשור השני של המאה ה-21 הצטרף דיקונסיני לאישים רבים שקראו לקצוב את עונשו של ג'ונתן פולארד[3].
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של דניס דיקונסיני (באנגלית)- דניס דיקונסיני באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Senate Leaders and the Panama Canal Treaties, באתר הסנאט של ארצות הברית, 18 באפריל 1978 (באנגלית)
- ^ Dennis DeConcini to Receive UA Veterans Award, באתר חדשות אוניברסיטת אריזונה, 17 באפריל 2017 (באנגלית)
- ^ שמעון כהן, הוגשה בקשה לקיצוב עונשו של פולארד, באתר ערוץ 7, 17 באוקטובר 2010
