דניז סקוט בראון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף דניס סקוט בראון)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דניז סקוט בראון
Denise Scott Brown
תחום יצירה אדריכלות

דניז סקוט בראון (באנגלית: Denise Scott Brown; נולדה ב-3 באוקטובר 1931) היא אדריכלית ומתכננת אמריקאית, כותבת ומחברת, מחנכת ומנהלת משרד "ונטורי, סקוט בראון ושות'" בפילדלפיה בת להורים יהודים.[1] סקוט בראון ובעלה ושותפה, רוברט ונטורי, נחשבים בין האדריכלים המשפיעים ביותר של המאה העשרים, הן בשל הארכיטקטורה והתכנון שלהם והן בשל הכתיבה התאורטית שלהם וההוראה.

חינוך והוראה

דניז שנולדה בצפון רודזיה להורים יהודיים - סימון ופיליס (הפקר) לקופסקי חלמה להיות אדריכלית כבר מגיל חמש. [דרוש מקור] בדרכה להגשים את יעדה זה, היא הקדישה את חופשות הקיץ שלה לעבודה עם אדריכלים, ובין השנים 1948 עד 1952, לאחר שלמדה במכללת קינגסמד,[2] בדרום אפריקה באוניברסיטת ויטווטרסראנד. היא נכנסה לזמן קצר לפוליטיקה הליברלית, אך חשה מתוסכלת מהיעדר קבלת הנשים בתחום. לקופסקי נסעה ללונדון בשנת 1952 ועבדה אצל האדריכל המודרניסטי פרדריק גיבברד. היא המשיכה שם בלימודיה, והתקבלה לבית הספר לארכיטקטורה של איגוד הארכיטקטים בלונדון כדי ללמוד "כישורים שימושיים לבניית דרום אפריקה הצודקת", בסביבה עשירה מבחינה אינטלקטואלית שקלטה אל חיקה נשים. רוברט סקוט בראון, אותו הכירה בוויטווטרסנד בשנת 1954, הצטרף אליה, והיא סיימה את לימודיה עם תואר באדריכלות בשנת 1955.[3]

דניז לקופסקי ורוברט סקוט בראון נישאו ב־21 ביולי 1955. בני הזוג בילו את שלוש השנים הבאות בעבודה ובנסיעות ברחבי אירופה, ובשנת 1958 הם עברו לפילדלפיה, פנסילבניה, שבארצות הברית, ללמוד במחלקת התכנון אוניברסיטת פנסילבניה. בשנת 1959 נהרג רוברט בתאונת דרכים. דניז סקוט בראון סיימה תואר מאסטר בתכנון ערים בשנת 1960 ועם סיום לימודיה התקבלה כחברת סגל באוניברסיטה.[4] תוך כדי לימודיה סיימה תואר מאסטר באדריכלות. בישיבת הפקולטה ב-1960 היא טענה כנגד הריסת מבנה הספרייה של האוניברסיטה (כיום ספריית הרהיטים של פישר), שתוכנן על ידי האדריכל מפילדלפיה פרנק פורנס. בפגישה זו היא הכירה את רוברט ונטורי, אדריכל צעיר ופרופסור עמית.[5] השניים החלו לשתף פעולה ולימדו יחדיו קורסים בין השנים 1962 עד 1964. סקוט בראון עזבה את אוניברסיטת פנסילבניה בשנת 1965. לאחר שנודעה כמומחית בתכנון עירוני, היא לימדה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ואז נבחרה כיו"ר-שותף של התוכנית לעיצוב עירוני באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. במהלך שנותיה בדרום-מערב ארצות הברית היא החלה להתעניין בערים החדשות של לוס אנג'לס ולאס וגאס. היא הזמינה את ונטורי לקחת חלק בשיעוריה ב-UCLA ובשנת 1966 ביקשה ממנו לבקר איתה בלאס וגאס. השניים נישאו בסנטה מוניקה, קליפורניה, ב־23 ביולי 1967. סקוט בראון חזרה לפילדלפיה בשנת 1967 כדי להצטרף למשרדו של רוברט ונטורי - ונטורי וראוך, ולשמש בהמשך לכך כמתכננת ראשית החל משנת 1969. בהמשך, לימדה דניז סקוט בראון באוניברסיטת ייל, שם פיתחה קורסים שעודדו אדריכלים ללמוד בעיות בסביבה הבנויה תוך שימוש בשיטות אמפיריות מסורתיות של מדעי החברה, בצד לימודי תקשורת ותרבות פופ.[6] בשנת 2003 היא שימשה מרצה אורחת יחד עם ונטורי בבית הספר לתארים מתקדמים לעיצוב, באוניברסיטת הרווארד.

אדריכלות ותכנון

בשנת 1972, בשיתוף עם ונטורי וסטיבן איזנור, כתבה סקוט בראון את הספר "ללמוד מלאס וגאס: הסמליות הנשכחת של הצורה האדריכלית". הספר כלל מחקרים על "רצועת" לאס וגאס, שנערכו בשיתוף עם סטודנטים בקורס סדנת מחקר לאדריכלות אותה לימדה סקוט בראון עם ונטורי בשנת 1970 בבית הספר לאדריכלות ותכנון של ייל. הספר טבע את המונחים "התחמקות" ו-"סככה מעוטרת" כפי שהם באים לידי ביטוי בסגנונות אדריכליים מנוגדים. סקוט בראון נותרה כותבת פורה בתחום האדריכלות והתכנון העירוני. הספר הצטרף לספרו הקודם של ונטורי "מורכבות וסתירה באדריכלות" (מוזיאון לאמנות מודרנית, 1966) כתוכחה נגד המודרניזם האורתודוקסי וטעמים אדריכליים אליטיסטים, וקבלה של התפשטות האמריקאיות העממית.

סקוט בראון וונטורי שאפו להבנת העיר בממדיה החברתיים, כלכליים ותרבותיים, וראו בה אוסף של מערכות תכנוניות מורכבות. כחלק מתהליך העיצוב שלהם, בחן משרד ונטורי, סקוט בראון ושות' את המגמות של אזור נתון וסימנו בו הרחבות עתידיות או גודש. מחקרים אלו השפיעו על תוכניות לפיתוח ושיפור עירוני. בגישה זו הם השתמשו במסגרת תחרות "ברלין מחר", בה נלקחה בחשבון תנועת האוכלוסייה ודפוסיה היומיומיים. באופן דומה, תוכנית מכללת בריין מאור לקחה בחשבון את סימן הנוף של הקמפוס המוקדם ואת שימושי השטח שהתקיימו בו טרם התכנון.[7] סקוט בראון החזיקה בגישה שיטתית לתכנון שהוגדרה במושג "סטודיו צ.כ.ת." - צורה, כוחות, תפקוד (FFF studios) על פי גישה זו, שלושת הממדים הללו מסייעים להגדיר את הסביבה העירונית.[8] כך לדוגמה, משרד התכנון ונטורי, סקוט בראון ושות', בחן בו זמנית את הרחבת קמפוס דארטמות' קולג' בשילוב עם המרחב הפתוח המקיף אותו סביב.

בתכנון פרויקט רשת מלונות ניקו נעשה שילוב בין רעיונות המזרח והמערב. הדבר בא לידי ביטוי במיזוג הרעיון המערבי של הנוחות (סטניסלאוס פון מוס 62) עם תבניות קימונו היסטוריות על הסדר הנסתר שבהם. האדריכלות בפרויקט זה מיישמת תחושה מודרנית פוסט - לאס וגאס בשילוב עם רחוב הקניות היפני המסורתי. חדרי האירוח מעוצבים בדרך כלל בטעם מערבי, עם בדים, טפטים ושטיח שעוצבו במשרדם של ונטורי, סקוט בראון ושות' ומשקפים את הנוף שבחוץ. לעומת זאת, מתחם "הרחוב" החיצוני משקף את החיים העירוניים והמסורתיים היפניים.[7]

במשרד ששינה שמו לוונטורי, ראוך וסקוט בראון בשנת 1980, ונקרא לבסוף ונטורי, סקוט בראון ושות' בשנת 1989, הובילה סקוט בראון פרויקטים תכנוניים ומחקרים אזרחיים גדולים, ובהמשך אף הובילה פרויקטים רבים של תכנון קמפוסים אוניברסיטאיים. בתחילת שנות השמונים, זכו הרעיונות והתפיסות של ונטורי ובראון להצלחה אדירה. המבקרים הגדירו אותם כאדריכלים ובעלי החזון המשפיעים ביותר לאותה תקופה, והם המשיכו את דרכם בגישה ברורה, עם תאוריות העיצוב הרדיקליות שלהם.[8] סקוט בראון גם שימשה מתכננת ראשית יחד עם רוברט ונטורי על הפרויקטים האדריכליים הגדולים ביותר של המשרד, כולל האגף הסינסבורי של הגלריה הלאומית של לונדון, בניין הקפיטול בטולוז ואתר הנופש והספא של מלונות ניקו ביפן.[9]

מחלוקת פרס פריצקר

כאשר הוכרז רוברט ונטורי כזוכה בפרס פריצקר לאדריכלות לשנת 1991,[10] סקוט בראון החרימה את הטקס במחאה.[11] מארגני הפרס, קרן הייאט, טענו כי בשנת 1991 הם העניקו את הפרס רק לאדריכלים יחידים, נוהל שהשתנה בשנת 2001 עם בחירתם של ז'אק הרצוג ופייר דה מאורון. עם זאת, הפרס בשנת 1988 הוענק לשני זוכים.[12]

בשנת 2013, ארגון הסטודנטים - נשים בעיצוב - של בית הספר ללימודי עיצוב מתקדמים של אוניברסיטת הארוורד, בראשו עמדו קרוליין אמורי ג'יימס ואריאל אסולין-ליכטן.[13] הופצה עצומה שקראה להכרה משותפת בפרס פריצקר לסקוט בראון יחד עם בן זוגה רוברט ונטורי.[14] כאשר הוענק לה פרס ג'יין דרו בשנת 2017, התייחסה סקוט בראון למחלוקת פרס פריצקר ולעצומה שפורסמה לאחר מכן באומרה "מאוד התרגשתי מעצומת פריצקר - וזה הפרס שלי בסופו של דבר. 20,000 אנשים כתבו אלי מכל העולם וכל אחד מהם קרא לי דניז."[15]

חדר בפיסגה

בשנת 1989 פרסמה סקוט בראון את המאמר המפורסם שלה, "חדר בפיסגה? העדפת כוכבים באדריכלות". אף על פי שסקוט בראון כתבה את המאמר בשנת 1975, היא החליטה לא לפרסם אותו בזמנו, מחשש לפגיעה בקריירה שלה. המאמר מתאר את מאבקה להכרה כשותפה שווה במשרד, ובעולם האדריכלות שהיה בעיקר גברי. מאז הפכה לתומכת הגדולה של נשים בארכיטקטורה ודוברת מובילה כנגד האפליה במקצוע במספר הבטים.

עבודות נבחרות

פרסים והוקרה

לקריאה נוספת

  • ללמוד מלאס וגאס: הסמליות הנשכחת של הצורה האדריכלית, (עם רוברט ונטורי וסטיבן איזנור), קיימברידג ': MIT Press, 1972; מהדורה מתוקנת 1977. מסת"ב 0-262-72006-X
  • מבט מהקמפידוגליו: מאמרים נבחרים, 1953–1984, (עם רוברט ונטורי), ניו יורק: Harper & Row, 1984. מסת"ב 0-06-438851-4 ISBN   0-06-438851-4
  • מושגים עירוניים, פרופיל עיצוב אדריכלי 60: ינואר – פברואר 1990. לונדון: מהדורות האקדמיה; מופץ בארצות הברית על ידי עיתונות סנט מרטין. מסת"ב 0-85670-955-7 ISBN   0-85670-955-7
  • אדריכלות כסימנים ומערכות: לעידן מנייריסטי (עם רוברט ונטורי), קיימברידג ': הוצאת בלקנאפ של הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 2004. מסת"ב 0-674-01571-1 ISBN   0-674-01571-1
  • האמנות בזבוז (מאמר), ב: Distoriones urbanas / Urban Distorisions, מדריד: Basurama, 2006. מסת"ב 978-84-95321-85-5 ISBN   978-84-95321-85-5
  • על מרחב פנים ציבורי (עם מוריס הארטוולד ), בתוך: AA תיקים 56, לונדון: פרסומי האגודה לאדריכלות, 2007.
  • Miranda, Carolina A. (2013-04-15). "Architect Interview With Denise Scott Brown". Architect. ISSN 0746-0554. OCLC 779661406. נבדק ב-2018-03-09.
  • דניז סקוט בראון, להתווכח (לונדון: האגודה לאדריכלות, 2009)

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דניז סקוט בראון בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ "View all information for Denise Scott Brown". vt.edu. אורכב מ-המקור ב-2013-04-30. נבדק ב-25 בפברואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Shoemaker, Jay (19 בנובמבר 2005). "Dreams & Themes with Robert Venturi and Denise Scott Brown, November 19, 2005". ushistory.org. Carpenters' Hall. נבדק ב-2019-11-06. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Brownlee, David B.; De Long, David G.; Whitaker, Kathryn (2001). Out of the Ordinary. Philadelphia, PA: Philadelphia Museum of Art.
  4. ^ Harvard News Office. "Harvard Gazette: Architect to receive Radcliffe Medal". harvard.edu. אורכב מ-המקור ב-3 במרץ 2016. נבדק ב-25 בפברואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "Lessons from Las Vegas - 99% Invisible". 99% Invisible (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-04-26.
  6. ^ Caves, R. W. (2004). Encyclopedia of the City. Routledge. p. 585. ISBN 9780415252256.
  7. ^ 7.0 7.1 von Moos, Stanislaus (1999). Venturi Scott Brown & Associates Buildings and Projects, 1986-1998. New York: The Monacelli Press.
  8. ^ 8.0 8.1 Brownlee, David B.; De Long, David G.; Hiesinger, Kathryn B. (2001). Out of the Ordinary. Philadelphia, Pennsylvania: Department of Publishing.
  9. ^ "VSBA Homepage". אורכב מ-המקור ב-2006-10-15. נבדק ב-2006-08-23.
  10. ^ Eleanor Blau (April 8, 1991) Robert Venturi Is to Receive Pritzker Architecture Prize The New York Times.
  11. ^ Robin Pogrebin (April 17, 2013) Partner Without the Prize The New York Times.
  12. ^ "The Pritzker Architecture Prize Laureates". The Pritzker Architecture Prize. נבדק ב-18 באפריל 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ "Harvard Graduate School of Design - Homepage". harvard.edu. נבדק ב-9 במרץ 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ "Partner Without the Prize". The New York Times. נבדק ב-18 באפריל 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ "Denise Scott Brown recognised with 2017 Jane Drew Prize". נבדק ב-7 בפברואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ "Denise Scott Brown recognised with 2017 Jane Drew Prize". Architects Journal (באנגלית). 2017-02-06. נבדק ב-2017-02-07.
  17. ^ Scott Brown, Denise. "Biography Venturi and Scott Brown" (PDF). www.venturiscottbrown.org (PDF). נבדק ב-2017-07-09. {{cite web}}: Check |archiveurl= value (עזרה)
  18. ^ "Robert Venturi and Denise Scott Brown Win the 2016 AIA Gold Medal". Architect Magazine (באנגלית). 2015-12-02. נבדק ב-2017-02-07.
  19. ^ "The Vilcek Foundation -". www.vilcek.org. נבדק ב-2015-11-11.
  20. ^ "ACSA Distinguished Professor Awards". acsa-arch.org.
  21. ^ Alex Bozikovic, "City Dreamers: Portraits of four women who shaped the world we live in". The Globe and Mail, May 16, 2019.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=דניז_סקוט_בראון&oldid=1990871"