דרו גילפין פאוסט
קתרין דרו גילפין פאוסט (באנגלית: Catherine Drew Gilpin Faust; נולדה ב-18 בספטמבר 1947)[1] היא היסטוריונית אמריקאית שכיהנה כנשיאת אוניברסיטת הרווארד.[2] פאוסט היא האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד זה והאישה החמישית שכיהנה כנשיאת אוניברסיטה בליגת הקיסוס. היא הדיקנית לשעבר של המכון ללימודים מתקדמים של רדקליף. פאוסט היא גם הנשיאה הראשונה של הרווארד מאז 1672 שלא למדה בהרווארד.[3][4]
זוכת "הרצאת ג'פרסון" לשנת 2011.
צעירותה והקריירה שלה
פאוסט נולדה בעיר ניו יורק וגדלה במחוז קלארק, וירג'יניה בעמק שנאנדואה (Shenandoah). היא בתם של קתרין מליק ומקגי טייסון גילפין, בוגרת אוניברסיטת פרינסטון ומגדל סוסים גזעיים. אב סבה, לורנס טייסון, היה סנאטור אמריקני מטנסי בשנות העשרים. המשפחה הגיעה למחוז קלארק בראשית המאה העשרים.[5] פאוסט היא צאצאית של הכומר הפוריטני ג'ונתן אדוארדס, שהיה נשיאה השלישי של אוניברסיטת פרינסטון.[6]
היא בוגרת אקדמית קונקורד, בקונקורד, מסצ'וסטס ב-1964, היא סיימה תואר ראשון בבירן מור קולג' ודוקטורט בתרבות אמריקנית באוניברסיטת פנסילבניה ב-1975. באותה שנה הצטרפה לסגל אוניברסיטת פנסילבניה כמרצה לתרבות אמריקנית. היא מתמחה בהיסטוריה של דרום ארצות הברית, החל מהכרזת העצמאות של ארצות הברית ועד וכולל למלחמת האזרחים האמריקנית. פאוסט פיתחה נקודות מבט חדשות על ההיסטוריה של הדרום בתקופה זו וכן בנוגע לשינוי מעמדן של הנשים במלחמת האזרחים. היא מחברתם של שישה ספרים, בכללם: Mothers of Invention: Women of the Slaveholding South in the American Civil War, שעליו זכתה במספר פרסים: פרס פרנסיס פרקמן של החברה ההיסטורית האמריקאית ופרס אברי או. קרייבן מארגון ההיסטוריונים האמריקאים ב-1997. ספרה האחרון של פאוסט, This Republic of Suffering (2008) זכה לשבחי המבקרים על הצורה שבה בחן את הבנתה של אמריקה את נושא המוות, כפי שהתעצב במלחמת האזרחים והיה ברשימת המועמדים הסופית של פרס פוליצר ופרס הספר הלאומי.
בשנת 2001 מונתה פאוסט לדיקנית הראשונה של מכון רדקליף למחקר מתקדם, זהו ממשיכו של רדקליף קולג'.[1] היא יושבת בחבר הנאמנים של ברין מור קולג', של קרן אנדרו מלון ושל המרכז הלאומי למדעי הרוח. היא יושבת בוועד המייעץ של קרן גוגנהיים.
מינויה לנשיאת הרווארד
ב-8 בפברואר 2007, נכתב בעיתון The Harvard Crimson כי פאוסט נבחרה לנשיאה הבאה של הרווארד.[7] כעבור שלושה ימים, אחרי האישור הרשמי של חבר הנאמנים של האוניברסיטה, הפך מינויה לרשמי.[8]
היא מונתה בעקבות עזיבתו של לורנס סאמרס, שהתפטר ב-30 ביוני 2006, אחרי סדרה של הצהרות שנויות במחלוקת שהובילו לביקורת עזה מחברי הסגל של הפקולטה לאמנויות ולמדעים של הרווארד. דרק בוק, ששירת כנשיא הרווארד בשנים 1971–1991, שב לכהן כנשיא בתקופת מעבר במהלך השנה האקדמית 2006–2007.
במהלך מסיבת עיתונאים שנערכה בקמפוס אמרה פאוסט: "אני מקווה שמינויי הוא אחד מסממניהן של הזדמנויות שנפתחו ושהיו בלתי אפשריות אפילו לפני דור." היא הוסיפה ואמרה: "אני לא הנשיאה-אישה של הרווארד, אני נשיאת הרווארד."[9]
ב-12 באוקטובר 2007 נשאה פאוסט את הרצאת הבכורה שלה כנשיאת הרווארד באומרה: "מהותה של האוניברסיטה היא לא להשיג תוצאות ברבעון הבא; היא גם לא לאן הסטודנטים מגיעים בתום לימודיהם. זה לימוד שמעצב את החיים, לימוד שמעביר את המורשת של המילניום; לימוד שמעצב את העתיד."[10]
אחת מיוזמותיה הראשונות של פאוסט לאחר כניסתה לנשיאות הייתה להגדיל משמעותית את התמיכה הכספית בהרווארד קולג'. ב-10 בדצמבר 2007, הכריזה פאוסט על מדיניות חדשה לסטודנטים ממעמד בינוני וממעמד בינוני-גבוה, שהגבילה את שכר הלימוד שלהם ל-10%, אם באו ממשפחות שהכנסתן בין 100,000$ ל-180,000$ בשנה והחליפה הלוואות במלגות. כשהודיעה על המדיניות החדשה אמרה פאוסט: "חינוך הוא המנוע שגורם לדמוקרטיה האמריקאית לפעול... ועליה לפעול והכוונה לכך שלאנשים חייבת להיות גישה לחינוך." המדיניות החדשה גם הרחיבה את התוכניות הקודמות שהפחיתו את שכר הלימוד למשפחות שהכנסתן פחות מ-60,000$ בשנה, והפחיתה בצורה משמעותית את עלות שכר הלימוד למשפחות שהכנסתן פחות מ-100,000$ בשנה. אחר-כך אוניברסיטת סטנפורד, אוניברסיטת ייל ואוניברסיטאות אמריקאיות וקולג'ים פרטיים אחרות אימצו תוכניות דומות.[11][12]
בנוסף להעלאת הנגישות להשכלה הגבוהה, פאוסט הופיעה בפני הסנאט האמריקאי ודרשה להעלות את מימון המחקר המדעי של חברי הסגל האקדמי הזוטר.[13] היא העמידה בראש סדר העדיפויות להחיות את האמנויות בהרווארד ולשלב אותן בחיי היום-יום של הסטודנטים והסגל.[14] פאוסט עמלה על מנת להגביר את הבינלאומיות של האוניברסיטה, תמכה בקיימות שלה ושמה לעצמה למטרה להפחית את פליטת גז חממה של האוניברסיטה, כולל אלו שקשורים לגידול העתידי, ב-30 אחוזים בשנת 2016, מתחת למה שהייתה הרווארד ב-2006.[15]
במאי 2008, לא קיבלה כריסטינה רומר, שהייתה פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, קביעות בהרווארד, אף על פי שזכתה לתמיכה מצד חברי המחלקה לכלכלה של הרווארד. בגלל טבעו החשאי של התהליך, שכולל פאנל המורכב ממומחים חיצוניים וחברי סגל פנימיים מהפקולטה מחוץ למחלקה, סירבה פאוסט לשוחח עם עתונאים בנוגע לנושא הקביעות של רומר.[16] בשלב מאוחר יותר נבחרה רומר בידי נשיא ארצות הברית ברק אובמה לעמוד בראש מועצת היועצים הכלכליים.
לאור סדרת פיטורים באוניברסיטה, ספגה פאוסט ביקורת על כך שהיא סירבה להפחית את השכר כדי להשאיר משרות. בחודשים שקדמו לפיטורים, קראו קבוצות שונות בקמפוס לפאוסט ולמנהלים אחרים להפחית את משכורותיהם כאמצעי להפחית את העלויות הכלליות באוניברסיטה.[17] הדיווחים בדבר משכורתה של פאוסט הם שונים: ה-Boston Globe מסר שפאוסט הרוויחה 775,043$ בשנת הלימודים 2008-2007,[18] בעוד Harvard Crimson כתב שפאוסט הרוויחה 693,739$ משכורת והטבות בשנה הכספית 2009-2008.[19] בראשית 2009 אישר תאגיד הרווארד את הקפאת משכורותיהם של הנשיא, הדיקנים, המנהלים הבכירים, ולחברי הסגל הבכיר הוצעה תוכנית פרישה מוקדמת. האוניברסיטה גם הפחיתה את מספר חברי הסגל ב-2.4%.[20]
בדצמבר 2010, כתבו פאוסט וג'ון הנסי, נשיא אוניברסיטת סטנפורד, יחדיו מאמר מערכת בעיתון Politico, התומך במעבר לתוכנית DREAM Act (הענקת זכויות לילדי מהגרים לא-חוקיים, שהגיעו לארצות הברית כקטינים, הם בעלי אופי טוב, למדו בתיכון ועשו אחר-כך צבא או למדו במוסד להשכלה גבוהה במשך שנתיים, החוק מציע שהם יקבלו בהתחלה אזרחות זמנית ואחר-כך אזרחות קבועה), אולם התוכנית לא אושרה בוועידת הקונגרס ה-111.[21]
חייה האישיים
פאוסט נשואה לצ'ארלס רוזנברג, היסטוריון של הרפואה בהרווארד. בעבר הייתה נשואה לסטפן פאוסט. בן-דודה מדרגה ראשונה הוא שחקן הקולנוע והטלוויזיה ג'ק גילפין, בוגר אקדמית פיליפ אקסטר ואוניברסיטת הרווארד.[22]
פאוסט אובחנה כחולה בסרטן השד ב-1988 ו"נהנית כעת מבריאות מעולה." היא סירבה לשוחח על מחלתה והטיפול שעברה בכלי התקשורת.[23]
תארים ואותות כבוד
- נכללה ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם של טיים מגזין (2007)
- זכתה בתואר דוקטור לשם כבוד מבולדווין קולג' (מאי 2007)
- זכתה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פנסילבניה (מאי 2008)
- זכתה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ייל (מאי 2008)
- זכתה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פרינסטון (מאי 2010)[24]
- זכתה בפרס בנקרופט לשנת 2009 מאוניברסיטת קולומביה על ספרה This Republic of Suffering (2008)
- זכתה בפרס ספר ההיסטוריה האמריקאי לשנת 2008 על ספרה This Republic of Suffering
- נכללה ברשימת 100 הנשים בעלות ההשפעה הרבה ביותר של המגזין פורבס (2009)[25]
- Dread Void of Uncertainty נבחרה כאחת מעשר המסות האמריקאיות ההיסטוריות הטובות ביותר לשנת 2007 בידי ארגון ההיסטוריונים האמריקאים.[26]
- זכתה בפרס פרנסיס פרקמן מהחברה ההיסטורית האמריקאית על ספרה Mothers of Invention, 1997[27]
- נבחרה בידי הקרן הלאומית למדעי הרוח לשאת את הרצאת ג'פרסון, תואר הכבוד הגבוה ביותר שמעניק הממשל האמריקאי על הישגים במדעי הרוח. שם ההרצאה הוא: "לספר סיפורי מלחמה: הרהורים של היסטוריונית של מלחמת האזרחים."[28][29]
עבודות נבחרות
- This Republic of Suffering: Death and the American Civil War (Knopf, 2008) מסת"ב 978-0-375-40404-7
- נבחר בידי ניו יורק טיימס לאחד מעשרת הספרים הטובים ביותר של 2008
- היה בין שלושת המועמדים הסופיים לפרס פוליצר לשנת 2009, אתר פרס פוליצר
- זכה בפרס בנקרופט לשנת 2009 מאוניברסיטת קולומביה
- Mothers of Invention: Women of the Slaveholding South in the American Civil War (University of North Carolina Press, 1996) מסת"ב 978-0-8078-5573-7
- Southern Stories: Slaveholders in Peace and War (University of Missouri Press, 1992) מסת"ב 978-0-8262-0975-7
- The Creation of Confederate Nationalism: Ideology and Identity in the Civil War South (Louisiana State University Press, 1982) מסת"ב 978-0-8071-1606-7
- James Henry Hammond and the Old South: A Design for Mastery (Louisiana State University Press, 1982) מסת"ב 978-0-8071-1248-9
- A Sacred Circle: The Dilemma of the Intellectual in the Old South, 1840-1860 (University of Pennsylvania Press, 1977) מסת"ב 978-0-8122-1229-7
תרגום לעברית
- דרו גילפין פאוסט, רפובליקה של סבל - המוות ומלחמת האזרחים בארצות הברית, תרגם יוסי מילוא, מוסד ביאליק, 2017.
קישורים חיצוניים
- האתר הרשמי באוניברסיטת הרווארד
- "דרו גילפין פאוסט, בוגרת מחזור 68, תנהיג את הרווארד", ברין מור קולג', 11 בפברואר 2007
- ג'ים לרר, "האשה הראשונה שמכהנת כנשיאת הרווארד משוחחת על עדיפויות ומטרות", בתוכנית New Hour של רשת PBS, 12 בפברואר 2007
- סטיב אינסקיפ, "פאוסט מהרווארד: עדיין מציבים גבולות בפני נשים", NPR, 19 בפברואר 2007
- ג'יימס מקפירסון, סקירת הספר This Republic of Suffering, וול סטריט ז'ורנל, 18 באוקטובר 2008
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 שרה רימר, "'הבת המורדת' תנהיג את הרווארד", ניו יורק טיימס, 12 בפברואר 2007
- ^ "פאוסט נבחרה לנשיאת הרווארד השבוע", הרווארד קרימסון, 8 בפברואר 2007
- ^ מרסלה בומברדיירי ומריה שצטי, "שמפניה ותרועות שמחה זרמו בהרווארד", בוסטון גלוב, 12 בפברואר 2007
- ^ "הרווארד בחרה באישה הראשונה לתפקיד נשיא", Associated Press, 20 ביוני 2007
- ^ "לחיות את ההיסטוריה", Harvard Magazine, מאי-יוני 2003
- ^ מרטין הולוק, "שושלת ניו אינגלנד של דרו גילפין פאוסט, הנשיאה ה-28 של הרווארד", החברה הגנאלוגית ההיסטורית של ניו אינגלנד
- ^ "זוהי פאוסט ! הדיקנית של רדקליף, אם תאושר בידי הנאמנים, תהיה האישה הראשונה שתעמוד בראש הרווארד", The Harvard Crimson, 8 בפברואר 2007
- ^ "אושר מינויה של פאוסט כנשיאה ה-28 של הרווארד", The Harvard Crimson, 11 בפברואר 2007
- ^ "הרווארד בחרה לראשונה באישה לתפקיד הנשיא", Associated Press, 20 ביוני 2007
- ^ הרצאת הבכורה של פאוסט: "לתת דרור לדמיוננו מרקיע השחקים", 12 באוקטובר 2007
- ^ שרה רימר ואלן פיינדר, "הרווארד מגבירה את התמיכה הכספית", ניו יורק טיימס, 10 בדצמבר 2007
- ^ ג'ונתן גלייטר, "סטנפורד מעלה את התמיכה לסטודנטים ממעמד בינוני", ניו יורק טיימס, 21 בפברואר 2008
- ^ "פאוסט נואמת בפני הסנאט האמריקאי", The Harvard Crimson, 11 במרץ 2008
- ^ "הייעוד - אמנויות: חקירת ההשפעה של כוח המשימה על האמנויות", The Harvard Crimson, 2 בפברואר 2010
- ^ "הצהרה על דו"ח כוח משימת גז החממה של הרווארד", 8 ביולי 2008
- ^ שאן וואנג, "פאוסט מטילה וטו על החלטת הקביעות", The Harvard Crimson, 22 במאי 2008
- ^ אתנה וואנג וג'ון וו, "המנהלים שותקים לגבי משכורותיהם", The Harvard Crimson, 18 במאי 2009
- ^ טרייסי ג'אן, "עובדי הרווארד המומים לנוכח הפיטורים", Boston Globe, 24 ביוני 2009
- ^ זואי ויינברג, "משכורתה של פאוסט מפתיעה", The Harvard Crimson, 9 בנובמבר 2009
- ^ "הפיטורים מתחילים", Harvard Magazine, 23 ביוני 2009
- ^ דרו פאוסט וג'ון הנסי, "אנו ראויים לחלום", Politico, 8 בדצמבר 2010
- ^ "עשרים ושמונה וראשונה", Harvard Magazine, נובמבר-דצמבר 2007
- ^ מרסלה בומברדיירי ומריה שצטי, "דיוקן: הנשיאה החדשה של הרווארד", The Boston Globe., 25 בפברואר 2007
- ^ קארין דינסט, "פרינסטון מעניקה חמישה תוארי דוקטור לשם כבוד", אוניברסיטת פרינסטון, 1 ביוני 2010
- ^ "מאה הנשים המשפיעות ביותר בעולם", פורבס, 19 באוגוסט 2009
- ^ "עשר המסות האמריקאיות ההיסטוריות הטובות ביותר לשנת 2007", הוצאת מקמילן
- ^ "הזוכים בפרס פרנסיס פרקמן", החברה ההיסטורית האמריקאית
- ^ "דרו גילפין פאוסט נבחרה לשאת את הרצאת ג'פרסון ה-40 במספר במדעי הרוח", הקרן הלאומית למדעי הרוח, 21 במרץ 2011
- ^ ז'קלין טרסקוט, "דרו גילפין פאוסט, ההיסטוריונית זוכת הפרסים ונשיאת הרווארד תישא את הרצאת ג'פרסון השנתית", וושינגטון פוסט, 21 במרץ 2011
| זוכי הרצאת ג'פרסון | ||
|---|---|---|
| 1972–1980 | ליונל טרילינג • אריק אריקסון • רוברט פן וורן • פול א. פרוינד • ג'ון הופ פרנקלין • סול בלו • סי. ון וודוורד • אדוארד שילס • ברברה טוכמן | |
| 1981–1990 | ג'רלד הולטון • אמילי ורמול • ירוסלב פליקן • סידני הוק • קליאנת' ברוקס • לשק קולקובסקי • פורסט מקדונלד • רוברט ניסבט • ווקר פרסי • ברנרד לואיס | |
| 1991–2000 | גרטרוד הימלפרב • ברנרד נוקס • רוברט קונקווסט • גוונדולין ברוקס • וינסנט סקלי • טוני מוריסון • סטיבן טולמין • ברנרד ביילין • קרוליין ביינום • ג'יימס מק'פרסון | |
| 2001–2010 | ארתור מילר • הנרי לואיס גייטס (הבן) • דייוויד מק'קלו • הלן ונדלר • דונלד קגן • טום וולף • הארווי מנספילד • ג'ון אפדייק • לאון קס • ג'ונתן ספנס | |
| 2011 ואילך | דרו גילפין פאוסט • וונדל ברי • מרטין סקורסזה • וולטר אייזקסון • אנה דיאוור סמית • קן ברנס | |
