האימפריה הדוראנית
 | |
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מונרכיה אבסולוטית |
| ראש מדינה | שאה |
| שאה | רשימת השליטים |
| שפה נפוצה | פשטו |
| עיר בירה |
קנדהאר (1747-1776) קאבול (1776-1823, 1839-1842) |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| כיבוש אפגניסטן בידי אחמד שאה דוראני | 1747 |
| פירוק | |
| פירוק האימפריה בגלל מלחמות אזרחים | 1826 |
| ישות קודמת |
.svg){kind=small} השושלת האפשארית האימפריה המוגולית האימפריה המראטהית חאנות בוכרה |
| ישות יורשת |
.svg){kind=small} אמירות אפגניסטן האימפריה הסיקית הודו הבריטית |
| דמוגרפיה | |
| דת | אסלאם |
האימפריה הדוראנית (בפשטו: د درانیانو واکمني) הידועה גם בשם האמירות הדוראנית או בכינוי האימפריה האפגנית האחרונה, הייתה אימפריה באסיה אשר כללה את מרבית אפגניסטן המודרנית, צפון-מזרח איראן, מזרח טורקמניסטן, חלק מפקיסטן וצפון-מערב הודו. האימפריה נוסדה בידי אחמד שאה דוראני, אשר איחד את השבטים האפגנים בשנת 1747, וקבע את בירתו בקנדהאר. דוראני אף פלש להודו ארבע פעמים והשתלט על קשמיר ופנג'אב. בנו של אחמד, תימור שאה דוראני ירש את מקומו, והעביר את בירתו לקאבול. האימפריה התקיימה עד 1826 עת פורקה בגלל מלחמות אזרחים.
היסטוריה
במהלך המאה ה-18, נשלט שטח אפגניסטן של ימינו בחלקו בידי השושלת האפשארית אשר מרכזה באיראן, וחלקו בידי האימפריה המוגולית אשר מרכזה בהודו. לאחר מותו של הקיסר האפשארי נאדיר שאה, נפתח חלון הזדמנויות בפני השבטים האפגנים השואפים לעצמאות. באוקטובר 1747 נפגשו ראשי השבטים בסמוך לעיר קנדהאר, ומינו את אחמד שאה דוראני כמלכם ומנהיגם במאבק לעצמאות. דוראני היה דווקא צעיר יחסית לשאר ראשי השבטים שהתמודדו על התפקיד, אולם היה בן למשפחה מכובדת ורבת השפעה וכן החזיק בצבא גדול וחזק והיה בעל ממון רב. דוראני קיבל כעת את הכינוי פּדשאה דוריאי דווראן שמשמעותו "המלך, הפנינה של התקופה", והשבט העבּדלי שממנו הוא בא נהפך להיות ידוע בשם השבט הדוראני.[1] מאורע זה בישר למעשה את ייסודה של שושלת דוראני אשר תהפוך מאוחר יותר לאימפריה הדוראנית. דוראני לכד במהירות את הערים ע'זני וקאבול מידי השליטים המקומיים, ואף פלש לאימפריה המוגולית. הצבא המוגולי והצבא האפגני נפגשו בקרב מניפור, אשר בו שני הצדדים נלחמו בעזרת כלי נשק חמים רבים כגון רובים וארטילריה. בתחילה נראה היה שהקרב נוטה לטובת דוראני, אולם המוגולים הצליחו לגרום לפיצוץ ענק במחסן התחמושת האפגני והקרב הסתיים בניצחונם.[2] עם זאת, ב-1749 הגיע דוראני להסכם עם הקיסר המוגולי אחמד שאה אשר העביר את השליטה במחוז סינד (בפקיסטן המודרנית) לידי אפגניסטן.[3]
לאחר שאבטח את גבולו המזרחי, צעד דוראני מערבה כנגד השושלת האפשארית אשר נשלטה בידי שאהרוח' אפשאר, נכדו של נאדיר שאה. הוא כבש את מחוז הראט, ואת השטחים שמצפון להרי הינדו-כוש. הוא פלש להודו פעמיים נוספות, ותרם להתפוררותה של האימפריה המוגולית. הוא כבש את לאהור, קשמיר ופנג'אב, וב-1757 אף בזז את דלהי. הוא השאיר על כנה את האימפריה המוגולית בתמורה להכרה של הקיסר המוגולי בשליטה האפגנית על סינד קשמיר ופנג'אב. הוא מינה את בנו הבכור תימור כשליט מחוזות אלו. כיבושיו הנרחבים של דוראני הביאו אותו לגבול עם שושלת צ'ינג אשר שלטה בסין. דוראני שלח את צבאותיו למחוז קוקאנד אשר נשלט בידי הסינים (באוזבקיסטן המודרנית), וניסה להציג את מלחמתו כמסע לשחרור המוסלמים החיים תחת שלטון סין. עם זאת, בשל מחסור במשאבים נאלץ דוראני להסיג את כוחותיו ולהגיע להסכם שלום עם הסינים.
עם שובו לקנדהאר ממסע זה, נאלץ דוראני לדאוג מפני איום חדש. התפוררותה של האימפריה המוגולית העלתה את האימפריה המראטהית אשר שלטה כעת על מרבית הודו. המרתים כבשו מחדש מידי האפגנים את פנג'אב, לאהור וקשמיר, ותימור, בנו של דוראני, נאלץ לסגת. דוראני הכריז על ג'יהאד מוסלמי כנגד המרתים ההינדים. השבטים המקומיים שלחו אליו תגבורות רבות, וב-1759 הוא כבש חזרה את לאהור. ב-1760 פתחו המרתים במתקפת נגד, ובינואר 1761 הביס אותם דוראני בקרב פאניפט השלישי. הניצחון היווה את נקודת השיא בעלייתה של האימפריה, אולם חרף זאת, אבדות האפגנים היו כבדות, ואחיזתם במחוז פנג'אב הייתה מעתה רופפת. עד מהרה הסתמנו הסיקים ככוח חדש באזור, ולכל אורך יתרת שלטונו, עמל דוראני להכניעם תוך שהוא מבצע בהם לעיתים מעשי טבח.
אחמד מת ב-1772, ובנו תימור עלה לשלטון. תימור הוכיח את עצמו כשליט לא-יעיל, ובמשך רוב שנות שלטונו נאלץ לדכא התקוממויות. בתקופתו החלה האימפריה להתפורר, ובשלב מסוים הוא נאלץ להעביר את הבירה מקנדהאר לקאבול. תימור נפטר בשנת 1791 והותיר 24 בנים. ירש אותו בנו החמישי זמאן שאה דוראני. לזמאן שאה ואחיו היה קשר חלש למורשת שהותירו להם אבותיהם ומייסדי האימפריה. הם פתרו את המחלוקות ביניהם דרך "סבבים של גירושים, עקירות עיניים והוצאות להורג" שגרמו להיחלשות השלטון האפגני על שטחיה הנרחבים של האימפריה הדוראנית, ובפרט שטחים כגון קשמיר. אחיו של זמאן, שוג'אע שאה דוראני נמלט מהזעם של אחיו והחביא את עצמו בין הסיקים. זמאן שאה פלש פעמים רבות למחוז פנג'אב שעליו השתלטו הסיקים, הרס את הארימנדיר סאהיב המקדש ה"קדוש" להם ביותר ואף שפך בתוך חלקים ממנו דם של פרות בשנת 1757. בשנים מאוחרות יותר, לאחר השפלות האלה, הסיקים דווקא הצליחו לכבוש חלקים נרחבים מהאימפריה הדוראנית, כולל כמעט כל שטחה של פקיסטן של היום.[4] בשנת 1801 נרצח זמאן בידי אחיו מחמוד שאה דוראני, אשר הוחלף ב-1803 בידי שוג'אע דוראני. ב-7 ביוני 1809 שוג'אע חתם על הסכם עם האימפריה הבריטית אשר נועד להבטיח שנפוליאון בונפרטה קיסר צרפת לא ינסה לתקוף את הודו הבריטית. השושלת הדוראנית איבדה את השלטון באפגניסטן כאשר בשנת 1826 הודח השליט הדוראני האחרון בידי דוסת מוחמד ח'אן מייסד שושלת ברכזאי, אשר שינה את שם הממלכה לאמירות אפגניסטן. שטחיה ההודיים של האימפריה עבדו לידי האימפריה הסיקית והבריטים.
בשנת 1839 בעקבות המלחמה האנגלו-אפגנית הראשונה החזירו הבריטים את השושלת דוראנית לשלטון באפגניסטן. מצב זה נמשך עד סיום המלחמה בשנת 1842.
שליטי האימפריה
- אחמד שאה דוראני (1747–1772)
- תימור שאה דוראני (1772–1793)
- זמאן שאה דוראני (1793–1801)
- מחמוד שאה דוראני (1801–1803)
- שוג'אע שאה דוראני (1803–1809)
- מחמוד שאה דוראני (1809–1818)
- עלי שאה דוראני (1818–1819)
- איוב שאה דוראני (1819–1826)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Ahmad-Shah-Durrani in Encyclopedia Britannica.
- ^ Cheema, G. S. The Forgotten Mughals: A History of the Later Emperors of the House of Babar, 1707-1857. New Delhi: Manohar Publishers & Distributors, 2002. ch. 23.
- ^ Meredith L. Runion The History of Afghanistan, Greenwood Publishing Group, 2007 p 69
- ^ Nalwa, V. (2009), Hari Singh Nalwa – Champion of the Khalsaji, New Delhi: Manohar, p. 18.
