האנתולוגיה היוונית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האנתולוגיה היוונית, כפי שקיבץ אותה פלאנודס, בספריית המוזיאון הבריטי. זוהי מהדורת ון בוס שהושלמה על ידי ון לנפּ ב-1822, וכוללת איורים רבים.

האנתולוגיה היוונית או האנתולוגיה הפלטינית היא אוסף של שירים, רובם בצורת מכתם, מן התקופות הקלאסית והביזנטית בספרות יוון העתיקה.

קטעי פפירוס ובהם קטעים מתוך אוספי שירה נמצאו במצרים, אבל האנתולוגיה המוקדמת ביותר ביוונית הורכבה על ידי מֶלֶאַגְרוֹס איש גדר (המאה הראשונה לספירה), ונקראה "אנתולוגיה" (Ανθολογία), כלומר "זר פרחים" (ביוונית "אנתוס" = פרח, "לוגיה" – אוסף, לקט). היא כללה שירים מאת העורך עצמו, וכן ארבעים ושישה משוררים נוספים, ביניהם ארכילוכוס, אלקאיוס, אנאקריאון וסימונידס. בהקדמה שכתב לאוסף מתאר מלאגרוס את לקט השירים כאילו היו עטרה או זר של פרחים שחוברו ליצירה אחת – המילה "אנתולוגיה" הפכה מאז שם נרדף לאסופה של יצירות ספרותיות.

האנתולוגיה של מלאגרוס הייתה פופולרית עד כדי כך שעם הזמן נוספו לה יותר ויותר שירים. מן המהדורות שהוציאו פיליפוס מתסלוניקי ואגאתיאס נותרו בידינו הקדמות המעידות על השירים שהוסיפו לאוסף. המהדורה הסופית המוכרת כיום היא זו שהכין קונסטנטינוס קפאלאס (Κεφαλᾶς) במאה העשירית לספירה, שהוסיף לה כמה אוספים אחרים: שירה שליקט סטראטון איש סרדיס במאה השנייה לספירה, אוסף של מכתמים נוצריים שנמצאו בכנסיות, אוסף של מכתמים סאטיריים שליקט דיוגניאנוס, תיאורים מאת כריסטודורוס של הפסלים בגימנסיון הביזנטי במרחצאות זאוקסיפוס, ואוסף כתובות מתוך מקדש בקיזיקוס.

המלומד הביזנטי מקסימוס פלאנודס הכין גם הוא מהדורה של האנתולוגיה היוונית. אף על פי שהוסיף לה כמה שירים, הרי בעיקרו של דבר הסיר או "שיפץ" שירים שבעיניו היו יותר מדי. האנתולוגיה בגרסתו הייתה הגרסה היחידה המוכרת במערב אירופה (כתב היד שלו משנת 1301 שרד; המהדורה המודפסת הראשונה המבוססת עליו יצאה לאור ב-1494), עד שנת 1606. בשנה זו גילה הצרפתי קלאודיוס סלמאסיוסצרפתית קלוֹד סוֹמֶז, Saumaise) בספרייה בהיידלברג אוסף מלא יותר המבוסס על קפאלאס. בכל אופן, העותק שהכין סלמאסיוס לעצמו לא נתפרסם עד לשנת 1776, כאשר רישאר פרנסואה פיליפ ברונק כלל אותו ב-Analecta (אסופה) שלו. המהדורה המדעית הראשונה היא זו של Jacobs, שראתה אור בין 1794 ל-1803 בשלושה-עשר כרכים, ובמהדורה מתוקנת בשנים 17–1813.

לאנתולוגיה היוונית נודעה השפעה רבה על סופרים ומשוררים, ומחקרים רבים נכתבו עליה. בעיקר במאה ה-20, שבה החלו להופיע תרגומים חדשים של הגרסה הלא-מצונזרת, האנתולוגיה הפכה פופולרית יותר ומשוררים רבים כתבו בהשפעתה או תוך התייחסות אליה.

בתקופה הקלאסית

שירים שנכתבו להזדמנויות ספציפיות היו נפוצים ביוון כבר בימי קדם - לעיתים קרובות לא ככלי לביטוי אישי, אלא כזיכרון לאישיות דגולה שמתה או כדי להנציח אירועים חשובים. השירים הללו הופיעו לעיתים קרובות על מצבות זיכרון, אנדרטאות ופסלוני מנחה לאלים. שירים אלו כונו "אפיגרמה" (ברבים: אפיגרמטה; בעברית מכתם), כלומר: כתובת (מן הקידומת היוונית אפי-, "על", והפועל "גראפיין", לכתוב), וספציפית כתובת שנועדה להיחרט על מצבה או אנדרטה (אפיטף).

יצירה מסוג זה, בהכרח היא קצרה. דבר זה עלה בקנה אחד עם הנטייה היוונית לפשטות וקיצור בהבעת רגשות אישיים, והמכתמים אכן מתאפיינים בגישה של "מעט המחזיק את המרובה": מילים מעטות המצליחות לתאר רגש או קו מחשבה יחיד, לעיתים קרובות עם כמה רובדי משמעות. המכתמים התפתחו בהדרגה והפכו מכתובות מצבה לצורה שירית מוכרת, מגמה שהגיעה לשיאה בתור הזהב של אלכסנדריה. בסביבות שנת 60 לפנה"ס אסף מלאגרוס איש גדר מבחר של טובי המכתמים שחיברו קודמיו ובני זמנו והכין מהם חיבור יחיד. אוספים של כתובות-מצבה, או של שירים בנושא מסוים, כבר נערכו בעבר, על ידי פולמון מאיליון ואחרים, אבל מלאגרוס היה הראשון שיישם את הרעיון בקנה מידה נרחב. האסופה שהכין, לקט מפרי עטם של 46 משוררים, וכן מכתמים רבים מפרי עטו, נקראה "סטפנוס" (Στεφανος), כלומר "הזֵר" או "עטרת הראש": בשיר המהווה הקדמה הוא השווה כל משורר לפרח כזה או אחר. השירים היו מסודרים בסדר אלפביתי, על פי האות הראשונה של כל מכתם.

בתקופת הקיסר טיבריוס (על פי מקורות אחרים, טראיאנוס) הורחב האוסף של מלאגרוס על ידי בעל-מכתמים אחר, פיליפוס מסלוניקי - הראשון שהשתמש במילה "אנתולוגיה". האוסף שלו, שנכללו בו יצירות של שלושה עשר משוררים מאוחרים יותר ממלאגרוס, היה מסודר גם הוא בסדר אלפביתי, וכלל שיר מבוא, שלא השתווה באיכותו לשירי מלאגרוס.

זמן מה לאחר מכן, בימי אדריאנוס, כתב הסופיסט דיוגניאנוס איש הראקליאה (המאה השנייה לספירה) תוספת חדשה, וסטראטון איש סרדיס יצר אוסף משלו, אלגנטי אך לוקה בפגמים, Μουσα Παιδικη ("מוּסָה פָּאידִיקֶה", כלומר מוזת נעורים), מפרי עטו וממה שליקט ממשוררים קדומים.

דף מן האנתולוגיה במהדורת לסקריס, פירנצה 1494.

לא ידועות לנו אסופות חדשות עד זמנו של יוסטיניאנוס, תקופה שבה כתיבת מכתמים, חזרה לתפוס מקום חשוב בזכות עבודתו של ההיסטוריון והמשורר אגתיאס איש מירינה, איש החצר פאולוס סילנטאריוס ובני חוגם. יצירותיהם, שהפגינו חדשנות ויצירתיות, כמו גם מנייריזם, נאספו בידיו של אגתיאס לאנתולוגיה חדשה, שנקראה "החוג" או "המעגל" (Κυκλος, "קיקלוֹס"). היה זה האוסף הראשון שחולק לספרים וסודר על פי נושאי השירים.

ימי הביניים והרנסאנס

האוספים שתוארו לעיל, כמו גם אוספים אחרים שנערכו בימי הביניים, אבדו עם השנים; אנו מכירים אותם - או חלקים מתוכם - בזכות עבודתו של קונסטנטינוס קפאלאס (Κεφαλᾶς), שאיננו יודעים עליו דבר מלבד שמו, המופיע בכתב-היד היחיד שנותר מעבודתו. כפי הנראה, הוא חי בעת התחייה הזמנית בתחום הספרות שהתחוללה תחת שלטונו של קונסטנטינוס השביעי, בתחילת המאה העשירית. קפאלאס כינס לראשונה את כל האוספים הללו לקורפוס יחיד, מחולק לחמישה-עשר ספרים ומסודר לפי נושאים.

דומה כי קפאלאס לא כתב בעצמו, כי אם רק צירף קטעים נבחרים מאנתולוגיות קיימות, בתוספת קטעים מתוך לוקיליוס, פלאדאס וכותבי מכתמים נוספים, שיצירותיהם ראו אור בנפרד. סדר השירים מבוסס על עקרון מיון הקרוב מאוד לזה שנקט אגתיאס בזמנו. שיקולי הבחירה שלו אינם ידועים, אבל לרוב הקטעים הוא המקור היחיד, ובלעדיו כפי הנראה לא היו מגיעים אלינו.

כדי להבין עד כמה אנו חבים לו תודה, מספיק להשוות בין האנתולוגיה שלו לבין זו של העורך הבא, הנזיר מקסימוס פְּלָאנוּדֶס (Μάξιμος Πλανούδης, 1320), אשר לא רק עיוות את האנתולוגיה של קפאלאס לבלי הכר בגלל ההשמטות הרבות, אלא עוד כיער אותה בתוספות מפרי עטו. בכל זאת, יש להכיר לו תודה על כך ששימר את המכתמים על יצירות אמנות, אשר נשמטו כפי הנראה שלא בכוונה מן העותק היחיד של קפאלאס שהגיע לידינו.

האנתולוגיה בגרסתו של פלאנודס, בשבעה כרכים, הייתה הגרסה המוכרת היחידה של האנתולוגיה בתקופת הרנסאנס, שהקימה לתחייה את העניין בספרות הקלאסית. היא ראתה אור לראשונה בפירנצה ב-1494 בעריכת המלומד היווני יאנוס לאסקריס.

בעת החדשה

במשך מאות שנים הייתה המהדורה של לסקריס הגרסה הזמינה היחידה: "האנתולוגיה הפלטינית" (אנ'), העותק היחיד שנותר מן האנתולוגיה כפי שהתקין אותה קפאלאס, התגלתה בספרייה הפלטינית בהיידלברג רק ב-1606 על ידי סלמאסיוס,[1] אך לא ראתה אור בדפוס עד 1776, השנה שבה נכללה באוסף האנתולוגיות שערך הצרפתי ברונק (Brunck).

דף מכתב היד של האנתולוגיה הפלטינית, העותק היחיד המבוסס על קפאלאס שהגיע לידינו, בספרייה הפלטינית בהיידלברג.

הוצאה מדעית וביקורתית ראשונה יצאה לראשונה לאור בין השנים 1794 ו-1814 בעריכת פרידריך יאקובס, בשלושה-עשר כרכים, ולאחר מכן בהדורה נוחה יותר הכוללת שלושה כרכים בלבד. הוצאה מפורטת יותר היא זו של דיבנר (Dübner), בין 1864 ל-1872, הכוללת את האנתולוגיה הפלטינית, את המכתמים מן האנתולוגיה של פלאנודס שאינם כלולים באנתולוגיה הפלטינית, נספח ובו קטעים ממקורות אחרים וכן הערות רבות ממקורות שונים, תרגומים מילוליים ללטינית מאת מחברים שונים ותרגום שקול ללטינית מאת ההולנדי הוגו גרוטיוס. מהדורה מצוינת של האנתולוגיה בגרסת פלאנודס היא זו של ון בוס וון לנפ (1795 - 1822).

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא האנתולוגיה היוונית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ כתב-היד עצמו נדד ממקום למקום עם השנים. ב-1623, לאחד שנבזז עם שאר אוצרות העיר בזמן מלחמת שלושים השנים, הוא נשלח עם שאר תכולת הספרייה הפלטינית לרומא, כמתנה ממקסימיליאן הראשון, נסיך-בוחר של בוואריה, אל האפיפיור גרגוריוס החמישה עשר, שחילק אותה לשני חלקים. משם היא נלקחה לפריז ב-1797. ב-1816 היא חזרה להיידלברג, אבל החלק השני, הקטן יותר, נותר בפריז ומוצג כיום בהיידלברג רק בעותק מצולם.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0