הארי הופקינס
 | |
| הארי הופקינס | |
| לידה |
17 באוגוסט 1890 איווה |
|---|---|
| פטירה |
29 בינואר 1946 (בגיל 55) ניו יורק |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| מקום קבורה | בית הקברות הייזלווד בעיירה גרינל |
הארי לויד הופקינס ( 17 באוגוסט 1890 - 29 בינואר 1946) היה מדינאי, מנהל ממשלתי ויועץ נשיאותי של נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט. במסגרת תפקידו זה השפיע רבות על היחסים המדיניים בין ברית המועצות, בריטניה וארצות הברית והדיפלומטיה הבינלאומית במלחמת העולם השנייה בכלל, ועל הברית בין ארצות הברית לבריטניה בפרט, כשליחו האישי של הנשיא. הוא ניהל את תוכניות הסיוע של הניו דיל ושימש כמזכיר המסחר ה-8 של ארצות הברית בין השנים 1938 ל-1940 ולאחר מכן כיועץ מדיניות החוץ הראשי של רוזוולט וכאיש הקשר עם מנהיגי בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך הקריירה שלו פיקח הופקינס על מינהל החירום הזמני של ניו יורק, מינהל החירום הפדרלי ומינהל העבודה האזרחית, שאותו הפך למעסיק הגדול ביותר בארצות הברית. מאוחר יותר הוא פיקח על תוכנית השאל-החכר, שכללה 50 מיליארד דולר של סיוע צבאי אמריקאי לבעלות הברית.
ביוגרפיה
הופקינס נולד בסיו סיטי, איווה, כילד רביעי של דיוויד אלדונה ואנה (לבית פיקט) הופקינס, במשפחה בת ארבעה בנים ובת אחת. אביו, יליד בנגור, מיין, ניהל חנות רתמות ומתחם באולינג. זמן קצר לאחר לידתו של הארי, עברה המשפחה להתגורר באיווה, ולאחר מכן התגוררה בקרני ובהייסטינגס נברסקה. ולאחר שנתיים שבהם התגוררו בשיקגו התיישבו לבסוף בגרינל, איווה, שם למד הופקינס במכללת גרינל.
כיהן בלשכה לרווחת הילד של עיריית ניו יורק ועבד עבור ארגוני עבודה סוציאלית ובריאות הציבור. בשנת 1923 נבחר לנשיא האגודה הלאומית האמריקאית של העובדים הסוציאליים. בשנת 1931, יו"ר סוכנות החירום של ניו יורק, ג'סי שטראוס, מינה את הופקינס למנכ"ל הסוכנות. ניהולו המוצלח את התוכניות עליהם היה ממונה, זיכה אותו בתשומת לבו של מושל ניו יורק דאז רוזוולט, שצירף את הופקינס לממשלו לאחר ניצחונו בבחירות לנשיאות ב-1932. הופקינס נהנה מיחסים קרובים עם הנשיא רוזוולט והגברת הראשונה אלינור רוזוולט, ונחשב ליורש פוטנציאלי של הנשיא עד שבריאותו של הופקינס החלה להדרדר עקב מאבק ממושך בסרטן הקיבה בסוף שנות ה-30.
בתור איש סודו הקרוב ביותר של רוזוולט, הופקינס נטל על עצמו תפקיד מוביל במדיניות החוץ האמריקאית במהלך מלחמת העולם השנייה. מ1940 עד 1943, התגורר הופקינס בבית הלבן וסייע לנשיא בניהול מדיניות החוץ האמריקאית, במיוחד כלפי בריטניה וברית המועצות. הוא נסע לעתים קרובות לבריטניה, שראש ממשלתה, וינסטון צ'רצ'יל, מזכיר את הופקינס בזיכרונותיו כ"מנהיג טבעי" בעל "נפש בוערת". הופקינס השתתף בוועידות הגדולות של מעצמות הברית, כולל ועידת קהיר (נובמבר 1943), ועידת טהראן (נובמבר-דצמבר 1943),ועידת קזבלנקה (ינואר 1943), וועידת יאלטה (פברואר 1945). במהלך השנים, בריאותו המשיכה להדרדר, והוא נפטר ב-1946 בגיל 55.
עבודה חברתית ובריאות הציבור
בשנת 1915, מונה הופקינס על ידי ראש עיריית ניו יורק דאז ג'ון פוררוי מיטשל, לתפקיד המזכיר הבכיר של הלשכה לרווחת הילד.
הופקינס התנגד תחילה לכניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, אך כאשר הוכרזה המלחמה ב-1917, הוא תמך בה בהתלהבות.[1] הופקינס עבר לניו אורלינס שם עבד עבור הצלב האדום האמריקני כמנהל הסיוע האזרחי בדיוויזיית המפרץ של הארגון. כשבשנת 1921 התמזגה הדיוויזיה עם הדיוויזיה הדרום-מערבית, הוא מונה למנהל הדיוויזיה המאוחדת.
הופקינס השתתף בניסוח אמנה עבור האגודה האמריקאית לעובדים סוציאליים (AASW) ונבחר לנשיאה בשנת 1921.
בשנת 1931, מושל ניו יורק דאז, פרנקלין דלנו רוזוולט מינה את נשיא חנות הכלבו RH Macy's, ג'סי שטראוס, לנשיא מינהלת החירום הזמנית (TERA). שטראוס מינה את הופקינס, שאז לא היה מוכר לרוזוולט, כמנהל המנהל של TERA. הניהול היעיל של ההוצאה הראשונית של 20 מיליון דולר לסוכנות משך את תשומת לבו של רוזוולט, ובשנת 1932, הוא מינה את הופקינס לנשיא הסוכנות.[2] הופקינס ואלינור רוזוולט, אשת המושל, החלו אז בידידות ארוכה, שחיזקה את מעמדו.[3]
במרץ 1933, בעת כהונת רוזוולט כנשיא, הוא זימן את הופקינס לוושינגטון ומינה אותו למנהל הסעד הפדרלי, בתפקיד בו פיקח גם על מינהל החירום הפדרלי (FERA), מינהל העבודה האזרחית (CWA) ומנהל התקדמות העבודות (WPA).
תוכניתו הגדולה ביותר במסגרת FERA שהתבצעה בין השנים 1935-1933, כללה מתן תמיכה ליישובים כסיוע להפעלת פרויקטים של תעסוקה ורווחה. תחומי עיסוקו בCWA היו דומים אך כללו גם עבודות שאינם בתחום הסעד. במסגרת עבודתו בCWA רשם הצלחות מזהירות. [4] ה-WPA פעל בכוחות עצמו בפרויקטים נבחרים בשיתוף עם ממשלות מקומיות וממשלות, אך תמיד עם צוות ותקציב משלה. הופקינס ייסד תוכניות לנוער (במנהל הנוער הלאומי) לאמנים ולסופרים. הופקינס ואלינור רוזוולט עבדו יחד לקידום תוכניות הסיוע של הניו דיל.[5]
ההערכה שרכש הנשיא להופקינס הציבה את האחרון במעמד גבוה בהרבה מאשר טכנוקרט מן השורה, ולמעשה היה יועצו הקרוב בשלל נושאים החורגים מתחומי עבודתו הרשמיים.[6] לפני שהופקינס החל להחלש כשחלה בסרטן הקיבה בסוף שנות ה-30[7], ניכר היה על רוזוולט שהוא מסמן את הופקינס כיורש אפשרי. אולם רוזוולט התמודד שוב לנשיאות ב-1940 וזכה בקדנציה שלישית חסרת תקדים, כך שנושא הירושה סר מן הפרק.[8]
מלחמת העולם השנייה
במהלך שנות המלחמה שימש הופקינס כשליחו המיוחד של רוזוולט אל ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, ובן בריתו העיקרי. בינואר 1941, שלח רוזוולט את הופקינס כדי להעריך את מצבה של בריטניה ואת נחישותה. צ'רצ'יל ליווה אותו בכל רחבי הממלכה המאוחדת. בסיום ביקורו, במהלך ארוחת הערב במלון 'North British' בגלזגו, נעמד הופקינס, הרים כוסית ואמר: "אני מניח שאתה רוצה לדעת מה אני עומד לומר לנשיא רוזוולט בשובי. ובכן, אני הולך לצטט פסוק אחד ממגילת רות... 'באשר תלכי אלך ובאשר תמותי אמות, עמך עמי ואלוקייך אלוקי" [9]
הופקינס מונה למנהל תכנית השאל-החכר, במסגרתה נתנה ארצות הברית לבריטניה, לברית המועצות, לסין ולמדינות אחרות מבעלות הברית מזון, נפט, וציוד רב שכלל בין היתר ספינות מלחמה, מטוסי קרב וכלי נשק. התמורה היתה בעיקר פעולה צבאית של בעלות הברית נגד האויב וגם חכירה של בסיסי צבא יבשתיים וימיים בשטח בעלות הברית ששימשו את הכוחות האמריקאים.
להופקינס היה תפקיד חשוב בעיצובה ובביצועה של התוכנית העצומה הזו, במסגרתה חלש על הסכמי אספקה בסך 50 מיליארד דולר, תחילה לבריטניה ולאחר מכן - עם הפלישה הגרמנית לרוסיה - גם לסובייטים. הופקינס נסע למוסקבה ביולי 1941 (חודש אחרי הכרזת המלחמה הגרמנית על רוסיה וקריסת הסכם ריבנטרופ מולוטוב) כדי ליצור קשר אישי עם יוסף סטלין. בהמלצת הופקינס החליט רוזוולט על הכללתם של הסובייטים בהשאל-החכר, מה שלמעשה הציל אותם. הופקינס אף קיבל החלטות משמעותיות שנגעו ישירות ליעדי מדיניות החוץ הרחבים של רוזוולט. [10] הוא ליווה את צ'רצ'יל לוועידה האטלנטית. קידם קו תוקפני במלחמה נגד גרמניה ודחק בהצלחה ברוזוולט להשתמש בצי כדי להגן על השיירות האטלנטיות של צי הסוחר אל בריטניה וממנה לפני כניסת ארה"ב למלחמה בדצמבר 1941. רוזוולט הביא אותו כיועץ לפגישותיו עם צ'רצ'יל וסטלין בקהיר, טהראן, קזבלנקה בשנים 1942-43, ויאלטה ב-1945.
הוא היה תומך נלהב של סין הלאומנית, שקיבלה אף היא סיוע במסגרת "השאל-החכר" עבור הצבא וחיל האוויר שלה. הופקינס החזיק בכוח דיפלומטי רב יותר מכל מחלקת המדינה. הופקינס זיהה מנהיגים אמריקאים פוטנציאליים רבים, כולל דווייט ד. אייזנהאואר, אז המפקד העליון של צבאות בעלות הברית ובעתיד נשיא ארה"ב, וסייע להם בדרכם לצמרת. בתקופה מסויימת במהלך המלחמה הוא אף התגורר, באורח חסר תקדים, בבית הלבן עצמו ונפגש עם הנשיא לעתים קרובות יותר מכל יועץ אחר.
באמצע 1943, הופקינס התמודד מול ביקורת רבה מצד הרפובליקנים והעיתונות על כך שלטענתם ניצל לרעה את מעמדו למטרות רווח אישי. היו שטענו כי איל התקשורת הבריטי לורד ביברברוק העניק לאשתו של הופקינס, לואיז, אבני חן מסוג אמרלד בשווי 500,000 דולר, דבר שלואיז הכחישה. בעיתונים פורסמו תיאורים מפורטים אודות ארוחות ערב מפוארות שבהן הופקינס השתתף בזמן שקרא בפומבי להקרבה לאומית. הופקינס אף שקל לזמן קצר לתבוע את שיקגו טריביון בגין הוצאת דיבה לאחר פרסום סיפור שהשווה אותו לגריגורי רספוטין, איש החצר המפורסם של הצאר ניקולאי השני מרוסיה, אך רוזוולט הניא אותו מהמהלך.
אף על פי שמצבו הבריאותי של הופקינס התדרדר בהתמדה, המשיך רוזוולט לשלוח אותו לנסיעות באירופה. בשנת 1945 הופקינס השתתף בועידת יאלטה. בפברואר 1945 הוא ניסה להתפטר לאחר מותו של רוזוולט, אך הנשיא הארי ס. טרומן שלח את הופקינס למשימה אחת נוספת למוסקבה, בה הצליח, כנגד כל הסיכויים, לשכנע את סטלין לוויתורים מדיניים משמעותיים כלפי הממשלה הפולנית הגולה הפרו בריטית. [11]
להופקינס היו שלושה בנים ששירתו בכוחות המזוינים במהלך המלחמה: רוברט, דיוויד וסטיבן. סטיבן נהרג בפעולה בזמן ששירת בחיל הנחתים.
הקשרים עם הסובייטים
הופקינס היה הפקיד האמריקאי הבכיר שהוקצה לתקשורת עם הפקידות הסובייטית במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא היה בקשר מצוין עם פקידים סובייטים מהדרגים הבינוניים ועד הגבוהים ביותר, כולל סטלין עצמו. אנסטאס מיקויאן היה מקבילו של הופקינס, ואחראי על תכנית השאל-החכר בצד הרוסי. הופקינס הסביר לעתים קרובות את תוכניותיו של רוזוולט לסטלין ולבכירים סובייטים אחרים וניסה לגייס תמיכה סובייטית למטרות אמריקאיות, מאמץ שזכה להצלחה מוגבלת. דוגמה בולטת במיוחד לחוסר תום הלב הסובייטי הייתה סירובה של מוסקבה לאפשר למומחי חיל הים האמריקנים לבקר בתחנה הגרמנית הניסיונית של כלי שייט וצוללות בגדיניה, שנכבשה בידי הצבא האדום ב-28 במרץ 1945, ובכך בעצם מיאנו הרוסים לסייע בהגנה על שיירות 'השאל-החכר' הנושאות סיוע להם עצמם. בשובו לוושינגטון היה הופקינס מעביר את הדרישות של סטלין לרוזוולט, ומעדכן אותו בתוכניות הצבאיות הסובייטיות. מכוח סמכותו כמקבל ההחלטות האמריקאי הבכיר ב'השאל-החכר', הוא נתן עדיפות לאספקה המיועדת לברית המועצות, למרות התנגדויות חוזרות ונשנות מצד הרפובליקנים. הופקינס חש כי כל עוד החיילים הסובייטים סופגים את נטל הקרבות הישירים מול ה"וורמאכט", סיוע אמריקאי לסובייטים יהיה מה שיחיש את סיום המלחמה.
הופקינס המשיך להיות יעד להתקפות גם לאחר מותו. ג'ורג' רייסי ג'ורדן העיד בפני ועדת הסנאט לפעילות לא-אמריקאית [12] בדצמבר 1949 כי הופקינס העביר סודות גרעיניים לסובייטים. היסטוריונים מציינים את דברי ג'ורדן כלא אמינים במיוחד, שכן בזמן שג'ורדן טען כי נפגש עם הופקינס בוושינגטון בנוגע למשלוחי אורניום, הופקינס אושפז במחלקת טיפול נמרץ במרכז הרפואי מאיו קליניק במינסוטה. ב-1963, ה-FBI הגיע למסקנה שג'ורדן "בעל דמיונות אם לא נוכל תאב פירסום".
מעיון במידע ארכיוני אמריקאי הנוגע לתכניות "השאל-החכר", כולל התכתבויותיהם של הופקינס ואדוארד סטטיניוס וכן בפרוטוקולים של ועדת הפרוטוקול הסובייטית, (שניהם הותרו לפירסום רק בשנות ה-70, הרבה לאחר שההנחה כי הופקינס ריגל לטובת הסובייטים התגבשה בציבור האמריקאי.) עולה כי טענותיו של ג'ורדן אכן צודקות ברובן, למעט טענתו כי מעשיו של הופקינס היו בלתי חוקיים.
סביר להניח שכל הפקידים הסובייטים ששוחחו עם הופקינס היו נדרשים באופן שגרתי לדווח על הקשר ל- נ.ק.ו.ד.. אדוארד מארק (1998) אומר שחלק מהסובייטים, כמו איש הביון הרוסי איסק אחמרוב שהיה בכיר במחלקה האמריקאית בנ.ק.ו.ד., חשבו שהופקינס פרו-סובייטי, אבל אחרים חשבו שהוא לא. ורן וו. ניוטון, מחבר הספר FDR and the Holocaust , אמר שאף סופר שדן בהופקינס לא זיהה סודות שנחשפו או כל החלטה שבה הוא עיוות את סדרי העדיפויות האמריקאיים כדי לעזור לקומוניזם. כפי שמארק הדגים, הופקינס לא היה פרו-סובייטי בהמלצותיו לרוזוולט; הוא היה אנטי-גרמני ופרו-אמריקאי. כל ה"סודות" נחשפו באישור. מארק אומר שבאותה עת, כל הפעולות ננקטו במטרה מרוכזת אחת: סיוע למאמץ המלחמתי האמריקני ומניעת הסובייטים מחתימת עסקה חד צדדית עם היטלר.
ההשערה כיום היא שלורנס דוגן היה מי שמתואר כ "הסוכן 19" במסמכי הנ.ק.ו.ד. ולא הופקינס. ייתכן שהופקינס פשוט היה נאיבי בהערכתו לגבי הכוונות סובייטיות. ההיסטוריון רוברט קונקווסט כתב כי "נראה כי הופקינס פשוט קיבל סטריאוטיפ מופרך בצורה אבסורדית של בעל מוטיבציה סובייטית, מבלי שנעשה נסיון להתעמק, ללמוד את הראיות הזמינות או לנסות להבין את שיקול הדעת של הנוגעים בדבר. הוא ניהל מדיניות מול סטלין תוך שקיבל כהנחה מוקדמת נאיבית במקצת כי רגשותיו הפטריוטיים האמריקאיים שלו ושל סביבתו מובנים מאליהם".
מותו
באמצע 1939, חלה הופקינס בסרטן הקיבה. נערך לו ניתוח נרחב שהסיר 75% מהקיבה שלו. השארית שנותרה התקשתה בעיכול חלבונים ושומן, וכמה חודשים לאחר הניתוח הצהירו הרופאים שנותרו לו רק ארבעה שבועות לחיות. בשלב זה גייס רוזוולט מומחים שהעניקו להופקינס עירוי פלזמה שעצרה את הידרדרותו. כאשר הסתיים שלב "המלחמה המדומה" של מלחמת העולם השנייה במאי 1940, מצב המלחמה המתפתח עורר את הופקינס, וכפי שכתבה דוריס קרנס גודווין בספרה הביוגרפי "הופקינס", "ההשפעה המרפאת של תפקידו ההולך ומכריע של הופקינס במאמץ המלחמתי הייתה דחיית גזר דין המוות שהרופאים נתנו לו בחמש שנים נוספות".
אף על פי שמותו יוחס לסרטן הקיבה שלו, כמה היסטוריונים טוענים כי הסיבה האמתית הייתה תת התזונה המתמשך שלו, שבא כתוצאה מבעיות העיכול מהם סבל. טענה נוספת היא שהופקינס מת מאי ספיקת כבד עקב דלקת או שחמת כבד, אך רוברט שרווד טען בהחלטיות כי נתיחה שלאחר המוות שבוצעה בהופקינס הראתה שסיבת המוות היא המוסידרוזיס עקב הצטברות ברזל בכבד כתוצאה מעירויי הדם הרבים שקיבל.
הופקינס נפטר בעיר ניו יורק ב-29 בינואר 1946, בגיל 55. גופתו נשרפה ואפרו נטמן בית הקברות הייזלווד בעיירה גרינל, איווה, בה למד בשנות התיכון. בקמפוס מכללת גרינל הוקם מבנה על שמו.
הערות שוליים
- ^ Hopkins 1999, p. 128.
- ^ Jean Edward Smith, p. 251.
- ^ George T. McJimsey, Harry Hopkins: Ally of the Poor and Defender of Democracy (1987)
- ^ בתוך פחות מארבעה חודשים, ה-CWA שכרה ארבעה מיליון אנשים, ובמהלך חמשת חודשי פעילותה, ה-CWA בנה ותיקן 200 בריכות שחייה, 3,700 מגרשי משחקים, 40,000 בתי ספר, 250,000 מייל (400,000 ק"מ) של כביש, ו-12 מיליון רגל של צינור ביוב. הוא העסיק 8.5 מיליון אנשים בהיסטוריה בת שבע השנים שלו, ועבד על 1.4 מיליון פרויקטים, כולל בנייה או תיקון של 103 מגרשי גולף, 1,000 שדות תעופה, 2,500 בתי חולים, 2,500 אצטדיוני ספורט, 3,900 בתי ספר, 8,192 פארקים, 12,800 מגרשי משחקים, 124,031 גשרים, 125,110 מבני ציבור ו-651,087 מיילים (1,047,823 ק"מ) של כבישים מהירים וכבישים.
- ^ Donald S. Howard, The WPA and Federal Relief Policy (1943)
- ^ Herman, Arthur. Freedom's Forge: How American Business Produced Victory in World War II, pp. 69, Random House, New York, NY. מסת"ב 978-1-4000-6964-4.
- ^ עיין בהמשך הערך
- ^ Goodwin 1994, p. 107.
- ^ Goodwin 1994, p. 212–13.
- ^ {{citeChristopher D. O'Sullivan (2014). Harry Hopkins: FDR's Envoy to Churchill and Stalin. Rowman & Littlefield. p. 53. ISBN 9781442222229.=Christopher D. O'Sullivan|title=Harry Hopkins: FDR's Envoy to Churchill and Stalin|url=https://books.google.com/books?id=E6mDBQAAQBAJ&pg=PA53%7Cyear=2014%7Cpublisher=Rowman & Littlefield|page=53|isbn=9781442222229}}
- ^ ווינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך ו' עמודים 467-469
- ^ ועדה לחקירת אזרחים החשודים בנטייה לקומוניזם. הואשמה במקארתיזם.
