הארמייה השנייה (האימפריה העות'מאנית)
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 האימפריה העות'מאנית |
| שיוך |
 צבא האימפריה העות'מאנית |
| סוג | ארמייה |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 1873–1918 (כ־45 שנים) |
| מלחמות |
המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) מלחמת הבלקן הראשונה מלחמת העולם הראשונה |
הארמייה השנייה (בטורקית: 2. Ordu) של האימפריה העות'מאנית הייתה ארמיית שדה של הצבא העות'מאני. היא הוקמה בסוף המאה ה-19 במהלך רפורמות צבאיות עות'מאניות.
סדר הכוחות, 1877
בשנת 1877 היא הוצבה בבולגריה של ימינו. הוא כללה את: [1]
- הדיוויזיה ה-1
- הדיוויזיה ה-2
- דיוויזיית פרשים
- רגימנט ארטילריית שדה
- רגימנט ארטילריית מבצרים
עם ההתגייסות למלחמה העות'מאנית–רוסית (1877–1878), הארמייה השנייה חולקה לשניים; אלה נקראו ארמיית הדנובה המזרחית וארמיית הדנובה המערבית.
סדר הכוחות, 1908
לאחר מהפכת הטורקים הצעירים והקמת העידן החוקתי השני ב-3 ביולי 1908, הוקמה ממשלה חדשה והוכרז על רפורמה צבאית גדולה. מטה הצבא עבר מודרניזציה. מטה הארמייה הוקם באדריאנופול. האזור המבצעי שלה היה תראקיה, הדרדנלים, והיו לה יחידות באירופה ובאסיה הקטנה. היא כללה דיוויזיות פעילות[2] לצד שש דיוויזיות מילואים וחטיבה אחת: [3]
- הארמייה השנייה
- הדיוויזיה ה-3, הדיוויזיה ה-4, הדיוויזיה ה-20, הדיוויזיה ה-21
- דיוויזיית הפרשים ה-2
- דיוויזיית הארטילריה ה-2
- רגימנט ארטילריית המבצרים אדריאנופול
- עתודת הארמייה השנייה (שם הדיוויזיה מציין את מיקומה)
- דיוויזיית המילואים ה-35 צ'אנאקאלה
- דיוויזיית המילואים ה-6 באנדירמה
- דיוויזיית המילואים ה-7 Afyonkarahisar
- דיוויזיית המילואים ה-8 קוניה
- דיוויזיית המילואים ה 25 אדריאנופול
- דיוויזיית המילואים ה-26 קירקאלי
- חטיבת המילואים ה-53 קירק קיליסה
לארמייה היו גם 34 מחלקות מקלעים.
סדר הכוחות, 1911
עם התארגנויות נוספות של הצבא העות'מאני, לרבות הקמת מטה ברמת הקורפוס, ב-1911 הוקם מטה הארמייה בסלוניקי. כעת היא הייתה אחראית על הבלקן ועל השליטה המבצעית בכוחות בסוריה ובארץ ישראל. הארמייה כללה שני פיקודים, השני בבלקן והחמישי בסוריה. הארמייה בתחילת מלחמת הבלקן הראשונה בשנת 1912 הייתה בנויה כך: [4]
- מטה הארמייה השנייה: סלוניקי
- הקורפוס ה-5, סלוניקי
- הדיוויזיה ה-13, סלוניקי
- הדיוויזיה ה-14, סרז
- הדיוויזיה ה-15, אוסטורומה
- חטיבת הפרשים ה-6, גבגילי
- הקורפוס ה-6, מונסטיר
- הדיוויזיה ה-16, İştip
- הדיוויזיה ה-17, מונסטיר
- הדיוויזיה ה-18, דברה
- חטיבת הפרשים ה-7, מונסטיר
- הקורפוס ה-7, Üsküp (סקופיה)
- הדיוויזיה ה-19, Üsküp
- הדיוויזיה ה-20, מטרוויצ'ה
- הדיוויזיה ה-21, יקובה
- חטיבת הפרשים ה-8, Üsküp
- דיוויזיות עצמאיות:
- הדיוויזיה ה-22, קוזנה
- הדיוויזיה ה-23, יניה
- הדיוויזיה ה-24, אישקודרה
- הקורפוס ה-8, דמשק, סוריה
בנוסף, לפיקוח השני היו דיוויזיות מילואים בבלקן ב: דרמה, סרז, סלוניקי, איזטיפ, מונסטיר, אוסקופ, פיריסטין, מטרוויצ'ה, פירזנין, יניה, אלבסאן, נאסליק ואיסקודרה. לפיקוח החמישי בסוריה היו דיוויזיות מילואים ב: אדנה, ענתפ, חלב, דמשק, ירושלים, עכו וטריפולי. [5]
עם תחילת המלחמה הפכה הארמייה השנייה לארמייה המערבית, המקבילה לקבוצת ארמיות. הכוחות בסוריה נמנעו על ידי הצי היווני לחזק את הכוחות בבלקן.
לאחר המלחמה גובשה מחדש הארמייה השנייה מהכוחות ששרדו את חורבן הארמייה המערבית בבלקן. [6] היא נשלחה תחילה לקוניה, ולאחר מכן לסוריה.
סדר הכוחות, 1914
בתחילת מלחמת העולם הראשונה, היה ממוקם מטה הארמייה בחלב בסוריה והיא כללה שני קורפוסים מורכבים משתי דיוויזיות. מערכת המילואים הופסקה, והתוכנית הייתה לגרום לחיילי מילואים למלא יחידות פעילות במקום להוות יחידות נפרדות. המפקד באוקטובר 1914 היה הגנרל והיפ פאשה.
בנובמבר 1914 הועברה הארמייה השנייה לקונסטנטינופול והיא כללה את הקורפוסים ה-5 וה-6, שכל אחד מהם מורכב משלוש דיוויזיות. [7] בפברואר 1915 אורגנה מחדש הגנת המיצרים הטורקים. [8] לארמייה השנייה היה אחריות לחופי הדרום והמזרח. מאוחר יותר היא סיפקה כוחות ללחימה בחצי האי גליפולי, אך לא היה לה תפקיד אחר.
הארמייה השנייה
- הקורפוס ה-6
- הדיוויזיה ה-16, הדיוויזיה ה-26
- הקורפוס ה-8
- הדיוויזיה ה-25, הדיוויזיה ה-27
סדר הכוחות, אפריל 1915
הארמייה השנייה
- הקורפוס ה-5
- הדיוויזיה ה-13, הדיוויזיה ה-14, הדיוויזיה ה-15
- הקורפוס ה-6
- הדיוויזיה ה-16, הדיוויזיה ה-25, הדיוויזיה ה-26
הקורפוס ה-16, המכונה גם "קבוצת סארוס", נמצא מצפון לצוואר חצי האי כדי להתגונן מפני נחיתה ממפרץ סארוס.
סדר הכוחות, 1916
במרץ 1916 התקבלה ההחלטה לפרוס את הארמייה השנייה במערכת הקווקז. התוכנית הייתה לבצע את מתקפת הארמייה השנייה בשיתוף עם הארמייה השלישית. הארמייה השנייה הורכבה מיוצאי מערכת גליפולי וכן משתי דיוויזיות חדשות. בשל מצבה הירוד של רשת הרכבות העות'מאנית, לקח זמן רב להניע את הכוחות. בינתיים הרוסים פגעו בארמייה השלישית, וגרמו לנפגעים כבדים לארמייה המוכה, ומנעו ממנה לשתף פעולה עם הארמייה השנייה. הארמייה השנייה, בפיקודו של אהמט איזט פאשה, תקפה לבסוף באוגוסט עם הדיוויזיות הבאות: [9]
- הקורפוס ה-3
- הדיוויזיה ה-1, הדיוויזיה ה-7, הדיוויזיה ה-14, הדיוויזיה ה-53
- הקורפוס ה-2
- הדיוויזיה ה-11, הדיוויזיה ה-12
- הקורפוס ה-4
- הדיוויזיה ה-47, הדיוויזיה ה-48
- הקורפוס ה-5
- הדיוויזיה ה-9, הדיוויזיה ה-10, הדיוויזיה ה-13
- הקורפוס ה-16, בפיקודו של מוסטפא כמאל אטאטורק
- הדיוויזיה ה-5, הדיוויזיה ה-8
בעוד שהקורפוס ה-16 בפיקודו של מוסטפא כמאל זכה להצלחה בביטליס ובמוש, ההתקפות העיקריות של הקורפוסים ה-3 וה-4 ספגו הפסדים כבדים. הארמייה איבדה כ-30,000 מתוך 100,000 חיילים. הדיוויזיות שסבלו מההפסדים היו שתי היחידות הוותיקות והטובות שבדיוויזיות החדשות שנוצרו. הצבא העות'מאני לא יכול היה להרשות לעצמו לאבד את הלוחמים האלו בגלל רווחים חסרי משמעות. כתוצאה מכך, המתקפה הייתה תבוסה אסטרטגית גדולה. [10] זו הייתה המתקפה האסטרטגית הגדולה האחרונה של העות'מאנים במלחמה.
בתגובה לתבוסות במקומות אחרים, הארמייה העבירה כמה דיוויזיות לאזורים אחרים כגון מסופוטמיה וארץ ישראל. בדצמבר 1916 היא הורכבה משש דיוויזיות חי"ר ודיוויזיית פרשים אחת. [11] הארמייה לא מילאה תפקיד מרכזי במלחמה לאחר מכן.
סדר הכוחות, 1917
בשנת 1917 קודם מוסטפא כמאל למפקד בפועל של הארמייה השנייה. כהונתו הייתה קצרה לאחר שמונה למפקד הארמייה השביעית בארץ ישראל. הארמייה הושבתה ב-4 בפברואר 1918. [12] מאוחר יותר היא הופעלה ופיקדה על כוחות שטח אחוריים כולל יחידות עבודה באנטוליה. לאחר התבוסה במגידו, הארמייה שירתה לזמן קצר בקו הקדמי ופיקדה על שלוש דיוויזיות (ה-23, ה-41, וה-44) בסוף המלחמה. [13]
הערות שוליים
- ^ Edward J. Erickson, Defeat in Detail, The Ottoman Army in the Balkans, 1912–1913, (Westport, CT: Praeger, 2003), 6.
- ^ Edward J. Erickson, Defeat in Detail, The Ottoman Army in the Balkans, 1912–1913, (Westport, CT: Praeger, 2003), 17.
- ^ Edward J. Erickson, Defeat in Detail, The Ottoman Army in the Balkans, 1912–1913, (Westport, CT: Praeger, 2003), 19.
- ^ Edward J. Erickson, Defeat in Detail, The Ottoman Army in the Balkans, 1912–1913, (Westport, CT: Praeger, 2003), 375–379.
- ^ Edward J. Erickson, Defeat in Detail, The Ottoman Army in the Balkans, 1912–1913, (Westport, CT: Praeger, 2003), 53.
- ^ Edward J. Erickson, Defeat in Detail, The Ottoman Army in the Balkans, 1912–1913, (Westport, CT: Praeger, 2003), 320.
- ^ Edward J. Erickson, Ordered to Die, A History of the Ottoman Army in the First World War, (Westport, CT: Greenwood Press, 2001), 43.
- ^ Edward J. Erickson, Ordered to Die, A History of the Ottoman Army in the First World War, (Westport, CT: Greenwood Press, 2001), 80.
- ^ Edward J. Erickson, Ordered to Die, A History of the Ottoman Army in the First World War, (Westport, CT: Greenwood Press, 2001), 128.
- ^ Edward J. Erickson, Ordered to Die, A History of the Ottoman Army in the First World War, (Westport, CT: Greenwood Press, 2001), 133.
- ^ Edward J. Erickson, Ordered to Die, A History of the Ottoman Army in the First World War, (Westport, CT: Greenwood Press, 2001), 137.
- ^ Edward J. Erickson, Ordered to Die, A History of the Ottoman Army in the First World War, (Westport, CT: Greenwood Press, 2001), 180.
- ^ Edward J. Erickson, Ordered to Die, A History of the Ottoman Army in the First World War, (Westport, CT: Greenwood Press, 2001), 201.