האשימה
 | |
| האי האשימה - מבט מהאוויר | |
| מדינה |
 יפן |
|---|---|
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2015, לפי קריטריונים 2, 4 | |
האי האשימה או האשימה (באנגלית: Hashima Island או Hashima; ביפנית: 端島) המכונה גם גונקנג'ימה (軍艦 島; מילולית: אי ספינת המלחמה) הוא אי נטוש השוכן במרחק של כ-15 קילומטרים מהעיר נגסאקי, בדרום יפן[1].
האי הוא אחד מ-505 איים לא מיושבים במחוז נגסאקי[1]. מאפייניו הבולטים של האי הם מבני הבטון הנטושים שלו, אשר הטבע מתחיל להשתלט עליהן, וחומות הים המקיפות את האי[2].
האי מהווה סמל לתיעוש המהיר של יפן (במהלך רסטורציית מייג'י), וכן גם תזכורת להיסטוריה שלו כאתר של עבודות כפייה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה[3].
שטחו של האי 63 דונם והוא נודע במכרות הפחם שלו (שחלק ניכר מהם מצוי מתחת לים). המכרות הוקמו בשנת 1887 (תקופת התיעוש המהיר של יפן)[1]. האי הגיע לשיא גודל אוכלוסייתו (5,259 תושבים) בשנת 1959. לאחר שנה זו, עקב התדלדלות עתודות הפחם במכרות, המכרות נסגרו, וב-20 באפריל 1974 עזב את האי אחרון תושביו[1]. האי נותר נטוש ב-30 השנים הבאות.
בראשית שנות ה-2000, החל האי לעורר עניין תיירותי - וזאת בשל העובדה שהמבנים שבו "קפאו בזמן" - ולא השתנו במהלך השנים בהם היה האי נטוש - והוא הפך לאתר תיירות[2]. קירות מסוימים שהתמוטטו שוחזרו, והאי נפתח לתיירים ב-22 באפריל 2009.
האי אושר רשמית כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ביולי 2015, כחלק מאתרי המהפכה התעשייתית של תקופת מייג'י ביפן.
מקור השם
כינויו של האי גונקנג'ימה (軍艦 島; מילולית: אי ספינת המלחמה) מקורו בשל היותו בצורה הדומה לספינת הקרב היפנית טוסה[1].
היסטוריה
פחם התגלה לראשונה באי בסביבות 1810, והאי היה מאוכלס ברציפות בין השנים 1887–1974 בהיותו אתר לכריית פחם בקרקעית הים. קונצרן מיצובישי גושי קאישה קנה את האי עבור 100,000 ין בשנת 1890[1] והחל לכרות פחם במכרות תת-ימיים[2]. שטחי ים יובשו - והאי שילש את גודלו, באותה עת נבנו חומות הים של האי, וכן נחפרו ארבעה פירי כרייה (המגיעים לעומק של קילומטר). בין השנים 1891 ל -1974 ניכרו כ -15.7 מיליון טונות פחם מהמכרות.
בשנת 1916, נכרו באי 150,000 טונות פחם[1] ומספר התושבים הגיע ל-3,000[1]; על מנת לשכן את העובדים החדשים הקימה החברה באי את בניין הבטון המזוין הגדול הראשון של יפן (מבנה מגורים בן שבע קומות עבור הכורים)[2][1]. המבנה נבנה בטון מזוין להגן עליו מפני סופות טייפון[1]. במהלך 55 השנים הבאות הוקמו בניינים רבים נוספים באי, ובהם: שיכונים, בית ספר, גן ילדים, בית חולים, בית עירייה ומרכז קהילתי, מקדש בודהיסטי, ומקדש שינטו[1]; לבילוי, נבנו עבור הכורים ובני משפחותיהם מועדונים, קולנוע, בית מרחץ ציבורי, בריכת שחייה[1] ומועדון פאצ'ינקו.
החל משנת 1930 ועד תום מלחמת העולם השנייה גויסו אזרחים קוריאנים כעובדי כפייה, וכן שבויי מלחמה סיניים של המלחמה הוכרחו לעבוד בתנאים מאוד קשים במכרות, ותוך כדי התעללות בהם[2]. מעריכים כי למעלה ממאה מאותם עובדי כפייה נספו כתוצאה מתאונות תת-קרקעיות, תשישות ותזונה לקויה[2] (ולפי מקור מקור אחר 1,300 עובדי כפייה מצאו את מותם באי[1]). בשנת 1941 נכרו באי 410,000 טונות פחם[1].
בשנת 1959 הגיעה אוכלוסיית האי לשיאה (5,292 תושבים), עם צפיפות אוכלוסין של 835 אנשים לכל 10 דונם (שזה שקול ל־83,500 תושבים לקמ"ר) עבור האי כולו[4], או צפיפות של 1,391 תושבים לכל 10 דונם (השקול ל-139,100 תושבים לקמ"ר) עבור שטחי המגורים שבאי - למעשה צפיפות האוכלוסין באי הייתה מהגבוהות בעולם[2][1].
בשנות השישים של המאה ה-20, החליף הנפט את הפחם בתעשייה ובתחום האנרגיה ביפן, ומכרות פחם החלו להיסגר ברחבי יפן[1]. מיצובישי סגרו את המכרה רשמית בינואר 1974, והאי רוקן מתושביו עד אפריל באותה שנה; ב-20 באפריל 1974 עזב את האי אחרון תושביו[1].
כיום המאפיין הבולט באי הם בנייני דירות בטון נטושים ועדיין שלמים, קיר הים שמקיף אותו, וקו הרקיע הייחודי שבנייניו יוצרים. האי נכלל בשטח המנהלי של העיר נגסאקי מאז מיזוגה עם העיירה טאקשימה בשנת 2005.
ב־22 באפריל 2009, לאחר 35 שנים שבהם נאסרה כניסה לאי, נפתח האי למבקרים.
האי כיום
האי היה בבעלות מיצובישי עד שנת 2002, אז הועבר ביוזמת החברה לניהול העיר טאקשימה. נכון לעכשיו, עיר נגסאקי, שקלטה את טאקשימה בעיר בשנת 2005, מפעילה סמכות שיפוט באי.
ב־23 באוגוסט 2005 התירה עיריית נגסאקי כניסה לאי לעיתונאים בלבד. באותה תקופה תכננה העיר נגסאקי את שיקום מזח האי לביקורי תיירים, וכן הוחלט על בניית שביל למבקרים שאורכו 220 מטרים (הכניסה למבנים שיציבותם הייתה נטולה בספק, נאסרה). תוכנית העיר הייתה לפתוח את האי למבקרים באפריל 2008, אולם בשל עיקובים בפיתוח הודיעה העיר נגסאקי בסוף 2007, כי פתיחת האי לציבור תידחה עד אביב 2009.
ההערכה היא כי ביקור תיירים באי יהא אפשרי במשך פחות מ-160 יום בשנה בגלל מזג האוויר הסוער באזור. בשל כך ביטלה העיר תוכניות להאריך את מסלולי ההליכה לתיירים ל-300 מטרים במזרח האי, ו-190 מטרים במערב האי. חלק קטן של האי נפתח מלתיירים ב-2009, אך יותר מ 95% משטחי האי סגורים למבקרים, וזאת בשל מצבם הרעוע של המבנים (ואשר לצורך פתיחתם למבקרים ידרש שיפוץ והשקעה משמעותית בבטיחות - דבר שיפגע במצבם ההיסטורי של הבניינים).
האי זוכה לתשומת לב בינלאומית לא רק באופן כללי למורשתו בעת החדשה, אלא גם בשל היותו שריד שנותר המייצג את מבני המגורים בין תקופת טאישו ועד לתקופת שווה .
מחלוקות
מחלוקת אישור האי כאתר מורשת עולמית
בשנת 2009 ביקשה יפן לכלול את האי האשימה, לצד 22 אתרי תעשייה נוספים, ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. ממשלת דרום קוריאה התנגדה לכך, בטענה כי עובדי כפייה קוריאנים וסינים הוכרחו לעבוד באי לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה[5]. גם ממשלת צפון קוריאה מתחה ביקורת על ההצעה בשל כך[6].
שבוע לפני תחילת ישיבת וועדת המורשת העולמית ה -39 של אונסק"ו, בבון שבגרמניה, דרום קוריאה ויפן הסכימו על פשרה: יפן תציג את השימוש בעבודות כפייה בהסבר למבקרים במתקנים באתרים רלוונטיים, ושתי המדינות ישתפו פעולה לאישור המועמדים להיות אתרי מורשת אחת של השנייה[7][8].
ביולי 2015, במהלך ישיבת וועדת המורשת העולמית ה -39 של אונסק"ו, משכה דרום קוריאה את התנגדותה לאחר ההכרה של יפן בנושא זה כחלק מההיסטוריה של האי, וציון במפורש כי "היו מספר גדול של קוריאנים ואחרים שהובאו בניגוד לרצונם ואולצו לעבוד בתנאים קשים בשנות הארבעים בחלק מהאתרים [כולל אי האשמה] " וכי יפן" הייתה מוכנה לשלב אמצעים מתאימים באסטרטגיה הפרשנית לזכר הקורבנות כאלה בהקמת מרכז מידע", ובעקבות הסכמה זו והסרת ההתנגדות, הוכר האי ב-5 ביולי כחלק מאתר המורשת העולמית - כחלק מאתרי המהפכה התעשייתית של תקופת מייג'י ביפן.
ההסכמה שהוסגה עוררה מחאה ציבורית בשתי המדינות[9]; וכבר באותו יום, לאחר ההחלטה על אישור האתר, הודיע שר החוץ היפני פומיו קישידה כי כאשר נאמר "הובאו בניגוד לרצונם ואולצו לעבוד בתנאים קשים " אין מדובר ב"עבודות כפייה"[9].
בשל מחלוקת זו, הוקם מנגנון פיקוח על ידי וועד המורשת העולמית, לפקח על הנצחת זכר הקורבנות, וסטטוס ההנצחה הוצג במהלך מושב ועדת המורשת העולמית ביוני 2018. בפגישה זו הגיעה ועדת אונסק"ו למסקנה כי יפן לא עמדה בהתחייבותה להנציח את זכר הקורבנות, ויעצו ("strongly urged") ליפן לקיים את הבטחותיה[10].
ביקור באי
בעת שהתגוררו עובדים באי, קו מעבורת שימש את המתגוררים באי והביא אותם לנמל נגסאקי (דרך האי איוג'ימה שבנגסאקי, והאי טאקאשימה). לאחר שכל התושבים עזבו את האי, קו מעבורת זה הופסק.
מאז 2009 האי פתוח לביקורי תיירים, חמש חברות מפעילות סיורי תיירות באי.
אזכורים תרבותיים
האי הופיע במספר רב של סרטים דוקומנטריים וכן בסרטים עלילתיים.
מספר סצנות מהסרט "סקייפול" (בסדרת סרטי ג'יימס בונד) משנת 2012 מתרחשות באי, אף שאלה צולמו באולפנים בבריטניה (אולפני פיינווד), מאחר שמבני האי נחשבו מסוכנים מכדי לצלם בהם[2].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 1.16 בריאן בורק גאפני, האשימה, האי הנטוש (באנגלית)
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 דיאנה מאגניי, האי "האשימה" - אי הסרט סקייפול, כתבה באתר ה-CNN (באנגלית)
- ^ ג'אסטין מק-קרי, אי "ספינת הקרב" - סמל לקידמה היפנית, או תזכורת להיסטוריה האפלה של יפן, כתבה בעיתון הגארדיאן (באנגלית)
- ^ היינו, עבור כל שטחי האי, לרבות השטחים הציבוריים, השטחים הפתוחים, שטחי העסקים והמנהל אשר אינם משמשים למגורים.
- ^ קים בו און, האשימה - אי הטרגדיה הנשכחת, באתר הקוריאה טיימס (באנגלית)
- ^ ליאו ביירן, ממשלת צפון קוריאה מתנגדת למועמדי יפן לאונסקו, אתר Nk*news (באנגלית)
- ^ יפן וצפון קוריאה מסכימות על שיתוף פעולה בוועדת אונסקו
- ^ דונלד קירק, יפן וקוריאה מסכימות על הצגת עבודות כפייה באתר מורשת עולמית, מגזין פורבס
- ^ 9.0 9.1 S. Korea and Japan debate comments about being “forced to work”
- ^ כתבה באתר חדשות אריראנג
