הדוגמאות של פרנקפורט
הדוגמאות של פרנקפורט (באנגלית: Frankfurt cases) הוצגו על ידי הפילוסוף הארי פרנקפורט בשנת 1969 כדוגמאות נגד לעקרון האפשרויות החלופיות (principle of alternate possibilities, PAP), הגורס שסוכן (Agent, סובייקט) אחראי מבחינה מוסרית לפעולה רק אם היה יכול לעשות אחרת.
עקרון האפשרויות החלופיות
עקרון האפשרויות החלופיות (PAP) הוא חלק מטיעון לפיו אין התאמה בין אחריות ודטרמיניזם. לעיתים נקרא טיעון זה טיעון הליבה נגד הקומפטיביליזם. להלן הטיעון:
- סוכן אחראי לפעולה רק אם היה יכול לעשות אחרת.
- סוכן יכול היה לעשות אחרת רק אם הדטרמיניזם שקרי.
- לכן, סוכן אחראי לפעולה רק אם הדטרמיניזם שקרי.
באופן מסורתי, קומפטיביליסטים (אלה שמגינים על ההלימה בין הרצון החופשי והדטרמיניזם, ובהם כמו אלפרד ג'ולס אייר, ולטר טרנס סטייס ודניאל דנט) דוחים את הנחת היסוד השנייה, בטענה שאם מבינים אותו נכון, רצון חופשי אינו בלתי קומפטיבילי (בלתי תואם) עם דטרמיניזם. על פי הניתוח הקומפיטיביליסטי המסורתי של רצון חופשי, סוכן הוא חופשי לעשות אחרת, כשהיה עושה אחרת לו היה רוצה לעשות אחרת. סוכן עשוי להחזיק ברצון חופשי, על פי הניתוח המניח תנאי, גם אם הדטרמיניזם נכון. המבקרים מציינים שהקומפטיביליסטים מעלים טיעון מעגלי - סוכן הוא חופשי אם סוכן הוא חופשי - ומאמינים שרצון חופשי מתייחס לחלופות אפשריות אמיתיות, מוחלטות, לאמונות, רצונות או מעשים, ולא רק לאפשרויות היפותטיות (Counterfactual).
ההתנגדות של פרנקפורט
מהגדרת עקרון האפשרויות החלופיות "אדם אחראי מוסרית למה שעשה רק אם יכול היה לעשות אחרת", פרנקפורט מסיק שאדם אינו אחראי מוסרית למה שעשה, אם לא היה יכול לעשות אחרת: היכולת התאורטית שלנו לעשות אחרת, הוא אומר, לא בהכרח מאפשרת לנו לעשות אחרת.
הדוגמאות של פרנקפורט מציעות דרך חלופית להגן על הקומפטיביליות של אחריות מוסרית ודטרמיניזם, במיוחד על ידי דחיית הנחת היסוד הראשונה של הטיעון ("סוכן אחראי לפעולה רק אם היה יכול לעשות אחרת"). לפי תפיסה זו, אחריות מתיישבת עם דטרמיניזם מכיוון שלשם לקיחת אחריות לא מתחייב שלוקח האחריות יהיה בעל החופש לעשות אחרת.
הדוגמאות של פרנקפורט כוללות סוכנים שאחראים אינטואיטיבית להתנהגותם אף על פי שאין להם את החופש לפעול אחרת. להלן מקרה טיפוסי:[1]
נניח שמישהו בשם בלאק רוצה שג'ונס יבצע פעולה מסוימת. בלאק מוכן לעשות מאמצים ניכרים כדי שכך יקרה, אבל הוא מעדיף להימנע מלפעול שלא לצורך. הוא מחכה שג'ונס יחליט מה לעשות, והוא לא עושה כלום אלא אם כן ברור לו (בלאק ינחן בוחש מצוין לאומדן של דברים כאלה) שג'ונס הולך להחליט לעשות משהו אחר ממה שבלאק רוצה שג'ונס יעשה. אם אכן יתברר שג'ונס הולך להחליט לעשות משהו אחר, בלאק יפעל כדי להבטיח שג'ונס יחליט לעשות, ויעשה, מה שבלאק רוצה שיעשה. יהיו ההעדפות והנטיות הראשוניות של ג'ונס אשר יהיו, אם כן, בלאק יגרום לג'ונס לפעול כרצונו של בלאק עצמו.
מה יעשה בלאק, אם הוא מאמין שעליו לעשות משהו, על מנת להבטיח שג'ונס יחליט ויפעל כרצונו של בלאק עצמו? כל מי שיש לו תיאוריה הנוגעת למשמעות של "יכול היה לעשות אחרת" יכול לענות על שאלה זו על ידי תיאור כל האמצעים שהוא יראה כמספיקים על מנת להבטיח שג'ונס לא יוכל לעשות אחרת. למשל, בלאק עשוי לבטא איום נורא, ... לתת לג'ונס שיקוי או להפנט אותו, ... [או] לתמרן את ההליכים הזעירים ביותר של המוח ומערכת העצבים של ג'ונס במישרין, כך שכוחות סיבתיים ירוצו מהסינפסות שלו ולאורך העצבים של ג'ונס המסכן, וכך יקבעו איך יבחר לפעול ויקבעו שיפעל בדרך זו ולא אחרת. . .
נניח שבלאק לעולם לא יצטרך לפעול כך, כי ג'ונס, מסיבותיו-שלו, מחליט לבצע, ואכן מבצע, את הפעולה שבלאק רוצה שג'ונס יבצע. במקרה כזה, נראה ברור שג'ונס יישא בדיוק באותה אחריות מוסרית כפי שהיה נושא אם בלאק לא היה מוכן לפעול כדי להבטיח שג'ונס יעשה זאת. זה יהיה לא הגיוני לסלוח לג'ונס על פעולתו, או למנוע את השבחים הראויים לו, על בסיס העובדה שלא יכול היה לעשות אחרת.
אם פרנקפורט צודק בטענה שג'ונס אחראי מבחינה מוסרית על עשיית המעשה שבלאק רצה שיבצע, ובטענה שג'ונס אינו חופשי לעשות אחרת; אחריות מוסרית אינה מחייבת שלסוכן יהיה החופש לעשות אחרת (כלומר, שעקרון האפשרויות החלופיות שגוי). לפיכך, גם אם הדטרמיניזם נכון, וגם אם הדטרמיניזם מסיר את חופש הפעולה, אנשים עדיין יכולים להיות אחראים מבחינה מוסרית להתנהגותם.
לאחר שהציג את טיעונו נגד עקרון האפשרויות החלופיות, הציע פרנקפורט לתקן עקרון זה כדי לקחת בחשבון את הכשל של הרעיון כי כפייה מונעת מסוכן, agent, להיות בעל אחריות מוסרית. מסוכן נשללת אחריות מוסרית רק אם מפעלת עליו כפייה לפעול כפי שהוא פועל. ההגדרה הטובה ביותר, לדברי פרנקפורט, היא זו: "[אדם] אינו אחראי מוסרית למה שעשה אילו עשה זאת רק משום שלא יכול היה לעשות אחרת".
ביקורת
אחת ההתנגדויות הראשונות שהעלו מתנגדי המקרים בסגנון פרנקפורט הועלתה בעיקר על ידי פילוסופים כמו דוד וידרקר, קארל ג'ינט (Carl Ginet) (אנ') ורוברט קיין (Robert Kane) (אנ').[2][3][4] הם העלו דילמה לגבי הקשר בין נטיית הסוכן להחלטתו. קשר זה יכול להיות דטרמיניסטי או לא דטרמיניסטי.
אם הקשר בין נטיית הסוכן להחלטתו הוא דטרמיניסטי, תומכי הדוגמאות של פרנקפורט מואשמים בהעלאת הנחה טעונת הוכחה. קשר דטרמיניסטי מעלה את השאלה כי תומכי הדוגמאות של פרנקפורט מניחים את עצם הדבר הנדון - שאחריות מוסרית אינה דורשת אפשרויות חלופיות או יכולת לעשות אחרת. נניח שנטיית הסוכן מספיקה מבחינה סיבתית כדי להביא להחלטת הסוכן. המשמעות היא שהסוכן היה נחוש בדעתו לקבל החלטה זו לפני כל הפעלה של הליך קבלת החלטות. לפיכך, הסוכן לא הגיע להחלטה בחופשיות, מסיבות משלו. מתנגדי הדוגמאות של פרנקפורט יטענו שלסוכן אין אחריות מוסרית כי אחריות מוסרית דורשת רצון חופשי. לכן, אם הדוגמאות של פרנקפורט פועלות במסגרת מטפיזית דטרמיניסטית, תומכי הלוגיקה שלהן אינם יכולים לצפות ממתנגדיהם ישתכנעו.
מנגד, אם הקשר בין נטיית הסוכן להחלטת הסוכן אינו דטרמיניסטי, הרי שמתנגדי הדוגמאות של פרנקפורט טוענים כי לסוכן יש יכולת לפעול אחרת. טיעון זה בעייתי עבור תומכי הדוגמאות של פרנקפורט, כי הם אמורים להראות מצב שבו סוכן אחראי מוסרית להחלטה ובכל זאת אינו מסוגל לעשות אחרת. נניח שנטיית הסוכן והחלטתו אינן דטרמיניסטיות. המשמעות היא שנטיית הסוכן אינה בהכרח מעידה על החלטתו העתידית. במצב זה, אפשר שהסוכן יהיה בעל הנטייה הנכונה, יתחמק מההתקן של המחשב המורה לו לפעול בצורה אחרת, אבל אז יקבל החלטה "שגויה". גם אם ההתקן של המחשב יופעל לאחר ההחלטה ה"שגויה", הסוכן עדיין יהיה בעל יכולת לפעול אחרת. סוג כזה של "הדוגמאות של פרנקפורט" לא יצליח לעמוד בדרישה להציג מצב שבו סוכן אחראי מבחינה מוסרית בעודו חסר אפשרויות חלופיות.
תגובות
תשובה אחת טוענת שקשר דטרמיניסטי לא באמת מעורר דילמה. ג'ון מרטין פישר הגיב בטענה שהדוגמאות של פרנקפורט אינן עומדות כשלעצמן, אלא יש לקחת אותן יחד עם טיעונים אחרים.[5] הטיעונים האחרים הללו אמורים להראות שדטרמיניזם סיבתי כשלעצמו, ובנפרד מכך שהוא שולל אפשרויות חלופיות, אינו מאיים על מושג ותפיסת האחריות המוסרית.
תשובה שנייה היא תיקון הדוגמאות של פרנקפורט. תיקון זה מורכב מיצירת מקרה עם קשר בלתי דטרמיניסטי מפורש שבו הסוכן עדיין אחראי מוסרית ללא אפשרויות חלופיות. דוגמאות כאלה עושות זאת על ידי שילוב אזורי חיץ הפועלים לביטול אפשרויות חלופיות.[6]
מייקל אוטסוקה (Michael Otsuka) מציע לדחות את עקרון האפשרויות החלופיות לטובת עקרון שונה של שלילת הקומפטיביליזם, "עקרון האשמה הנמנעת" (Principle of Avoidable Blame).
מורשת
התגובות לדוגמאות של פרנקפורט עדיין נדונות. תיאוריות פילוסופיות עתידיות יבדקו אם הדוגמאות של פרנקפורט מצליחות להדגים את מה שהארי פרנקפורט התכוון שידגימו.
לקריאה נוספת
- Kadri Vihvelin. Edward N. Zalta (ed.). "Arguments for Incompatibilism". The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Spring 2011 ed.).
- "Free Will". Stanford Encyclopedia of Philosophy. 2018.
- Frankfurt, Harry (1969). "Alternate possibilities and moral responsibility". Journal of Philosophy. 66 (23): 829–839. JSTOR 2023833
הערות שוליים
- ^ Gerald Harrison (2011). "Chapter 31: Frankfurt's Refutation of the Principle of Alternative Possibilities". In Michael Bruce and Steven Barbone (ed.). Just the Arguments. Wiley Blackwell. p. 122. ISBN 978-1-4443-3638-2.
- ^ Kane, Robert (1996). The Significance of Free Will. New York: Oxford University Press.
- ^ Ginet, Carl (1996). "In Defense of the Principle of Alternative Possibilities: Why I Don't Find Frankfurt's Argument Convincing". Philosophical Perspectives. 10: 403–417.
- ^ Widerker, David (1995). "Libertarianism and Frankfurt's Attack on the Principle of Alternative Possibilities". Philosophical Review. 104 (2): 247–261. doi:10.2307/2185979. JSTOR 2185979.
- ^ Fischer, Martin (1999). "Recent Work on Moral Responsibility". Ethics. 110: 93–139. doi:10.1086/233206.
- ^ Hunt, David (2005). "Moral Responsibility and Buffered Alternatives". Midwest Studies in Philosophy. 29: 126–145. doi:10.1111/j.1475-4975.2005.00109.x.
