ההסתדרות המאוחדת של הנוער הציוני ברוסיה
ההסתדרות המאוחדת של הנוער הציוני ברוסיה, או לפי ראשי התיבות של שמה ברוסית: י.ו.או.ס.מ. ("יאדינאיה וסירוסייסקאיה אורגאניזאציה סיונסטיסקוי מולודיוז'י") נוסדה בשנת 1924 בברית המועצות. היוותה איגוד תנועות הנוער החלוציות שאינן סוציאליסטיות, ובין התנועות החלוציות הגדולות והמשמעותיות של הציונות ברוסיה בתקופה שלאחר המהפכה הבולשביקית.
רקע
במקביל להתהוותן של תנועות הנוער העובד בברית המועצות: צ"ס, אסי"פ, ו"השומר הצעיר ס.ס.ס.ר" התגבשו מגמות של התקרבות הדדית בין ארגוני הנוער הלומד, שקמו בזמנים שונים ופעלו באזורים שונים של ברית המועצות: "החבר" שפעולתה התרכזה בעיקר ברוסיה הגדולה ובסיביר, "הסתדרות" באוקראינה ובדרום רוסיה, ו"קדימה" בביילורוסיה.
המציאות החדשה העמידה לפניהם בעיות בעוד עקרונות מהותיים משותפים טשטשו את ההבדלים המקומיים והמסורתיים ותבעו שידוד מערכות יסודי. שלושת הארגונים כאחד הכירו כי אין הצדקה להסתפק בגיוס הנוער הלומד בלבד, אשר משקלו הציבורי פחת והלך ברוסיה הסובייטית וכי עליהם להשתלב בחוגי הנוער העממי, לעודד את החברים לעבודה גופנית ולהכשרה לעליה לארץ, לקלוט בסניפים גם נוער עובד, להגביר את המלחמה בהתבוללות, שסכנתה גדלה והלכה בגבור הקושי לקיים תרבות יהודית ורוח לאומית. איחדה אותם בנוסף ההכרה כי אין להכביד על קליטתם ופעולתם של החברים על ידי סייגים של אידאולוגיה מפלגתית מסוימת, בלבד שיקבלו את עקרון הציונות בכללותו. הכרה זו גברה בארגונים האלה לאחר שהגורמים הקומוניסטיים פרשו מהם ועברו לברית הנוער הציוני הסוציאליסטי "צ.ס.יו.פ." ולברית הנוער היהודי הסוציאליסטי "א.ס.י.פ." שהתאימו לנטיותיהם. פעילות היבסקציה ברחוב היהודי, המאסרים והגירושים הבלתי פוסקים, היוו זרז נוסף לליכוד השורות.
ההסתדרות המאוחדת
על בסיס זה התאחדו שלושת הארגונים ב־9 למארס 1924 לתנועה אחת - "ההסתדרות המאוחדת של הנוער הציוני ברוסיה", או לפי ראשי התיבות של שמה ברוסית "י.ו.או.ס.מ. ("יאדינאיה וסירוסייסקאיה אורגאניזאציה סיונסטיסקוי מולודיוז'י").
עם האיחוד הוקם במוסקבה מרכז של ההסתדרות המאוחדת בהרכב החברים: עקיבא אסתרליס, משה וייסברג, מאיר לוין, נחום לוין, שלמה מאירוביץ מוריאל, עו"ד מאקס נימצוביצקי (נמצא-בי), עו"ד שמואל פישאלב, שלמה מוניה צירולינקוב, ואריה רפאלי (צנציפר).
האיחוד הכניס רוח חיים חדשה בתנועת הנוער והשפעתה של ההסתדרות המאוחדת התרחבה והלכה. בסוף השנה הראשונה לקיומה מנתה 140 סניפים בכל רחבי רוסיה, בנוסף לאגודות שונות של נוער לאומי שהודרכו על ידי אנשיה. התנועה ראתה את תפקידה העיקרי בחינוך הנוער ברוח לאומית ציונית על כן שקדה על הקניית ערכי היהדות והציונות לחבריה ועל הכשרתם לעליה. למדו בהתמדה תולדות עם ישראל, התנועה הציונית וביסוסה המדעי, ידיעת הארץ וההתיישבות, עברית וספרות עברית, וכן סוציולוגיה וכלכלה מדינית. מלבד הלימודים התנהלו שיחות וויכוחים על נושאים אקטואליים יהודיים, ציוניים וכלליים, כל הפעולה נעשתה בחוגים חשאיים מצומצמים ובמחתרת בשל הרדיפות שהחריפו בהדרגה. לחלק ניכר מהחברים ניתנה הכשרה על ידי סניפי "החלוץ".
פעמיים בחודש הוציא המרכז ידיעון ברוסית ("בוליטין אינפורמאציוני") בשם "ידיעות", בעריכת אריה רפאלי. מלבד כתבות מרוכזות על המתרחש בארץ ובגולה, ניתנו בו מאמרי הסברה על העניינים שעמדו במרכז עולמה של התנועה הציונית באותה העת. המרכז ניגש בנוסף להוצאת כתב עת בשם "דרכנו", אף הוא ברוסית. הגיליון הראשון, בעריכת משה וייסברג ואריה רפאלי, היה גדוש מאמרים בנושאים ציוניים, עיוניים וארגוניים, וכן כתבות מהסניפים השונים. היה זה הגיליון היחיד שהופיע והגיע לסניפים. הגיליון השני הוחרם על ידי הג.פ.או. בשעת הדפסתו על ידי המדפיס מארק פייגין. גם הוועדים המקומיים במחוזות השונים הדפיסו והפיצו ביטאונים וחומר הסברה משלהם אך גם ניסיונות אלה לא האריכו ימים בתנאי המחתרת תחת רדיפות המשטר.
הזהות הפוליטית
התנועה נקטה הסתייגות מקו מפלגתי מובהק. החברים חונכו ברוח חופש הדעות בשאלות חברתיות ופוליטיות. אולם לבסוף התעוררה תסיסה בין חלק מחברי התנועה לשינוי הקו הנייטראלי ולקבלת האידאולוגיה העמלנית של מפלגת "התאחדות" ס.ט.פ. שהייתה קרובה ברוחה ובתוכניתה יותר ממפלגות ציוניות אחרות. מפלגת "התאחדות" ששאפה להקים ארגון של נוער מפלגתי משלה, בדומה למפלגת צ.ס. יריבתה, לא חסכה מאמצים להעביר את התנועה לצידה. תסיסה זו נתקלה בהתנגדות מצד החברים הבלתי מפלגתיים ואף במפלגת "התאחדות" נמצאו חברים אחרים אשר הזהירו מצעד כזה, בראותם בו סכנה לקיומה של התנועה שלדעתם היה כח משיכתה דווקא באי מפלגתיותה.
רדיפות המשטר
חיפושי המשטרה החשאית החרימו בשיטתיות את הספרים הציוניים מבתי החברים, לאחר שהספריות הציבוריות רוקנו מספרים אלה זה מכבר. המחסור במקורות הכביד מאוד על פעולת המדריכים והמרצים. את חסרון הספרים מלאו עלונים של המרכז וגם של הוועדים המחוזיים והמקומיים. עלונים אלה, שהיו לעיתים חיבורים מקיפים, נכתבו על פי רוב בלי שתהיה למחבריהם אפשרות להיעזר בספר. החברים, שטיפלו בהכנת העלונים ובשיכפולם, היו נתונים בסכנה תמידית של מאסר בידי הבולשת. אנשי "י.ו.או.ס.מ." פעלו גם בהדרכת הצופים בתנועת "השומר הצעיר הלאומי" וחבר המרכז שלמה צירולניקוב שימש ראש המטה של תנועת צופים זו.
התנועה הוקמה ופעלה בתנאי מחתרת קשים במקביל להחמרת הרדיפות על כל גילוי של פעולה ציונית. מהלומה הונחתה על התנועה בליל ה-2 בספטמבר 1924, "ליל הציד הגדול", כאשר למעלה משלושת אלפים ציונים בכל רחבי אוקראינה נאסרו והושלכו לבתי הכלא.
בתגובה על המאסרים ההמוניים הוציאה התנועה, (י.ו.או.ס.מ., ההסתדרות המאוחדת) כרוז מחאה נמרץ, שהופץ ברבים, וכן החלה לארגן ליד סניפיה חוגי נוער לאומי על שם "ה-2 בספטמבר". בזמן המאסר הכללי בין ציוני מוסקבה ב־2 ביוני 1925 נאסרו כמה מחברי המרכז של התנועה ונשלחו לגירוש ולמחנות בידוד ("פוליט-איזולאטורים").
כאשר מפלגת "התאחדות" הגבירה את לחצה התגבש בתנועה חוג של מתנגדים בראשות חבר המרכז משה וייסברג, אשר קרא את הבלתי מפלגתיים למועצה מיוחדת, כדי לדון במצב. הדיון נערך בלנינגראד ב־28 בפברואר 1926, אך כל המשתתפים בו, 21 איש, נאסרו על ידי הג.פ.או. ב-1 במרץ משה ווייסברג ואברהם סכנין נשלחו למחנות בידוד, ויתר החברים גורשו למקומות שונים. ידוע כי מבין האסורים משה וייסברג מת בגירוש משחפת ב־9 ביוני 1944. פרידה אבן טוב מתה משחפת בסבארדלובסק ב־24 בינואר 1928, בת 23.
מאסר זה גזל משורות ההסתדרות המאוחדת רבים מטובי פעיליה, שעמדו בראש התנועה בכל המדינה, והחליש את כוחה בכלל ואת ההתנגדות לפוליטיזציה בפרט. השפעתה של מפלגת "התאחדות" גבר בהדרגה עד שלבסוף קיבלה התנועה את המצע הרעיוני של המפלגה והפכה ל"הסתדרות המאוחדת של הנוער העובד הציוני" ("י.ו.ט.או.ס.מ.").
הדעיכה
ככל יתר ארגוני הנוער הציוני השתתפה גם התנועה בפעולה הפוליטית בגיחות מן המחתרת, הדפיסה והפיצה כרוזים בתגובה על הרדיפות, על טיהור הסטודנטים מבתי הספר, על רדיפת השפה העברית על המאסרים וכיוצא באלה. שלחה את חבריה לאסיפות של בלתי מפלגתיים שנקראו על ידי ה"יבסקציה". כל אקציה כזו דרשה את קורבנותיה. חברים רבים נאסרו במקום המעשה ורבים אחרים בגלי מאסרים חדשות לבקרים.
המהלומות שניתכו על התנועה בלי הרף, דלדלו יותר ויותר את שורותיה עד שפעולתה שותקה לגמרי, כמו התנועות הציוניות האחרות בברית המועצות.
כל חברי המרכז נאסרו או נשלחו לגירוש בגלי המאסר ובאירועים בזמנים שונים. עקיבא אסתרליס, משה וייסברג ומאיר לוין הוצאו להורג בכלא או מתו בתנאי הגירוש. שאר חברי ההנהגה זכו להגיע לארץ ישראל.
לקריאה נוספת
אריה רפאלי (צנציפר), במאבק לגאולה, 1956, הוצאת דבר ועיינות.
ההסתדרות המאוחדת של הנוער הציוני ברוסיה י. ו. או. ס. מ., הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978
קישורים חיצוניים
- ההסתדרות המאוחדת של הנוער הציוני ברוסיה י. ו. או. ס. מ.
- 3303 | Encyclopedia of the Founders and Builders of Israel, www.tidhar.tourolib.orgדוד תדהר (עורך), "שלמה מוריאל (מאירוביץ)", אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך ט (1967), עמ' 3302
