הומה מסאהרו
 |
הומה מסאהרו (ביפנית: 本間 雅晴; 27 בנובמבר 1887 – 3 באפריל 1946) היה קצין בצבא היפני הקיסרי במהלך מלחמת העולם השנייה, שפיקד על הארמייה היפנית הארבע עשרה, שפלשה לפיליפינים וביצעה את צעדת המוות בבטאן. לאחר המלחמה, הואשם הומה כפושע מלחמה והוצא להורג על ידי כיתת יורים באפריל 1946.
ביוגרפיה
הומה נולד באי סאדו, בים יפן שנמצא מחוץ למחוז ניאיגטה. הוא סיים את לימודיו בכיתה ה-14 של האקדמיה הצבאית היפנית הקיסרית בשנת 1907 ובכיתה ה-27 של מכללת מטה הצבא בשנת 1915. להומה היה כבוד עמוק למערב, והבנה מסוימת, לאחר שבילה שמונה שנים כנספח צבאי בבריטניה. בשנת 1917 הוא צורף לגדוד מזרח לנקשייר ובשנת 1918 שירת עם חיל המשלוח הבריטי בצרפת, והוענק לו הצלב הצבאי.[1]
בשנים 1930–1932 הומה שוב נשלח כנספח צבאי לבריטניה, שם בקיאותו בשפה האנגלית הועילה. כמו כן, הוטל עליו להיות חלק מהמשלחת היפנית לוועידת פירוק הנשק של ז'נבה בשנת 1932 ושירת במדור העיתונות במשרד הצבא בשנים 1932–1933. הוא קיבל שוב פיקוד שטח, כמפקד גדוד החי"ר הראשון של הצבא הקיסרי בשנים 1933 ל-1935, וקודם לפקד על חטיבת החי"ר 32 בשנים 1935-1936.[2]
בשנת 1937 מונה הומה לעוזר מחנה לנסיך צ'יצ'יבו, אחיו של הקיסר. איתו ערך סיור דיפלומטי באירופה שהסתיים בגרמניה. שם הוא השתתף בעצרת נירנברג ופגש את אדולף היטלר, איתו ניסה הנסיך להגביר את היחסים בעקבות הסכם אנטי-קומינטרן משנת 1936. לאחר מכן שימש כמפקד צבא טייוואן של כוחות הצבא הקיסריים, והלחין את הליריקה של השיר הצבאי "צבא טייוואן". יאמאגוצ'י יושיקו ("לי שיאנג לאן" בסינית) הוזמן לשיר את השיר כדי להעצים את המורל הטייוואני.
עם תחילת המלחמה הסינית-יפנית השנייה מונה הומה למפקד הדיוויזיה ה-27 של בסין בשנים 1938 עד 1940 והנחה את חסימת הכוחות הזרים בטיאנצין, שם הוביל את המשא ומתן עם הבריטים.[3] לאחר נפילת ננג'ינג הוא הצהיר בפומבי כי "אלא אם כן יושג שלום באופן מיידי הוא יהיה הרה אסון".[4] הומה הוצא מתפקידו בקווי החזית והועבר מחדש להיות מפקד מחוז צבא טייוואן בין 1940 ל-1941. הוא הועלה לדרגת סגן אלוף ביולי 1938.
הפיליפינים
עם תחילת המערכה באוקיינוס השקט מונה הומה למפקד ארמיית 14 על 14,110 חייליה והוטל עליו לפלוש לפיליפינים. הוא הורה לחייליו להתייחס לפיליפינים לא כאל אויבים אלא כאל חברים ולכבד את מנהגיהם ודתם. באחד המקרים, בגישתו למנילה, עצר הומה את פקודיו והורה לגברים לנקות ולהדק את תצורותיהם, בידיעה כי חיילים לא מדויקים נוטים יותר לבזוז.[5]
גישה ליברלית זו כלפי אזרחים פיליפינים זיכתה אותו באיבה מצדו הממונה עליו, הגנרל הרוזן היסאיצ'י טראוצ'י, מפקד צבא הדרום, ששלח דיווחים שליליים על הומה לטוקיו ממפקדתו בסייגון. כמו כן חלה חתרנות הולכת וגוברת בפיקודו של הומה מקבוצה קטנה של כפופים, בהשפעתו של אלוף-משנה מסאנובו צוג'י. בשמו של הומה, הם שלחו צווים סודיים נגד מדיניותו, כולל הוראה להוציא להורג את השופט הראשי הפיליפיני חוסה עבאד סנטוס וניסיון להוציא להורג את יו"ר בית הנבחרים לשעבר מנואל רוקאס, שהומה גילה עליו בזמן כדי לעצור את ביצוע ההוראה.[6]
הומה לא הצליח לתת אמון באפשרות שנסיגה לחצי האי בטאן מצד הכוחות הפיליפינים-אמריקאים עשויה להצליח ולהפר את לוח הזמנים היפני. עד שזיהה את טעותו, הוחלפה חטיבת החי"ר הטובה ביותר בחטיבת מילואים מאומנת באופן גרוע, מה שהחליש מאוד את כוח ההתקפה שלו. במקום לבזבז את אנשיו בתקיפות חזיתיות זועמות, הוא ניסה לתמרן את הכוחות האמריקניים. זה הביא ביקורת מצד הממונים שהאמינו שהוא "מזוהם" מרעיונות מערביים על שמירת חיי אנשיו.
מודאג מהמתקפה התקועה בלוזון, הירוהיטו לחץ על הרמטכ"ל האג'ימה סוגיאמה פעמיים בינואר 1942 להגדיל את כוח גייסות ולהשיק מתקפת מחץ מהירה על בטאן.[7] בעקבות פקודות אלה הפעיל סוגיאמה לחץ על הומה לחדש את התקפותיו. הקרב שהתפתח בעקבותיו, החל בינואר 1942 והיה אחד האינטנסיביים ביותר במערכה. לאחר הניצחון היפני באפריל, צעדו לפחות 60,000 שבויי מלחמה של בעלות הברית במרחק של 100 ק"מ למחנה שבויי מלחמה. עקב יחס רע והתעללות מצד חיילים יפנים, לפחות 5,500 חיילי בעלות הברית מתו במהלך הצעדה. הומה נודעה בכינוי "החיה של בטאן" בקרב חיילי בעלות הברית.[8]
חרף הניצחון היפני בקרב בטאן, היחסים המידרדרים בין הומה לסוגייאמה הובילו להדחתו של הומה מהפיקוד זמן קצר לאחר נפילת קורגידור והוא היה אז מפקד הארמייה ה-14 בשם בלבד. הניו יורק טיימס דיווח בטעות לפני נפילת בטאן כי הומה הוחלף על ידי הגנרל יאמאשיטה, וכי הומה התאבד.[9]
המטה הכללי הקיסרי ראה את הומה כמפקד שלא מספיק אגרסיבי במלחמה (וכתוצאה מכך העלות הגבוהה והעיכוב הרב בהבטחת כניעת הכוחות האמריקניים והפיליפינים) ויחסו המקל מדי כלפי העם הפיליפיני והוא אולץ לאחר מכן לפרוש באוגוסט 1943.[10] הומה פרש מהצבא וחי בהפרדה למחצה ביפן עד סוף המלחמה.
משפט והוצאה לפועל על פשעי מלחמה
לאחר כניעת יפן, באמצע ספטמבר 1945, שלטונות הכיבוש האמריקני עצרו את הומה והוא הוסגר לפיליפינים, שם הוא נשפט על ידי בית דין אמריקאי על 48 סעיפים של הפרת דיני המלחמה הבינלאומיים הנוגעים לזוועות שביצעו חייליו במהלך צעדת המוות של בטאן.[11]
הומה הועמד לדין ב-19 בדצמבר 1945 והמשפט נערך בבית הנציב העליון במנילה בין התאריכים 3 בינואר עד 11 בפברואר 1946.[12] צוות של שישה עורכי דין, שאף אחד מהם לא היה בעל ניסיון בתחום המשפט הפלילי[8] מונה לסנגר על הומה.
התביעה זימנה עדים והגישה תצהירים המעידים על התעללות ותנאים גרועים בהם נתקלו חיילי בעלות הברית במהלך הצעדה. בפרט, ג'יימס בלדאסאר, ניצול הצעדה, העיד על הריגתם של שני קצינים של בעלות הברית בידי היפנים ואדישותו של הומה למחלות ולסבלם של שבויי המלחמה.[8]
במהלך הגנתו טען הומה כי היה כל כך עסוק בתוכניות לתקיפה בקורגידור, עד ששכח מהטיפול בשבויים והאמין כי קציניו מטפלים כראוי בעניין. הוא טען שלא למד על הזוועה אלא רק לאחר המלחמה, אף שמפקדתו הייתה במרחק 150 מטרים בלבד מנתיב הצעדה.[11] בקביעה בבית המשפט, "נודע לי לראשונה בבית המשפט על הזוועות ואני מתבייש בעצמי אם הזוועות הללו אכן קרו."[8] רוברט פלץ, חבר צוות ההגנה של הומה, ציין ביומנו: "אני באמת מאמין של[הומה] לא היה שום מושג באשר להתרחשויות."
ההיסטוריון קווין סי מרפי טוען כי אמנם לא ברור אם הומה הורה על מעשי הזוועה שהתרחשו במהלך הצעדה, אך היעדר מומחיות מנהלית של הומה וחוסר יכולתו להאציל בצורה מספקת את הסמכות ולשלוט באנשיו סייעו לאפשר את הזוועות.[13] לאחר שהכוחות האמריקניים והפיליפינים נכנעו לחצי האי בטאן, הומה הפנה את הלוגיסטיקה של הטיפול בכ-25,000 האסירים לידי האלוף יושיצקה קוואנה. הומה הצהיר בפומבי כי יתייחסו לשבויי מלחמה בהגינות. התגבשה תוכנית, שאושרה על ידי הומה, להסעתם ולהצעדת האסירים למחנה אודונל. עם זאת, התוכנית הייתה לקויה מאוד, מכיוון שהשבויים האמריקנים והפיליפינים רעבו, היו חלשים ממלריה, ומנו לא 25,000 אלא 76,000 גברים.[14]
ב-11 בפברואר 1946 הורשע הומה בכל הסעיפים ונידון "לירות למוות באמצעות כיתת יורים",[15] הנחשב לכבוד יותר מעונש מוות בתלייה.[8] אשתו של הומה ביקרה אצל דאגלס מקארתור כדי לדחוק לבדיקה מדוקדקת של המקרה של בעלה. מקארתור אישר את גזר הדין של בית הדין והומה הוצא להורג על ידי כיתת יורים אמריקאית ב-3 באפריל 1946, בלוס באנוס, לגונה, כמה קילומטרים ממחנה המעצר לשעבר באוניברסיטת הפיליפינים בלוס באנוס.[11][16]
מחלוקת בעניין המשפט
היו טענות ואישומים שונים כי משפטו של הומה היה לא הוגן או מוטה.
השופט פרנק מרפי, בהסתייגות מהכחשת הדיון של בית המשפט העליון של ארצות הברית על כלל ראיות, הצהיר כי
או שאנחנו מנהלים משפט כזה ברוח האווירה ובאווירה של החוקה שלנו או שאנחנו נוטשים כל יומרה לצדק, נותנים לעידנים לחמוק ולרדת לרמה של טיהור דם נקמני.[17]
סנגורו הראשי של הומה, ג'ון ה. סקין הבן, הצהיר כי מדובר ב"משפט מאוד לא סדיר, שהתנהל באווירה שלא הותירה ספק לגבי התוצאה הסופית".[18] הגנרל ארתור טרודו, חבר בית הדין לחמישה חברים שגינה את הומה, אמר בראיון משנת 1971,
אין עוררין אלא שכמה גברים שהיו חלשים או פצועים נורו או נדקרו במצעד המוות הזה. השאלה היא כמה דרגי פיקוד היו אחראים עד כדי כך שאתה צריך לגנות אותו על רצח או פשע, ובזה הואשם הגנרל הומה... עלינו לחשוב על חוכמתנו לגנות את גנרל הומה למוות. אני חייב להודות שלא הייתי הרבה בעד זה. למעשה התנגדתי לזה אבל יכולתי להתנגד רק לנקודה שמאפשרת לירות בו כחייל ולא לתלות אותו... חשבתי שהוא חייל מצטיין.[19]
הגנרל דאגלס מקארתור בראיון על המקרה כתב,
אם נאשם זה אינו ראוי לגורלו השיפוטי, אף אחד בהיסטוריה השיפוטית מעולם לא יעשה זאת. לא יכול להיות פשע גדול יותר, מחריד או מסוכן יותר מאשר השמדה המונית, במסווה של סמכות צבאית או צורך צבאי, של גברים חסרי ישע שאינם מסוגלים לתרום עוד למאמץ המלחמתי. כישלון בהליך החוקי להעניש על מעשים כאלה של מעשה פלילי יאיים על מרקם החברה העולמית.[20]
לקריאה נוספת
- Bix, Herbert P. (2001). Hirohito and the Making of Modern Japan. Harper Perennial. ISBN 0-06-093130-2.
- Dupuy, Trevor (1992). Encyclopedia of Military Biography. I. B. Tauris & Co Ltd. ISBN 1-85043-569-3.
- Fuller, Richard (1992). Shokan: Hirohito's Samurai. London: Arms and Armor. ISBN 1-85409-151-4.
- Piccigallo, Philip R (1980). The Japanese on Trial: Allied War Crimes Operations in the East, 1945–1951. University of Texas Press. ISBN 0-292-78033-8.
- Toland, John (1970). The Rising Sun: The Decline and Fall of the Japanese Empire 1936–1945. Random House. ISBN 0-8129-6858-1.
- Totani, Yuma (2015). Justice in Asia and the Pacific Region, 1945–1952: Allied War Crimes Prosecutions. Cambridge University Press.
קישורים חיצוניים
- אנשים ואירועים: מסהארו הומה, באתר PBS
- משפט הומה
- פסק הדין של הומה 1945, באתר יוטיוב
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Fuller, Richard. Shokan: Hirohito's Samurai London 1992 p. 103 מסת"ב 1854091514
- ^ Ammenthorp, The Generals of World War II
- ^ Budge, The Pacific War Online Encyclopedia
- ^ Toland, p. 250
- ^ Toland, p. 258
- ^ Toland, p. 317–18
- ^ Herbert Bix, Hirohito and the Making of Modern Japan, 2000, p. 447
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 Cook, Peter B (במרץ 1996). "Beast of Bataan" (PDF). American History. נבדק ב-18 בדצמבר 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ New York Times, April 3, 1942, p. 1
- ^ Rottman, Gordon L. (2005). Japanese Army in World War II – Conquest of the Pacific 1941–42. Oxford, England: Osprey Publishing. p. 73. ISBN 1841767891.
- ^ 11.0 11.1 11.2 Hampton, Sides (בפברואר–במרץ 2007). "Trial of General Homma". American Heritage. 58 (1). נבדק ב-6 בספטמבר 2015.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "U.S. Military Courts (S-1804-0184 – S-1804-0310)". Legal Tools Database. נבדק ב-18 בדצמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Inside the Bataan Death March: Defeat, Travail and Memory": Kevin C. Murphy p.24
- ^ (Toland, p. 294)
- ^ US Army Film (20 ביוני 2009). "Homma Verdict 1945" (Video). Youtube. Robert H. Jackson Center. נבדק ב-6 בספטמבר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Los Baños During the Japanese Period". Municipality of Los Baños.
- ^ Application of Homma, 327 U.S. 759 (1946)
- ^ (Toland, p. 320)
- ^ Trudeau, Arthur G (1986). "The Philippines". Engineer memoirs (PDF). Washington, D.C.: US Army Corps of Engineers, Office of the Chief of Engineers. pp. 148–9. ISBN 9781428915701. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2013-03-12.
- ^ Occupation of Japan, 1945–1950, MacArthur, Reminiscences, Bluejacket Books, Naval Institute Press, 1964
