הינדנבורג (סיירת מערכה, 1915)
 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת מערכה |
| צי | הצי הקיסרי הגרמני |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | סיירות המערכה מסדרת דרפלינגר |
| ציוני דרך עיקריים | |
| תחילת הבנייה | 1 באוקטובר 1913 |
| הושקה | 1 באוגוסט 1915 |
| תקופת הפעילות | 10 במאי 1917 – 21 ביוני 1919 (שנתיים ו־6 שבועות) |
| אחריתה | הוטבעה על ידי צוותה בסקפה פלו |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 26,180 טון, מקסימלי: 31,200 טון |
| אורך | 212.8 מטר |
| רוחב | 29 מטר |
| שוקע | 9.57 מטר |
| מהירות | 27 קשרים |
| גודל הצוות | 1,112 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 11,300 ק"מ במהירות 14 קשר |
| הנעה | טורבינות קיטור בהספק 72,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | טורבינות קיטור |
| שריון |
חגורת שריון 300 מ"מ מגדל הניווט 300 מ"מ צריחי תותחים 270 מ"מ סיפון 30–80 מ"מ |
| חימוש |
שמונה תותחים SK/L50 בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ) 14 תותחים SK/L45 בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 4 תותחים SK/L45 3.5 אינץ' (88 מ"מ) ארבעה צינורות טורפדו 24 אינץ' (60 ס"מ) |
"הינדנבורג" (בגרמנית: SMS Hindenburg) הייתה סיירת מערכה של הצי הקיסרי הגרמני, האונייה השלישית בסדרת דרפלינגר, שנבנתה בעיצוב מעט שונה. היא נשאה את אותה סוללה של שמונה תותחי 30.5 סנטימטרים (12 אינץ'), אבל בצריחים משופרים שאפשרו להם לירות לטווח גדול יותר. האונייה הייתה גם מעט גדולה ומהירה יותר משתי האוניות האחיות שלה. היא נקראה לכבודו של גנרל-פלדמרשל פאול פון הינדנבורג, המנצח של קרב טננברג וקרב האגמים המזוריים, וכן המפקד העליון של הצבאות הגרמניים מ-1916. האונייה הייתה אוניית הראשה האחרונה מכל סוג שנבנתה עבור הצי הגרמני במהלך מלחמת העולם הראשונה.
הינדנבורג הוזמנה בסוף המלחמה וכתוצאה מכך הייתה לה קריירת שירות קצרה. הספינה השתתפה בקומץ של פעולות צי קצרות כספינת הדגל של קבוצת הסיור הראשונה בשנים 1917–1918, אם כי לא ראתה שום פעולה משמעותית. הגיחה האחרונה שהוצעה של הצי בשבועות האחרונים של המלחמה עלתה בתוהו כאשר צוותי אוניות הראשה ערכו מרד. הינדנבורג נכלאה לאחר מכן יחד עם שאר סיירות המערכה הגרמניות בסקפה פלו בנובמבר 1918. קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר הורה להטביע את הספינות ב-21 ביוני 1919. הינדנבורג הייתה האחרונה מבין הספינות שטבעו. היא נמשתה ב-1930 ופורקה לגרוטאות במהלך השנתיים הבאות.
תכנון
סדרת דרפלינגר הוקצתה לשנת הכספים 1911 כחלק מחוק הצי משנת 1906; עבודת התכנון החלה בתחילת 1910. לאחר שהבריטים החלו להתקין תותחי 34.3 ס"מ (13.5 אינץ') בסיירות המערכה שלהם, קצינים בכירים בפיקוד הצי הגרמני הגיעו למסקנה כי נדרשת עלייה בקליבר של תותחי הסוללה הראשית מ-28 ס"מ (11 אינץ') ל-30.5 ס"מ (12 אינץ'). כדי למנוע מהעלויות לצמוח מהר מדי, מספר התותחים צומצם מעשרה לשמונה, בהשוואה ל-SMS זיידליץ הקודמת, אך אומץ הסדר ירי-על יעיל יותר. הינדנבורג, האונייה השלישית והאחרונה בסדרה, הוקצתה לתוכנית הבנייה של 1913.
הינדנבורג הייתה מעט ארוכה יותר משתי האוניות האחיות שלה, ואורכה היה 212.50 מטר (697 רגל 2 אינץ') בקו המים ו-212.80 מטר (698 רגל 2 אינץ') בסך הכל. היה לה רוחב של 29 מטר (95 רגל 2 אינץ'), ושוקע של בין 9.20 מט (30 רגל 2 אינץ') מקדימה ל-9.57 מטר (31 רגל 5 אינץ') מאחורה. ההדחק של היה 26,947 טון (26,521 טון ארוך) בתפוסה סטנדרטית ועד 31,500 טון (31,000 טון ארוך) במעמס מלא. היה לה צוות של 44 קצינים ו-1,068 מלחים; כששירתה כספינת הדגל של קבוצת הסיור I, הספינה נשאה 14 קצינים ו-62 מלחים נוספים. הינדנבורג הונעה על ידי ארבעה סטים של טורבינות קיטור שהניעו ארבעה גלי הנע; הקיטור סופק על ידי 14 דוודים על בסיס פחם ושמונה דוודים על בסיס נפט של מארין. מערכת ההנעה דורגה ב-72,000 כוחות סוס למהירות מרבית של 27 קשרים (50 קמ"ש). במהירות שיוט של 14 קשרים (26 קמ"ש), היה לה טווח של 6,100 מיילים ימיים (11,300 ק"מ).
החימוש העיקרי של הינדנבורג היה שמונה תותחים בקוטר 30.5 ס"מ (12 אינץ') בארבעה צריחים תאומים, כמו בשתי אחיותיה. עם זאת, צריחי התותחים היו תושבות Drh LC/1913, שהיו גרסה משופרת של התושבות מסוג Drh LC/1912 על דרפלינגר וליצו - בתי התותחים בהינדנבורג אפשרו הגבהה של התותחים ל-16°, בניגוד ל-13.5° בדגם הקודם. זה העניק לתותחים המורכבים בצריחי Drh LC/1913 יתרון טווח של כ-2,000 מטר (2,200 יארד) על פני אלו שבצריח הישן יותר. כמו האונייה האחות שלה, ליצו, היא הייתה חמושה בסוללה משנית של 14 תותחי 15 סנטימטרים (5.9 אינץ') SK L/45 וארבעה צינורות טורפדו בקוטר 60 ס"מ (23.6 אינץ') במקום 12 תותחי 15 ס"מ וארבעה צינורות טורפדו בקוטר 50 ס"מ (19.7 אינץ') שהיו מורכבים על דרפלינגר.
הינדנבורג הייתה מוגנת על ידי חגורת שריון בעובי 300 מ"מ (12 אינץ') במצודה המרכזית של האונייה, שם היא הגנה על מחסני התחמושת וחללי מכונות ההנעה. עובי הסיפון שלה היה 30 עד 80 מ"מ (1.2 עד 3.1 אינץ'), כשהשריון העבה יותר משופע מטה בצדדים כדי להתחבר לקצה התחתון של החגורה. לצריחי הסוללה העיקריים שלה היו מגני תותחים בעובי של 270 מ"מ (11 אינץ'). הקזמטים המשניים שלה קיבלו 150 מילימטרים (5.9 אינץ') של הגנת שריון. למגדל הניווט הקדמי, שבו שלט מפקד האונייה על כלי השיט, היו דפנות בעובי 300 מ"מ.
היסטוריית שירות
האונייה נבנתה על ידי המספנה הקיסרית בווילהלמסהאפן, הינדנבורג הייתה האונייה השלישית והאחרונה בסדרה שלה; האוניות האחיות שלה היו דרפלינגר וליצו. היא תוכננה כתחליף לסיירת הממוגנת הוותיקה הרתה, השדרית של הינדנבורג הונחה ב -30 ביוני 1913. היא הושקה ב-1 באוגוסט 1915, אך בשל שינוי סדרי העדיפויות בבנייה בזמן מלחמה, היא הושלמה רק ב-10 במאי 1917, אז כבר היה מאוחר מדי עבורה להשתתף במבצעים משמעותיים כלשהם במלחמת העולם הראשונה. באותו זמן, המודיעין הימי הבריטי האמין שהספינה נכנסה לשירות כל כך מאוחר מכיוון שהוציאו לה חלקים כדי לתקן את דרפלינגר לאחר קרב יוטלנד ביוני 1916. למעשה, הבנייה התקדמה באיטיות בגלל מחסור בכוח אדם.
הינדנבורג הייתה סיירת המערכה האחרונה שהושלמה עבור הצי הקיסרי הגרמני, וככזה הייתה לה קריירה קצרה מאוד. היא הייתה מבצעית במלואה עד 20 באוקטובר 1917, אך זה היה מאוחר מכדי לראות מבצע גדול במלחמת העולם הראשונה. ב-17 בנובמבר, הינדנבורג ומולטקה, יחד עם הסיירות הקלות של קבוצת הסיור השנייה, פעלו כתמיכה מרוחקת לשולות המוקשים הגרמניות. מול החוף הגרמני, כאשר שולות המוקשים הותקפו על ידי ספינות מלחמה בריטיות. הפושטות הבריטיות כללו את סיירות המערכה החדשות ריפאלס, קורייג'וס וגלוריוס. עם זאת, הפשיטה הייתה קצרה; עד שהגיעו הינדנבורג ומולטקה למקום, הספינות הבריטיות הפסיקו את ההתקפה ונסוגו. ב-23 בנובמבר, הינדנבורג החליפה את זיידליץ כספינת הדגל של קבוצת הסיור הראשונה.
הגיחה של 23 באפריל 1918
בסוף שנת 1917 החלו כוחות קלים של צי הים הפתוח לתקוף שיירות בריטיות לנורווגיה. ב-17 באוקטובר יירטו הסיירות הקלות ברומר וברמזה את אחת השיירות, והטביעו תשע מתוך שתים עשרה ספינות המשא ואת שתי המשחתות המלוות - מרי רוז וסטרונגבאו - לפני שחזרו לגרמניה. ב-12 בדצמבר ארבו ארבע משחתות גרמניות לשיירה בריטית שנייה של חמש אוניות תובלה ושתי משחתות בריטיות. כל חמשת אוניות התובלה הוטבעו, וכך גם אחת המשחתות. בעקבות שתי פשיטות אלו, ניתק אדמירל דייוויד ביטי, מפקד הצי הגדול, אוניות מערכה מצי הקרב כדי להגן על השיירות. בפני הצי הגרמני עמדה כעת הזדמנות לה חיכה כל המלחמה: חלק מהצי הגדול החזק יותר מבחינה מספרית הופרד וניתן היה לבודד ולהשמיד אותו. ויצה-אדמירל פרנץ פון היפר תכנן את המבצע: סיירות המערכה של קבוצת הסיור I, יחד עם סיירות קלות ומשחתות, היו אמורות לתקוף את אחת השיירות הגדולות, בעוד ששאר צי הים הפתוח יעמוד מנגד, מוכן לתקוף את צי אוניות המערכה הבריטיות.
בשעה 05:00 ב-23 באפריל 1918, הצי הגרמני, עם הינדנבורג בראש, עזב את מעגן שיליג. היפר הורה לצמצם שידורים אלחוטיים למינימום, כדי למנוע מהמודיעין הבריטי לקבל יירוט רדיו. בשעה 06:10 הגיעו סיירות המערכה הגרמניות לעמדה של כ-60 קילומטרים מדרום מערב לברגן, כאשר מולטקה איבדה את המדחף הימני הפנימי שלה. ללא התנגדות מהמים, הציר נטול המדחף החל להסתובב מהר יותר ויותר, עד שאחד מגלגלי המנוע התפרק. רסיסים מהמכונות השבורות פגעו בכמה דוודים וקרעו חור בגוף הספינה; הספינה התמלאה במים. צוות האונייה ביצע תיקונים זמניים, שאפשרו לאונייה להפליג במהירות של 4 קשרים (7.4 קמ"ש). עם זאת, הוחלט לגרור את האונייה על ידי אוניית המערכה אולדנבורג. למרות הכישלון הזה, היפר המשיך צפונה. עד השעה 14:00, הכוח של היפר חצה את נתיב השיירה מספר פעמים אך לא מצא דבר. בשעה 14:10 הפנה היפר את ספינותיו דרומה. עד 18:37, הצי הגרמני חזר לשדות המוקשים ההגנתיים המקיפים את בסיסים. מאוחר יותר התגלה כי השיירה יצאה מהנמל יום מאוחר מהצפוי על ידי צוות התכנון הגרמני.
פעולות מתוכננות מאוחר יותר
ב-11 באוגוסט 1918 הועלה היפר לדרגת אדמירל וקיבל את הפיקוד על כל צי הים הפתוח. קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר החליף את היפר כמפקד קבוצת הסיור I; הוא הניף את דגלו על הינדנבורג למחרת.
הינדנבורג הייתה אמורה לקחת חלק במה שהיה אמור להיות "נסיעת המוות" של צי הים הפתוח זמן קצר לפני תום מלחמת העולם הראשונה. עיקר צי הים הפתוח היה אמור להתייצב מבסיסם בווילהלמסהאפן כדי להילחם בצי הגדול הבריטי; שר התכוון להסב נזק רב ככל האפשר לצי הבריטי, כדי לשמור על עמדת מיקוח טובה יותר עבור גרמניה, תהיה העלות של הצי אשר תהיה. בזמן שהצי התגבש בווילהלמסהאפן, החלו מלחים עייפים מהמלחמה לערוק בהמוניהם. כשפון דר טאן ודרפלינגר עברו דרך המחסומים שהפרידו בין הנמל הפנימי והכביש של וילהלמסהאפן, כ-300 איש משתי הספינות טיפסו על הצד ונעלמו לחוף.
ב-24 באוקטובר 1918 ניתנה הפקודה להפליג מוילהלמסהאפן. החל מהלילה של 29 באוקטובר, מלחים בכמה ספינות קרב ערכו מרד; שלוש אוניות משייטת אוניות המערכה השלישית סירבו להרים עוגנים, ופעולות חבלה בוצעו על סיפון אוניות המערכה תירינגן והלגולנד. לנוכח המרד הגלוי בוטלה פקודת ההפלגה והמבצע המתוכנן נזנח. בניסיון לדכא את המרד, פוזרו שייטות צי הים הפתוח.
גורל
על פי תנאי שביתת הנשק בין גרמניה לבעלות הברית שסיימה את מלחמת העולם הראשונה, רוב הצי הגרמני היה אמור להיות כלוא בסקפה פלו; זה כלל את הינדנבורג ושאר סיירות המערכה. ב-21 בנובמבר 1918, הספינות - 14 אוניות ראשה, שבע סיירות קלות ו-50 מסירות הטורפדו המודרניות ביותר - יצאו ממימי גרמניה למה שתתגלה כהפלגה האחרונה. לפני יציאת הצי הגרמני הבהיר אדמירל אדולף פון טרוטה לרויטר, שקיבל את הפיקוד על הספינות למעצר, כי אינו יכול לאפשר לבעלות הברית לתפוס את הספינות, בשום תנאי. הצי נפגש עם הסיירת הקלה הבריטית קארדיף, שהובילה את הספינות לצי בעלות הברית שאמור ללוות את הגרמנים לסקפה פלו. המשט האדיר כלל כ-370 ספינות מלחמה בריטיות, אמריקאיות וצרפתיות.
הצי נשאר בשבי במהלך המשא ומתן בוורסאי שבסופו של דבר הוליד את ההסכם שסיים את המלחמה. עותק של ה"טיימס" הודיע לרויטר כי שביתת הנשק אמורה להסתיים בצהריים ב-21 ביוני 1919, המועד שבו הייתה אמורה גרמניה לחתום על הסכם השלום. רויטר הגיע למסקנה שהבריטים מתכוונים לתפוס את הספינות הגרמניות לאחר תום שביתת הנשק. כדי למנוע זאת, הוא החליט להטביע את ספינותיו בהזדמנות הראשונה. בבוקר 21 ביוני יצאה הצי הבריטי מסקפה פלו כדי לבצע תמרוני אימון; בשעה 11:20 העביר רויטר את הפקודה לספינותיו. הינדנבורג הייתה הספינה האחרונה שטבעה, בשעה 17:00. רב החובל שלה ארגן בכוונה שהספינה תטבע באופן אחיד כדי להקל על הבריחה של הצוות שלה. לאחר מספר ניסיונות לא מוצלחים, היא נמשתה ב-23 ביולי 1930, רק כדי להיגרט ברוזית' בין השנים 1930 ל-1932. הפעמון שלה נמסר לבונדסמרינה ב-28 במאי 1959.
קישורים חיצוניים
