הסכם שביתת הנשק בין הקיסרות הגרמנית למדינות ההסכמה
הסכם שביתת הנשק בין הקיסרות הגרמנית ומדינות ההסכמה המכונה גם "הסכם שביתת הנשק של קומפיין" היה הסכם שביתת נשק, שנחתם בקרון הרכבת של קומפיין, שביער קומפיין. ההסכם סיים את מלחמת העולם הראשונה והיה ההסכם האחרון שנחתם בין מדינות ההסכמה לבין היריב האחרון שנותר להם, האימפריה הגרמנית. ההסכם נחתם ב-11 בנובמבר ובשעה 5:45 בבוקר על ידי גנרליסימו של צבאות מדינות ההסכמה, פרדיננד פוש[1].
ההסכם נכנס לתוקף בשעה 11:00 של אותו יום. התנאים בהסכם הוכתבו בעיקר על ידי פוש וכללו הפסקת פעולות האיבה ההדיות, נסיגת הכוחות הגרמנים מחבל הריין, שחרור שבויי מלחמה, קרקוע המטוסים וספינות המלחמה הגרמניים. מלבד זאת הוחלט לא לשחרר שבויים גרמנים ולא להרפות את המצור הימי על גרמניה.
על אף ששביתת הנשק הזו סיימה את הלחימה בחזית המערבית, הוחלט להאריך שלושה פעמים את תקופת הזמן שההסכם יהיה תקף עד שנחתם חוזה ורסאי ביוני 1919.
רקע
ב-29 בספטמבר, הודיעו אנשי האוברסטה הרסלייטונג (שהיו למעשה הפיקוד העליון של צבא הקיסרות הגרמנית) לקיסר גרמניה, וילהלם השני ולקנצלר, גאורג פון הרטלינג כי אין תקווה לצבא הגרמני והוא קרוב יותר מתמיד לתבוסה צבאית, הרמטכ"ל, אריך לודנדורף טען כי הוא לא יכול להבטיח שחייליו שבחזית יוכלו להחזיק מעמד עוד שעתיים ודרש מחבריו שתוגש בקשה למדינות ההסכמה להפסקת אש מידיית. בנוסף לכך, הוא המליץ לקבל את דרישותיו העיקריות של נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון (דרישות שנודעו בשם "ארבע עשרה הנקודות"), וילסון דרש שתוקם ממשלה דמוקרטית בתקווה כי ממשלה שכזו תהיה יותר נוחה בעת שיחות השלום. דרישה זו איפשרה למעשה להציל את המוניטין של הצבא הקיסרי ולהעביר את האחריות על הכניעה והשלכותיה לפרלמנט הגרמני והמפלגות שבו[2].
באוקטובר 1918 מונה מקס פון באדן להיות קנצלר גרמניה לאחר שהחליף את הרטלינג וזאת כדי שהגרמנים יוכלו לנהל יותר טוב את המשא ומתן (ולמעשה ככה הגרמנים קיימו את אחד מהנקודות שהציב וילסון)[3]. לאחר שהאחרון שוחח עם הקיסר, וילהלם השני העבירה ממשלת גרמניה מסר לנשיא וילסון כי ברצונם לנהל משא ומתן על בסיס התנאים שהציב בנאום "ארבע עשרה הנקודות", אך וילסון רמז שההתפטרות של וילהלם השני נחוצה על מנת שתושג התקדמות במשא ומתן ואף הציב את ההתפטרות כתנאי מקדים למשא ומתן שכזה[4]. מלבד זאת, וילסון דרש שהגרמנים יסוגו מכל השטחים שכבשו במלחמה ויפסיקו את הפעלת הצוללות של הצבא. ב-23 באוקטובר שחררה ארצות הברית מסר בו טענה כי "אם ממשלת ארצות הברית חייבת להתמודד עם אנשי הצבא והאוטוקרטיים של גרמניה, עליה לא לדרוש משא ומתן בשביל שלום אלא להיכנע.
בסוף אוקטובר 1918 הרמטכ"ל לודנדורף הכריז על תפנית ושינוי העמדה הגרמנית בעניין המשא ומתן, לודנדורף טען כי תנאי מדינות ההסכמה אינם מקובלים עליו ואף דרש לחדש את המלחמה שהוא עצמו תיאר אותה כ"אבודה" חודש לפני כן. חרף ההכרזה של האחרון מרבית החיילים הגרמנים היו לחוצים ודרשו לחזור הביתה, בעלי בריתם של הגרמנים (שאר מעצמות המרכז) נכנעו ואם לא די בכך, חיילים רבים לערוק למדינות ההסכמה[5]. בעקבות כך לודנורף התפטר והוחלף על ידי וילהלם גרנר. ב-5 בנובמבר הסכימו מדינות ההסכמה לנהל משא ומתן אך כעת הוסיפו דרישה לפיה על גרמניה לשלם להם פיצויים[6].
מכשול נוסף שעמד בפני הצדדים ואף גרם לעיכוב של חמש שבועות הייתה העובדה שממשלת בריטניה, ממשלת צרפת וממשלת איטליה לא רצו לקבל את "ארבע עשרה הנקודות" של הנשיא וילסון. בנוסף לכף הצרפתים, הגרמנים והאיטלקים חשבו שוילסון הבטיח שהדה-מיליטריזציה שהוצעה על ידי וילסון תהיה מוגבלת למעצמות המרכז בלבד ולא לכלל המדינות שלקחו חלק במלחמה.
המהפכה הגרמנית
.jpg)
בלילה שבין 29 ל-30 באוקטובר התרחש מרד המלחים בקיל, בו מלחים ואנשי תחזוקה של צי הים הפתוח הגרמני שהיו מוצבים בספינות ובמתקני חוף בנמל קיל ובעיר. המרד התפשט ברחבי גרמניה, והיה חוליה בשרשרת המאורעות שהובילו בסופו של דבר את המהפכה ששמה קץ למשטר הקיסרי וגרמו את כניעת גרמניה.
המהפכה הגיעה לשיאה כאשר ב-9 בנובמבר 1918 מסר הקנצלר פון באדן את תפקיד הקנצלר למנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, פרידריך אברט. גם מפלגתו של אברט וגם מפלגת המרכז הגרמנית היו מיוצגים היטב ברייכסטאג וקראו למשא ומתן על שלום כבר ב-1917. הנוכחות הבולטת שלהם במשא ומתן תגרום לרפובליקת ויימאר להראות חלשה ולא לגיטימית בעיני הגורמים הימניים והמיליטריסטים שבגרמניה.
תהליך משא ומתן
הסכם שביתת הנשק היה תוצאה של תהליך מהיר ונואש, המשלחת הגרמנית יצאה ב-6 בנובמבר מספא שבבלגיה למסע רכבת בן 10 שעות לאורך שדות הקטל וההרס של המלחמה[7]. ראש המשלחת היה הפובליציסט והפוליטיקאי, מתיאס ארצברגר. המשלחת הגיעה ב-8 בנובמבר 1918, בבוקר. לאחר הגעת המשלחת הגרמנית הגיעו גם הצרפתים, בהנהגת הגנרל הצרפתי, פרדיננד פוש. פוש נסע ברכבת פרטית וקרון הרכבת שלו עצר ביער קומפיין, שבו לבסוף נחתם ההסכם[8]. לימים, בשנת 1940 בחר אדולף היטלר מטעמים סמליים לחתום ביער זה גם על הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת.
הקנצלר פוך באדן הופיע רק פעמיים בכל שלושת הימים של המשא ומתן, ביום הראשון הוא בא לקרון ושאל את הגרמנים ”ובכן מה אתם רוצים רבותי?” והלך מיד לאחר מכן, ביום האחרון הוא הגיע בשביל לדאוג לחתימות על ההסכם. הגרמנים קיבלו את רשימת הדרישות של בעלות הברית. שביתת הנשק הסתכמה בפירוז גרמני מוחלט (ראו רשימה בהמשך) עם מעט הבטחות שנתנו מדינות ההסכמה בתמורה. המוצר הימי על גרמניה לא הוסר לחלוטין עד שניתן היה להסכים על תנאי שלום סופיים[9].
למעשה, כמעט ולא היה משא ומתן אמיתי. הגרמנים הצליחו לתקן כמה דרישות שלטענתם היו לא ריאליות, כמו הארכת לוח הזמנים לנסיגה הגרמנית מהשטחים שכבשו במלחמה, על אף שהם הכריזו בפהרסיה שהם מוחים על התנאים הטובים של מדינות ההסכמה וחומרת התנאים שהוטלו על גרמניה הם לא היו במצב שאיפשר להם לא לחתום. ב-10 בנובמבר 1918 הציגו הגרמנים לקבוצת עיתונאים מפריז, באותו יום פאול פון הינדנבורג, מפקד צבא הקיסרות הגרמנית הורה לקבינט הגרמני לאשר את הסכם שביתת הנשק גם במקרה ולא יהיה ניתן לשפר את התנאים שהציבו מדינות ההסכמה[10].
הסכם שביתת הנשק נחתם בשעה 5:00 ב-11 בנובמבר 1918[11], הפסקת האש נכנסה לתוקף בשעה 11:00 (השעה ה-11 ביום ה-11 בחודש ה-11). שביתת הנשק הוארכה שלושה פעמים לפני שאושר סוף סוף חוזה השלום, "חוזה ורסאי".
כיבוש חבל הרייך
כיבוש חבל הרייך התרחש בעקבות שביתת הנשק. הצבאות הכובשים כללו כוחות אמריקאים, בלגים, בריטים וצרפתים.
תנאים
בין 34 סעיפיו, שביתת הנשק הכילה את הנקודות העיקריות הבאות[12]:
- סיום פעולות האיבה כל פעולות האיבה באוויר, בים וביבשה תוך שש שעות מרגע החתימה[13].
- נסיגה מיידית מצרפת, בלגיה, לוקסמבורג ואלזס לורן תוך כ-15 ימים מרגע החתימה.
- החזרת כל התושבים הגרמנים שהתנחלו בשטחים אלו לשטחי גרמניה
- לא להשמיד את הכבישים, מסילות הרכבת והתעלות בשטחים אותם גרמניה מחזירה
- הגרמנים ינטרלו את כל המוקשים שהוצבו ביבשה ובים
- לא להשמיד סחורות אזרחיות בשטחים שיפונו
2. החזית המזרחית והחזית המזרח אפריקאית
- נסיגה מידיית של כל הכוחות הגרמנים מרומניה ומהשטחים שהיו בשליטת העות'מאנים, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה הרוסית.
- ויתור על כל ההטבות שקיבלה גרמניה בחוזה ברסט-ליטובסק מהרוסים וביטול הסכם בוקרשט
- פינוי הכוחות גרמנים ממזרח אפריקה .
3. החזית הימית
- המצור הימי על גרמניה לא יוסר
- פינוי מיידי של כל נמלי הים השחור ומסירת כל הספינות הרוסיות בחזרה
- להולנד, נורווגיה, דנמרק ושוודיה תתאפשר גישה חופשית למים טריטוריאליים של גרמניה
- שחרור מיידי של כל שבויי המלחמה של בעלות הברית אך ללא שחרור של שבויים גרמניים[14].
- ימסרו בחזרה הנכסים שהגרמנים בזזו מבלגיה, רומניה ורוסיה
מורשת
חגיגות שביתת הנשק הפכו למרכז הזיכרונות ממלחמת העולם הראשונה, אומות רבות בנו אנדרטאות לזכר המתים ולחיילי המלחמה[15], אומות רבות מנציחות את היום בשמות שונים, כך למשל בארצות הברית יום שביתת הנשק נקרא "יום הווטרנים", במדינות חבר העמים הבריטי היום נקרא בפשטות "יום שביתת הנשק" ואילו בפולין זה יום העצמאות.
אגדת הסכין בגב
ערך מורחב – אגדת תקיעת הסכין בגב
במהרה, עם חתימת ההסכם החלה להתפשט אמונה לפי צבא גרמניה לא הובס בשדה הקרב במלחמת העולם הראשונה אלא הפסיד בגלל הבגידה ו"תקיעת סכין בגב האומה" של גורמי החברה האזרחית, במיוחד היהודים המרקסיסטים, הבונים החופשיים וגורמים נוספים שפעלו בגרמניה.
מקור האמונה הזו הוא במפקדי הצבא הגרמני בזמן המלחמה, פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף. לצבא הגרמני היה קושי להודות בתבוסה ולכן חיפשו להטיל את האשמה על גורמים אזרחיים וכך בעת מתן עדות בפני ועדת חקירה של הרייכסטאג, הם אמרו כי כניעת גרמניה הייתה בגלל "תקיעת סכין בגב" שביצעו גורמי שמאל (ובמשתמע אף יהודים) ושהצבא הגרמני מעולם לא הובס בקרב. הייתה זאת דרך להסביר את התבוסה במלחמה, אולם במציאות הצבא הגרמני הוא אשר המליץ על כניעה והעדיף שהחרפה תיפול על ראש הסוציאל-דמוקרטים שבלית ברירה הקימו ממשלה חדשה בשנת 1918.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Armistice: The End of World War I,1918". EyeWitness to History. 2004. אורכב מ-המקור ב-26 בנובמבר 2018. נבדק ב-26 בנובמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Axelrod 2018, p. 260.
- ^ Czernin 1964.
- ^ Czernin 1964, p. 7.
- ^ 1914-1918 The History of the First World War, David Stevenson, הוצאת Penguin, 2005, פרק 17 "שביתת הנשק"
- ^ 1914-1918 The History of the First World War, David Stevenson, הוצאת Penguin, 2005, פרק 17 "שביתת הנשק"
- ^ Best, Nicholas (2009). "Chapter 5: Friday, 8 November 1918". The Greatest Day in History. New York: Public Affairs. ISBN 1-58648-772-8. נבדק ב-2010-12-30.
- ^ Rudin 1967, pp. 320–349.
- ^ Haffner 2002, p. 74.
- ^ Rudin 1967, p. 389.
- ^ Poulle, Yvonne (1999). "La France à l'heure allemande" (PDF). Bibliothèque de l'école des chartes (בצרפתית). 157 (2): 493–502. doi:10.3406/bec.1999.450989. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2015-09-04.
- ^ Rudin 1967, pp. 426–427.
- ^ Convention (PDF), 11 בנובמבר 1918, אורכב מ-המקור (PDF) ב-23 בנובמבר 2018, נבדק ב-17 בנובמבר 2017
{{citation}}: (עזרה) - ^ Leonhard 2014, p. 917.
- ^ Theodosiou 2010, pp. 185–198.
