היסטוריה של הסוציאליזם
סוציאליזם היא אידאולוגיה התומכת בחלוקה שווה יותר של הרכוש ובמיגור הבדלי המעמדות והאפליה. הגרסה הקיצונית שלה, הקומוניזם, דוגלת בביטול הרכוש הפרטי ובכלכלה ריכוזית הנשלטת בידי "הדיקטטורה של הפרולטריון" כשלב מעבר לחיים בעולם שהוא קומונה אוטופית.
סוציאליזם מוקדם
רעיונות קומונליים ואוטופיסטיים בעלי אופי סוציאליסטי התקיימו עוד משחר ההיסטוריה. ישנם הגורסים כי ניתן לראות מאפיינים כאלו ב"רפובליקה" של אפלטון, באחדים מפרקי הנביאים בתנ"ך כגון ישעיהו עמוס וירמיהו, בקהילות האיסיים, בדרשת ההר של ישו, בקהילות הנוצריות הקדומות, ובתנועתו של איש הדת הפרסי מזדק במאה ה-6. החל במאה ה-12 באירופה קמו תנועות מונסטיות שקראו לזנוח את חיי השחיתות ולאמץ חיים של פשטות בנוסח שליחי ישו, ללא עושר ארצי וקניין פרטי. תנועות אלו, כמו האלביגנזים, הקתרים או הולדנסיאנים דוכאו באכזריות על ידי הכנסייה, אך רעיונותיהם שבו ועלו פעמים נוספות בתנועות ההוסיטיות, האנאבפטיסטיות ותנועות משיחיות-אוטופיסטיות דומות. מאוחר יותר, רווחו רעיונות סוציאליסטיים ואפילו קומונריים בקרב תנועות נוצריות משיחיות וליטרליסטיות כמו הדיגרים והלבלרים (Levellers) באנגליה בתקופת המהפכה האנגלית במאה השבע עשרה ואצל היעקובינים הקיצונים (sans-culottes) של המהפכה הצרפתית בשנות התשעים של המאה השמונה עשרה.
תיאור מוקדם של הרעיונות הסוציאליסטיים והקומונאליים ניתן בספרו של תומאס מור, אוטופיה משנת 1516. מור, שהושפע בעליל מרעיונותיו של אפלטון ב"הרפובליקה" ומתיאור אורחות חייהם של הספרטנים, מתאר את חייהם האידיליים של תושבי האי אוטופיה, בהם כל האנשים עובדים בחקלאות, גרים בבתים זהים, לובשים בגדים זהים, נהנים מחינוך מצוין, שוויון ודמוקרטיה, עובדים שש שעות בלבד ובזמנם הפנוי עוסקים בפעילות פנאי (בעיקר קריאה והשתתפות בהרצאות) ובעיקר בעבודה במיומנות נוספת, בהתאם לדרישות הציבור. חריגים מטופלים בחומרה. עצלנים מיוסרים על עצלנותם, החוטאים בעבירות שבצניעות נענשים באיסור נישואין, פושעים הופכים לעבדים וחולים קשים מומתים משום שהפכו נטל על החברה.
המהפכה הצרפתית
הרעיונות הבתר-סוציאליסטים שהופיעו אצל כותבים אלו התגמדו בחשיבותם להופעת הרעיונות הסוציאליסטים בהשוואה לשני האירועים המכוננים של סוף המאה השמונה עשרה: המהפכה הצרפתית ועוד יותר ממנה, המהפכה התעשייתית.
המהפכה הצרפתית בשנת 1789 הדהדה בכל רחבי אירופה. עצם הצלחתה של מהפכה "בורגנית" להשתלט על צרפת, המונארכיה העתיקה והגדולה מכולן, לבה התרבותי של אירופה מזה מאות בשנים, עורר גלים עצומים של תקווה מחד ואימה מאידך בכל רחבי היבשת. הרעיונות המהפכניים של חירות, שוויון ואחווה שבהם דגלה המהפכה הצרפתית עוררו הדים עזים לא פחות, במיוחד לאור הניסיונות הרדיקליים לממשם בפועל, שהתגלגלו במהרה לשלטון הטרור של רובספייר.
המהפכה הצרפתית שימשה גם זירה למה שנחשב הניסיון הראשון למהפכה סוציאליסטית, עם קנוניית השווים של גרככוס בבף (שמו האמיתי, François-Noël Babeuf) שטען כי "הטבע נתן לכל אדם את הזכות ליהנות מחלק שווה בכל הרכוש." תלמידו של בבף, פיליפ בואונרוטי (Philippe Buonarroti) השפיע בעקיפין אף יותר ממנו, באמצעות שיטת ארגון הכוחות המהפכניים למיגור השלטון הקיים שהורה את מהפכני 1830 כמו אוגוסט בלאנקי (Auguste Blanqui), מהפכני 1848 והדורות שאחריהם.
המהפכה התעשייתית
חשובה אף יותר מהמהפכה הצרפתית הייתה המהפכה התעשייתית. החל מתחילת המאה ה-18 וביתר שאת משנת 1750 ואילך, החלה בריטניה, זירת התרחשותה הראשונית של המהפכה, לעבור שינוי דרמטי.
השיטה הקפיטליסטית שהתפתחה בבריטניה אפשרה צבירת הון והשקעתו במיכון ושיפור הייצור, דבר שהוביל לפיתוח שיפורים בחקלאות ובמקביל שכלולים רבים בהפקת מחצבים, ייצור טקסטיל, ברזל, והנעת קיטור. אלו אפשרו, בפעם הראשונה בתולדות האנושות, להחלץ מכלכלה המבוססת על חקלאות קיום, שבה כמעט כל האוכלוסייה עובדת בחקלאות, ולהתחיל לצמצם במידה משמעותית את מספר האנשים הנדרשים לעסוק בייצור מזון כדי להזין את עצמם ואת שאר בני האדם.
בתחילת המאה השבע עשרה עוד עסקו 70 אחוז מתושבי בריטניה בחקלאות. בתחילת המאה ה-19 צנח מספרם ל-40 אחוז וחמישים שנה אחרי כן ל-28 אחוז בלבד. במקביל התרחשה קפיצה אדירה בגודל האוכלוסייה בבריטניה. משיעור יציב של כ-5 מיליון אנשים ברחבי האי לאורך ההיסטוריה גדלה האוכלוסייה משנת 1750 עד 1850 פי ארבעה.
אותו שיעור גדל והולך של אנשים שהשתחררו מהצורך לעבוד כדי לשרוד ותו לא זרם לערים ולעבודה בתעשיות הפחם, הרכבות, הברזל, הטקסטיל, וכדומה. מעל שכבה זו, שזכתה לכינוי פרולטריון, התרחב מאוד מעמד הביניים העירוני, הבורגני, שכלל בעלי מקצועות חופשיים כמו רופאים, עורכי דין ומהנדסים; פקידים ולבלרים; ומעבידים וייזמים בתעשייה.
בניגוד לאצולה הישנה, שהכירה באופן שטחי את מצבם של האיכרים בתקופה הבתר-תעשייתית, עבור חלק גדול מאותם בורגנים עירוניים הייתה המהפכה התעשייתית ההזדמנות הראשונה להתרשם מכלי ראשון ממצבם של אחיהם בני האדם. בהיעדר ידיעה על מצבם של אלו קודם לכן, נראה היה לאותם משקיפים בורגנים כי מצבה של האוכלוסייה חמור מאי-פעם, במיוחד כאשר השוו את מצבם של העובדים לזה של היזמים והתעשיינים. אלו האחרונים, נדמה היה להוגים הבורגנים, אינם אלא נצלנים המסתייעים בהונם כדי לשעבד את הפרולטריון. לעובד הפשוט בתעשייה, כך נראה, לא הייתה ברירה אלא להיכנע ולעבוד בתנאי העבודה המשפילים שמציע לו היזם הקפיטליסט. כדי לתקן את המצב נדרשת פעולה מיידית ושינוי דרמטי במצב.
סוציאליזם אוטופיסטי
ערך מורחב – סוציאליזם אוטופי
הסוציאליסטים הראשונים היו ברובם אוטופיסטים. הם פיתחו חזונות על חברות אידיאליות המבוססות על שוויון מוחלט, שבהן בני האדם ישתפו פעולה בייצור כל צורכם בלי שתדרש לשם כך הנעה חומרית כלשהי, או מנגנון כלכלי מוגדר. חלקם, כגון פרודון, היו גם בעד ביטול המדינה לטובת סוג מסוים של ממשל עצמי או אנרכיה. אחרים, כגון פוריה וקאבט, הסתפקו בהקמת קומונות על בסיס וולונטרי. גישה שלישית ניסתה לארגן עובדים בקבוצות שניהלו יחד את היצור וחילקו את הרווחים. גישה רביעית דגלה במאבקים למען הרחבת זכויות העובדים ושיפור תנאי חייהם. בין כל אלה לא תמיד שררה הסכמה והיו חילוקי דעות מרובים למשל בגישה למשטר הרצוי או לדת. אבל כולם היו מאוחדים באמונה כי יש צורך לשנות את המשטר הכלכלי-חברתי הקיים.
רוברט אוון
רוברט אוון (1771-1858) היה בעל בית חרושת לטקסטיל בניו לנארק (New Lanark) שבסקוטלנד שגרס כי האדם מעוצב בתוקף נסיבות חייו וכדי לשנותו יש לשנות נסיבות אלו. אוון טען כי מצוקתם של האנשים בעידן התיעוש נובעת מהתחרות שבין כוח עבודה אנושי ומכונות. כדי לפתור בעיה זו, הוא הציע להקים קולקטיבים שבהם יחיו יחד כ-1,200 איש על מנות אדמה קצובות של בערך 5 קמ"ר, כשלתושבים מטבח וחדר אוכל משותף וגידול ריכוזי של הילדים. העבודה והשכר יהיו שייכים לקהילה במשותף. קהילות אלו יהיו חקלאיות בעיקרן, אך יהנו ממיכון מצוין ויציעו מגוון אפשרויות תעסוקה.
בהתאם לתפישותיו, כונן את המושבה הסוציאליסטית "ניו הארמוני" בארצות הברית והזמין אליה "כל בעל רצון טוב" בהנחה שבנסיבות הסוציאליסטיות האידיאליות (שינוי הנסיבות) ישתנה אופיים של תושביה. התוצאה הייתה אנרכיה והתפוררות כמעט מיידית של "ניו הארמוני".
פעילותו של אוון השפיעה על אטיין קבה (Étienne Cabet), (1788-1856) לכתוב בשנת 1840 ספר בשם "מסעותיו והרפתקאותיו של הלורד ווילאם קרסידאל באיקאריה." בספר מתאר קבה חברה קומוניסטית אידילית שבה שוררים חכמה, שלום ואושר, שוויון ודמוקרטיה. קבה הקים עם תלמידיו ונאמניו קומונה ברוח זו שהמשיכה להתקיים עד שנת 1898, אך קבה עצמו הודח ממנה אחרי זמן קצר.
סן סימון
קלוד-אנרי דה סן-סימון, 1760-1825, העלה את הרעיון של הקמת "נצרות חדשה" אשר מטרתה העיקרית הוא "השיפור המוסרי והחומרי של מצב המעמד הגדול והעני ביותר." ממשיכיו פיתחו את תורתו לכדי תורה היסטוריציסטית שלפיה קיימים שני עקרונות חברתיים הנאבקים זה בזה בתולדות האנושות: זה של אנטגוניזם, המאופיין במלחמה, אגוטיזם ואנרכיה וזה של הדת, המאופיין ברוח של ציות, דבקות וקישור-שיתופי (אסוסיאציה). רוח הקישור השיתופי מתפתחת בעידן המודרני, טענו, כשהקישור השיתופי מתרחב ממשפחה לעיר, מעיר לאומה ומאומה לפדרציה של אומות. תחת המשטר הנוכחי, טענו, התעשיין מנצל את הפרולטריון שחבריו, אף שהם כביכול חופשיים, חייבים לקבל את תנאיו כדי להימנע מרעב. התרופה לכך, גרסו, תמצא בביטול חוקי ההורשה והעברת הירושה למדינה ובהפקעת כל אמצעי הייצור לטובת המדינה, שהיא הקישור-השיתופי העליון.
.jpg)
שארל פוריה
שארל פוריה (1772-1837), היה מרחיק הלכת מבין האוטופיסטים. פוריה דחה לחלוטין את רעיון התיעוש וסבר שאין צורך להתמודד עם מוראות המהפכה התעשייתית משום שזו אינה אלא שגעון חולף. פוריה, שתעב את המסחר ומעמד הסוחרים ("מעמד טפילי, כזבן, מזיק... השודד ומנצל את הפועלים") חלם על אוטופיה בדמות ה'פאלאנקס', קומונה חקלאית אוטונומית ואוטארקית שתמנה כ-1,600 איש ובה יחיו כל בני האדם חיים המבוססים על קניין שיתופי, עבודה משותפת, חינוך משותף וארוחות משותפות במשטר שבו יש שוויון זכויות בין נשים לגברים ודמוקרטיה ישירה. פוריה התנגד לדיכוי היצרים והתאוות, בהשפעת הגדרת ההנעה הבסיסית של עונג שניסח הלווטיוס. פוריה לא זכה לראות את הפאלאנקסים שלו מוגשמים בחייו, כיוון שלא מצא תומך שיממן את הקמתן. אחרי מותו הוקמו מספר קומונות לפי הדגם שלו, אך כמעט כולן התפרקו במהירות ורק שתיים החזיקו מעמד יותר מחמש שנים.
סוציאליזם עד מחצית המאה התשע-עשרה
בראשית המאה התשע-עשרה היו הרעיונות הסוציאליסטיים נחלתם של חוגים מצומצמים, רובם אינטלקטואליים, שהשליכו יהבם על ישועה מכיוונו של פטרון חסוד, עריץ נאור או אליטה גדושת כוונות טובות. התנועה נעדרה ארגון כלשהו וקהל יעד ברור למסריה. רק לקראת מחצית המאה החלה התנועה לובשת צביון ברור יותר של תנועה בינלאומית שקהל היעד העיקרי שלה הוא מעמד-הפועלים.
פייר-ז'וזף פרודון
פייר-ז'וזף פרודון (1809-1865), היה הראשון לכנות עצמו אנרכיסט וכונן מורשת רבת שנים של הגות אנרכו-סינדיקליסטית. פרודון נודע בתשובה המפורסמת שלו לשאלה "מהו קניין?" -- "קניין הוא גנבה," אמירה שהפכה לסיסמת התנועה הסוציאליסטית לאורך כל המאה התשע עשרה.
פרודון כינה את האנרכיזם שלו מוטואליזם. תחת משטר (או, למעשה, אי-משטר) זה ראה פרודון לנגד עיניו חברה של איכרים, קואופרטיבים ואומנים הסוחרים באופן חופשי בשוק לא-קפיטליסטי, בלי שכר עבודה או רכוש פרטי. מפעלים ומקומות עבודה גדולים בחברה זו ינוהלו על ידי "אגודות עובדים" דמוקרטיות. המדינה תבוטל ובמקומה תאורגן החברה כפדרציה של "קומונות חופשיות".
רעיונותיו הסוציאל-ליברטריאניים של פרודון אומצו מאוחר יותר על ידי מיכאיל בקונין ותנועות אנרכיסטיות וסינדיקליסטיות, כמו גם על תפישת הקניין אצל מרקס.
לואי בלאן
לואי בלאן (1811-1881), נחשב לאבי הסוציאליזם האבולוציוני. בלאן סבר כי עיקר הרע בחברה נגרם בעקבות התחרות הדוחקת את חלק מהאנשים אל הקיר והפתרון לכך יהיה השוואת השכר ומיזוג האינטרסים האישיים באינטרס של הכלל להגשמת הסיסמה "à chacun selon ses besoins, de chacun selon ses facultes" (לכל איש בהתאם לצרכיו, לכל איש בהתאם ליכולתו). למרות עמדותיו הסוציאליסטיות, שלל בלאן את מלחמת המעמדות וביטול המדינה וגרס כי שינוי המשטר לכיוון הסוציאליסטי צריך לבוא בהדרגה ובאופן דמוקרטי.
לואי אוגיסט בלאנקי
לואי אוגיסט בלאנקי (1805-1881), היה יורשו הרוחני של בבף בנכונותו הבלתי נלאית להלהיט את הרוחות למאבק אלים (הוא ישב למעלה ממחצית חייו בבית הכלא). בלאנקי הטיף ללא הרף למרד מזוין כדי להשליט עילית מהפכנית. החירות הכללית, לדעתו, לא שיקפה את רצון העם, משום שהיוותה שלטון של הבורגנות ולא של הפרולטריון, שהוא העם האמיתי.
משה הס
משה הס (1812-1875) היה מעמיתיו של מרקס ותרם למלאכת המיזוג של בין הפילוסופיה הגרמנית, ובעיקר זו של הגל ולודוויג פוירבך עם הרעיונות בצרפת ובאנגליה. הס היה הראשון[דרוש מקור] שטען בשנת 1842 שהקומוניזם הוא מסקנה הכרחית מפיתוח תורתו של הגל.
ברית הקומוניסטים
ניסיון ראשון להקמת תנועה סוציאליסטית בא מצד פליטים מדיניים גרמנים בפריז שהקימו בשנת 1834 את "ברית המנודים" שהפכה בשנת 1836 ל"ברית הישרים." תחילה אופיינה הברית בגישה סוציאליסטית-אוטופית ברוח האידאולוגיה של גרככוס בבף, אך עם הצטרפותם של קרל מרקס ופרידריך אנגלס לתנועה ושינוי שמה ל"ברית הקומוניסטים" בשנת 1847 לבשה התנועה דמות בינלאומית יותר והתאחדה סביב סיסמתו של מרקס "פועלי כל הארצות, התאחדו!" ו"המניפסט הקומוניסטי" שחיברו מרקס ואנגלס עבורה. התנועה קיימה ארבעה קונגרסים בסוף שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה והתפרקה באופן סופי בשנת 1852.
מהפכת 1848
שורת המהפיכות שהתרחשה באירופה בשנת 1848 זעזעה את אמות הסיפים ביבשת. ההתקוממות, המכונה לעיתים גם "אביב העמים", החלה בצרפת ומשם התפשטה לאוסטרו-הונגריה של ההבסבורגים, פרוסיה ההונצולרנית, מדינות גרמניה ואיטליה שתחת שלטון ההבסבורגים.
הדרישות העיקריות של מחוללי המהפיכות מתן זכות הצבעה שווה לבורגנות או, במקרים אחרים, גם למעמד הפועלים (אך לא לנשים, בשלב זה) וחופש רב יותר לעיתונות ולפרלמנטים. במדינות בהן כבר עשתה המהפכה התעשייתית צעדים משמעותיים, ובמיוחד פרוסיה של אחרי הצולפראיין, הועלו גם דרישות לשיפור התשתית העסקית וסילוק מכסים כמו המכס על תבואה; במדינות שהיו נתונות תחת שליטה או השפעה זרה כמו איטליה והונגריה עסקו חלק מהתביעות גם בזכויות המדינה הנשלטת מול המדינה השלטת; במדינות שבהן התיעוש עדיין לא צבר תאוצה, היו גם דרישות חזקות לביטול זכויות היתר הפיאודליות של האצולה הקרקעית.
שתי המדינות שיצאו פטורות בלא מהפכה היו רוסיה ואנגליה. הראשונה, הייתה עדיין שרויה עמוק בתוך עידן הצמיתות הפיאודלית (היא בוטלה באופן רשמי רק בשנת 1861). באנגליה, שהמהפכה התעשייתית בה הגיעה לשלב הבשל ביותר מכל מדינות אירופה, לא התחוללה מהפכה בעיקר משום שרוב דרישות המהפכנים התממשו עוד לפניה: חוק הרפורמה של 1832 הרחיב את זכות ההצבעה לרוב בני המעמד הבינוני, כאשר התנועה הצ'ארטיסטית בתמיכת המפלגה הליברלית באנגליה עמלה להרחיבן עוד יותר; ואילו בעיות מחירי התבואה הגבוהים, בעיקר בעיתות בצורת, נפתרו במידת מה עם ביטול חוקי התבואה בשנת 1846.
מרקס והמרקסיזם
- ערכים מורחבים – מרקסיזם, המניפסט הקומוניסטי
התביעות העיקריות של מהפכת 1848 נגעו לסעיפים העיקריים על סדר היום הליברלי: זכות הצבעה שווה, שוויון זכויות וחירות הפרט. הכישלון במימוש תביעות אלו בפרוסיה שתחת בית הוהנצולרן עורר זן חדש של מחשבה סוציאליסטית מנוערת מאשליות אוטופיסטיות ונחושה לשלב את הרעיונות הסוציאליסטיים בתוך מסגרת מדעית שתוכיח לא רק את ההגיון שבטיעונים הסוציאליסטיים, אלא גם תראה כי התממשותם בפועל היא בלתי נמנעת.
אלו היו הרעיונות שפיתחו קרל מרקס ופרידריך אנגלס במניפסט הקומוניסטי שהוציאו בפברואר של אותה שנת 1848 הרת מהפיכות. במניפסט, איירו מרקס ואנגלס מתווה ראשוני לרעיונות שיהפכו מאוחר יותר לסוציאליזם המדעי: ניסיון להסביר באמצעות תאוריה היסטוריציסטית, כלכלית וחברתית את היווצרות החברה הקיימת, הדינמיקות שבתוכה, האופן שבו יכול הסוציאליזם לפעול בחברה הקיימת, וכמובן, הסיבות לכך שהחברה עתידה להפוך באופן בלתי נמנע לקומוניסטית.
מלחמת המעמדות והכרחיות המהפכה
לטענתו של מרקס במניפסט הקומוניסטי, דברי ימי האנושות הם "דברי ימיהן של מלחמות המעמדות", שהגלגול האחרון (והסופי) שלהם הוא המאבק שבין הפרולטריון והבורגנות; כלומר, בין "הקפיטליסטים המודרניים, בעלי אמצעי הייצור, המנצלים עבודה שכירה" ובין "מעמד הפועלים השכירים שמחמת זה שאין להם אמצעי ייצור הם אנוסים למכור את כוח עבודתם לפרנסת עצמם"
מרקס פוטר את התאוריות הסוציאליסטיות-אוטופיות של פוריה, אוון או סן-סימון כמעוטות ערך, משום שהן "מופיעות בתקופה הראשונה, הבלתי מפותחת, של המלחמה בין הפרולטריון והבורגנות" ועל כן יוצריהן אינם מודעים כמוהו לתמונה במלואה. מרקס סבור שרעיונות ה"סוציאליזם הבורגני" של מעבר בדרכי שלום לחברה סוציאליסטית, לא יצלחו. גישתם של האוטופיסטים והוגים כפרודון שגויה לדעתו, משום ש"ביטול יחסי הייצור הבורגניים [הוא] דבר שאין להגשימו אלא בדרך מהפכנית בלבד." כל פעולה אחרת אינה אלא "שכלולים אדמיניסטרטיביים... שאינם משנים ולא כלום ביחס שבין ההון והעבודה השכירה."
המהפכה הכרחית, לדעתו של מרקס, בגלל ההתפתחות הבלתי נמנעת במאבק שבין הבורגנות לפרולטריון. הבורגנות היא כוח מהפכני, לדעתו, שהחריב מן היסוד את "כל היחסים הפיאודליים, הפטריארכליים, האידיליים" ולא הניח "שום קשר בין אדם לחברו זולת האינטרס העירום, זולת "תשלום המזומנים" נעדר הרגש." כל החירויות נדחו ונותרה רק "חירות המסחר האחת והיחידה, נטולת המצפון."
אבל מהפכה זו, המחלחלת לכל חלקי העולם, והמהפכה המתמדת בייצור שמחוללת הבורגנות יביאו גם לאובדנה, טוען מרקס. החברה הבורגנית המודרנית "שיצרה כבמעשי-כשפים אמצעי ייצור ותחבורה עצומים כל כך דומה לאותו אשף ששוב אינו יודע לשלוט בכוחות השאול שהעלה באוב." לטענתו, אפשר לראות ב"משברי המסחר" החוזרים ונשנים במדינות הקפיטליסטיות סימן לאובדן שליטה זה, והדרך שבאמצעותה מנסה הבורגנות להתגבר על הבעיה -- "כיבושם של שווקים חדשים וניצולם הממשי יותר של שווקים ישנים -- רק מכין את הקרקע למשברים בלתי-נמנעים חמורים פי כמה בעתיד.
הסיבה למשברים אלו, טוען מרקס, היא שמנגנון הייצור הקפיטליסטי דורש גידול מתמיד ברווחים וזה חייב לבוא על חשבון העובדים, באמצעות הרעה מתמדת בתנאיהם. כבר עתה אין הפרולטריון יותר מצבא פועלים עלוב, תוספת למכונה, העוסק בעבודה חדגונית בשכר דל. אך הדחף האובססיבי של הבורגנות להגדלת רווחיה רק הולך ומגביר את דלותו ומעצים את שורות הפרולטריון בצרפו אליו שכבות הזעיר בורגנים של אומנים, בעלי מלאכה, איכרים קטנים וסוחרים, היורדים מנכסיהם כיוון שאין בכוחם עוד להתחרות עם התעשיינים הגדולים.
לבורגנות אין מנוס מגורלה, משום שהתנאי העיקרי לקיומה ושלטונה "הוא צבירת עושר בידי יחידים, התהוות הון וריבויו." לכן, אין הבורגנות יכולה אלא להרעיב את הפרולטריון, ואילו לפרולטריון אין דרך אלא למרוד ולצאת במהפכה אלימה. "כליונה של הבורגנות וניצחונו של הפרולטריון," טוען מרקס, "משניהם כאחד אין מפלט."
שלטון הפרולטריון
אחרי המהפכה יקים הפרולטריון שלטון דיקטטורי כדי לממש את הסעיפים ההכרחיים במצע הסוציאליסטי. תנאי היסוד, לפי מרקס, הוא הפקעת כל הרכוש הפרטי (קניין). דבר זה יושג בשלבים באמצעות הפקעת כל הקרקעות ושימוש ברנטה לכיסוי הוצאות המדינה, מס פרוגרסיבי גבוה, ביטול זכות הירושה, החרמת נכסי מהגרים, מונופול על האשראי והבנקאות בידי המדינה, הלאמת עסקי התחבורה, אמצעי היצור והחקלאות, חובת עבודה שווה לכל והקמת גדודי עבודה, איחוד החקלאות והתעשייה כדי לבטל את ההבדל בין עיר וכפר וחינוך ציבורי חינם לכל הילדים וביטול עבודת ילדים.
אלו יובילו במהרה לביטול כל הרכוש הפרטי ובעקבותיו לביטול כל המוסדות הבורגניים כמו משפחה, גידול ילדים, נישואים ודת. כשכל הרכוש וההבדלים המעמדיים יבטלו, גם הדיקטטורה של הפרולטריון תיעלם מעצמה, משום ששלטון נוצר בגלל הניגוד המעמדי ונועד לדכא מעמד אחד על ידי מעמד אחר. בהיעדר מעמדות ויחסי ניצול, לא יהיה טעם בשלטון הפרולטריון והמוסדות המדיניים יתפוגגו מאליהם.
שלב מתקדם זה בו המעמדות, הרכוש, המשפחה והמדינה נעלמים הוא השלב ה"קומוניסטי" בו "התפתחותו החפשית של כל יחיד [תהיה] התנאי להתפתחותו החופשית של הכלל."
האינטרנציונלים והקומונה הפריזאית
- ערך מורחב – האינטרנציונל הסוציאליסטי
בשנת 1864 הוקם האינטרנציונל הסוציאליסטי הראשון או, בשמו הרשמי, "אגודת העמלים הבינלאומית", בלונדון שבאנגליה. רוב הקבוצות שהשתתפו בכנס הקמתו, בנוכחות מרקס, היו קיקיוניות למדי, אך מעתה ואילך צמחו במהירות, במיוחד בצרפת ובגרמניה. באינטרנציונל התגלע עד מהרה סכסוך בין האנרכיסטים בראשות מיכאיל בקונין, והסוציאליסטים, מאחר שהאנרכיסטים סברו כי המדינה והקפיטליזם חד הם ולכן אין לעשות כל שימוש במדינה כדי להגשים יעדים סוציאליסטיים, גם כשלב ביניים של דיקטטורה של הפרולטריון. מתח נוסף נגרם בגלל האנטישמיות והסלאבופיליות שאפיינו את בקונין.
אחרי מלחמת צרפת–פרוסיה בשנת 1871 ותבוסתה הניצחת של צרפת קמה בפריז הקומונה הפריזאית, התקוממות עממית כנגד הכיבוש הפרוסי ושלטונות ורסאי שהחזיקה מעמד רק כחודשיים (26 במרץ עד 30 במאי), אך הפכה מאז לאות ומופת לסוציאליסטים בכל העולם בכלל ולמרקס ואנגלס בפרט, להיתכנותה של דיקטטורה של הפרולטריון. זמן קצר אחרי התמוטטותה התפרק גם האינטרנציונל הראשון.
האינטרנציונל הסוציאליסטי השני הוקם בשנת 1893, שלב בו כבר היו ברוב מדינות אירופה מפלגות סוציאליסטיות או סוציאל-דמוקרטיות וחלק מהן החל כבר לנחול הצלחות אלקטורליות מסוימות במדינות בהן הורחבה זכות ההצבעה גם למעמד הפועלים.
סוציאל-דמוקרטיה
בשנותיו האחרונות של מרקס, שנפטר בשנת 1883 וביתר שאת אחר מותו החל מתפתח ויכוח בתנועה הסוציאליסטית סביב שאלת המהפכה. לפי חוק הדלות הגוברת של מרקס נמצאו הבורגנות והפרולטריון על מסלול התנגשות בלתי נמנע, כאשר ניצולו ועוניו הגוברים של האחרון עתידים להוביל בהכרח למהפכה אלימה. העובדות שהלכו והצטברו לקראת סוף המאה, עם זאת, סתרו לכאורה את החוק, בהצביען לא על החרפת הניצול והעוני כי אם על צמצומו.
יתר על-כן, במדינות שבהן הגיע הקפיטליזם לבשלות מלאה, לפי המתווה ההיסטוריציסטי של מרקס, ניתן היה להבחין בשאיפה של הפרולטריון לא להתעמת עם הבורגנות כי אם להשתלב בה. הבורגנות הקפיטליסטית, במקום להילחם עד מוות בפרולטריון, העדיפה לוותר ולהעניק לו, כביכול כמעט בלא מאבק, את רוב ההישגים שחתר אליהם. לאור עובדות אלו, החלו נשמעות טענות כי אין הכרח במהפכה אלימה וכי ניתן להשיג את יעדי הסוציאליזם בדרכי שלום ובהדרגה. אפילו אנגלס נאלץ להודות, אחרי מותו של מרקס, כי ייתכן וימי "מהפכת הרחוב" תמו ועברו מן העולם ובהקדמה למהדורה הגרמנית משנת 1890 של המניפסט טען כי הפרולטריון מתאחד תחת דגל אחד: "יום עבודה נורמלי של שמונה שעות"—מטרה רפורמיסטית מובהקת.
עימות עם הרוויזיוניסטים
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD) הפכה בשנות התשעים של המאה התשע עשרה למפלגה הסוציאליסטית הגדולה והחזקה באירופה. דמויות כמו אדוארד ברנשטיין, אוגוסט בבל ווילהלם ליבקנכט הלכו בעקבות גישתו של פרדיננד לאסאל והובילו את המפלגה הסוציאליסטית לכיוון רפורמיסטי, למרות התנגדותן של דמויות כמו קרל קאוטסקי ורוזה לוקסמבורג שמחו כנגד נטישת התאוריה המהפכנית (הוויכוח הרויזיוניסטי). ברנשטיין, הנחשב לאבי הסוציאליזם האבולוציוני טען כי למרות שהמניפסט הקומוניסטי צודק "אנו רואים את הזכויות שהבורגנות הקפיטליסטית מאפשרת לארגונים דמוקרטיים... ההצלחה טמונה בהתקדמות מודרגת ובדרכי שלום... ולא בהתנגשות מהפכנית."
ההתלבטות אם להשתתף באופן פעיל במאבק רפורמיסטי לשינוי המצב או להמתין בשקט לבוא המהפכה ליוותה את התנועות הסוציאליסטיות גם במדינות אחרות, ובמיוחד בדמוקרטיות יותר שביניהן. הימנעות מהשתתפות במאבקי היום יום וסיוע לאיגודי העובדים גזרה על הסוציאליסטים הסתגרות של כת קיצונית ובמידה ידועה גם הרחיקה אותם מהפרולטריון ממש אל שולחנות הכתיבה של תזות ותאוריות מרקסיסטיות. מצד שני, השתתפות פעילה במאבק הפוליטי דחפה את רוב הסוציאליסטים לכיוון פשרני ורפורמיסטי ולזניחה הדרגתית של המטרה המהפכנית.
הפתרון הנפוץ לבעיה, במקומות רבים, היה לשמר את האידאה המרקסיסטית המהפכנית במצע המפלגה, תוך שהמפלגה עצמה הופכת יותר ויותר לגוף רפורמיסטי במערכת הפוליטית. כך אירע בגרמניה, כפי שצוין, שם נותר קאוטסקי "שומר הגחלת" של הרעיון המרקסיסטי, אף שהמפלגה הפכה לרפורמיסטית לגמרי. בצרפת, התרחש עימות דומה בין ז'אן ז'ורס הרפורמיסטי בגישתו וז'ול גסד (Jules Guesde) על רקע כניסתו של הסוציאליסט אלכסנדר מייראן (Alexandre Millerand) לממשלתו של ואלדק-רוסו (Waldeck-Rousseau) ואימוץ הגישה הרפורמיסטית שבא בעקבות הצטרפותו.
בבריטניה, שהייתה אמורה להיות היהלום שבכתר הסוציאליסטי, הייתה הגישה המהפכנית עוד חלשה בהרבה בהשוואה לזו שבאירופה. האגודה הפביאנית שהוקמה ב-4 בינואר 1884 הייתה התארגנות של משוררים, סופרים, מחזאים ואנשי רוח בהנהגת אדוארד קרפנטר, ג'ון דייווידסון, האבלוק אליס ואדוארד פיס שחתרה לשנות את פני החברה האנגלית באופן הדרגתי ואפילו איטי במכוון: שמה של התנועה נגזר משמו של המצביא הרומי פביוס מקסימוס שהיה ידוע בכינויו Conctator, המתמהמה, על טקטיקות ההשהייה והשחיקה בהן דגל במאבק מול צבאות חניבעל שפלשו לאיטליה. חברי האגודה ומצעה השפיעו עזות על רעיונות מפלגת הלייבור הבריטית לאורך כל שנות קיומה. ניתן לומר שהמפלגה לא הפכה רפורמיסטית, היא נולדה כזו.
ההתנגדות העזה ביותר לגישה הרוויזיוניסטית הגיעה מסוציאליסטים שפעלו במדינות נעדרות מורשת של דמוקרטיה פרלמנטרית, שבהן האפשרות לרפורמיזם לא הייתה מעשית כל כך. במיוחד אמורים הדברים בתנועה הסוציאליסטית החזקה ברוסיה. בשנת 1903 התגלע בתוך הר.ס.ד.ר.פ (מפלגת הפועלים הרוסים הסוציאל-דמוקרטית המהפכנית) סכסוך קשה בין ולדימיר איליץ' לנין ויוליוס מרטוב בשאלת הרפורמיזם, כאשר לנין ועמו רוב ראשי המפלגה (שכונו לפיכך בולשביקים, ברוסית, אנשי סיעת הרוב) מצדדים בשימור מפלגה קטנה של מהפכנים מקצועיים עם תמיכה רחבה "מבחוץ" ואילו מרטוב ועמו המיעוט בהנהגה (ומכאן, מנשביקים, מיעוט ברוסית) תמכו בגישה רפורמיסטית יותר. בסופו של דבר, הביא העימות לפיצול רשמי במפלגה. (בסופו של דבר, הביאה מהפכת 1905 הכושלת למעבר שמאלה של המנשביקים ומרטוב ולהתפוררות הדרגתית של הסיעה המנשביקית והיטמעותה בחזרה במפלגה.)
מלחמת העולם הראשונה
מלחמת העולם הראשונה הולידה משבר אידאולוגי נוסף בסוציאליזם האירופי. בניגוד לאמונות ששררו בדבר סולידריות בינלאומית של הפרולטריון, עם פרוץ הקרבות התברר כי מעמד הפועלים של כל צד חש להילחם בעד מדינתו. היו במפלגות הסוציאליסטיות כאלו שהשמיעו קולות מחאה, אך הם היו רפים למדי. קרל ליבקנכט בגרמניה היה היחיד ברייכסטאג הגרמני שהצביע נגד המלחמה, כששאר חברי מפלגתו מצטרפים אל הרוב. רמזי מקדונלד בבריטניה הביע מחאה דומה באמצעות התפטרות מראשות המפלגה ומן הפרלמנט.
אך המלחמה הגדולה, שהחלה בפחי נפש כה גדולים עבור הסוציאליסטים, הייתה גם עת ההזדמנות הגדולה עבורם. לנין, ממקום גלותו בשווייץ, קרא מראשית המלחמה לחולל מהפיכות בכל מקום אפשרי כדרך לסיים את המלחמה. קריאתו לא עוררה הדים וכאשר החלו פיצולים גוברים והולכים במפלגות הסוציאליסטיות, ובמיוחד בגרמניה, נראתה קריאתו חסרת סיכוי עוד יותר. אלא שאז, לקראת סוף המלחמה, פרצה המהפכה הרוסית.
המהפכה הרוסית
המהפכה הרוסית פרצה בפברואר 1917 (מהפכת פברואר) כתוצאה מאי שביעות רצון מהמעורבות במלחמה, מניהול המלחמה על ידי הצאר ניקולאי השני ובאופן ישיר מהרעב שהחל מתפשט בבירה פטרוגרד במהלך החורף הארוך. המהפכה הביאה כמעט באופן מיידי להדחת הצאר ולכינון ברית ליברלית רפורמיסטית שביקשה לכונן דמוקרטיה ופרלמנט נבחר. מאוחר יותר באותה שנה, בסוף אוקטובר, חוללו הבולשביקים הפיכה בפטרוגרד (מהפכת אוקטובר) ולאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם ניצחו "האדומים" - הסוציאליסטים - את "הלבנים" - אסופה של כוחות צבאיים לאומנים, מונרכיסטיים וריאקציוניים, בצירוף כוחות אנטי-בולשביקיים ממדינות ההסכמה.
כינון משטר סוציאליסטי בפעם הראשונה במדינה כלשהי הרעיד את אמות הסיפים באירופה. בגרמניה המובסת פרצו בברלין ובמינכן מספר התקוממויות בהנהגת קרל ליבקנכט, רוזה לוקסמבורג וקורט אייזנר ובהונגריה, חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית לשעבר, ניסה לעלות לשלטון בלה קון. ניסיונות נוספים התבצעו גם בווינה ובאיטליה. כל המרידות חוסלו במהירות ובאכזריות, אך זכרונן (או, ליתר דיוק, הזיכרון שהותירה התעמולה נגדן) והצלחת הבולשביקים ברוסיה להתגבר על הניסיון, כמאמרו של וינסטון צ'רצ'יל "לחנוק אותם בעריסה" עוררו גל של בהלה ואימה באירופה. בהלת האדומים שימשה בשנים הבאות כלי תועמלני יעיל בידיהן של המפלגות הפשיסטיות שצצו ברחבי העולם, כשהן מבעיתות את הבורגנים והזעיר-בורגנים של העולם מפני "סכנת הבולשביזם."
בין מלחמות העולם
ציונות סוציאליסטית
- ערך מורחב – ציונות סוציאליסטית
בעקבות הקמת המנדט הבריטי ופתיחת ארץ ישראל לעלייה יהודית וציונית במסגרת הצהרת בלפור החל להתבסס זרם הציונות הסוציאליסטית בתנועה הציונית. זרם זה דגל בשילוב של סוציאליזם וציונות, החזרת העם היהודי לחיי יצרנות וקשר עם האדמה בארץ מולדתו. במסגרת תנועה זו הוקמו הקיבוצים - אולי הניסיון המוצלח ביותר שהיה אי פעם להקמת קומונה סוציאליסטית - וכן הוקמה ההסתדרות הכללית - איגוד פועלים יהודי-ציוני. בשנות ה-20 וה-30 עלו לארץ הרבה חלוצים סוציאליסטיים והחלו להקים גופי עבודה, הגנה ומסחר ליישוב היהודי, ביניהם גדוד העבודה, השומר וההגנה. בעקבות הדומיננטיות של זרם זה במאבק הציוני, בהנהגת אישים כמו דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, הפכה מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) לדומיננטית בתנועה הציונית ומאוחר יותר גם בהנהגתה של מדינת ישראל.
סוציאליזם באירופה ובארצות הברית
בשנות ה-20 של המאה ה-20 התפצלה התנועה הסוציאליסטית לשני זרמים נפרדים: סוציאל-דמוקרטי וקומוניסטי. הסוציאל-דמוקרטים הלכו וצברו כוח ובהדרגה אף החלו מגיעים לתפיסת השלטון או לכל הפחות שותפות בו. כך אירע ברוב מדינות סקנדינביה, בריטניה, גרמניה, צרפת וארצות הברית, לצד המפלגה הסוציאליסטית האמריקנית של יוג'ין דבס היו גם למשטרו של פרנקלין דלאנו רוזוולט (החל ב-1933) מאפיינים סוציאל-דמוקרטיים מובהקים.
המפלגות הקומוניסטיות במדינות השונות, לעומתן, נרתעו משיתוף פעולה שלטוני ואימצו באופן חד-משמעי את הגרסה הלניניסטית של המרקסיזם, כפי שהונהג בברית המועצות. בהמשך, הפך האינטרנציונל השלישי (שנוסד ב-1919) לכלי שרת בלבד בידיה של ברית המועצות. נוכח רתיעתם של כוחות רבים וחשובים במדינות המערב מן המרקסיזם, הבטיח דבר זה באופן מעשי כי שלטון קומוניסטי לא יקום באירופה המערבית בשלב הקרוב.
בין שתיהן צצו תנועות נוסח האוסטרו-מרקסיסטים באוסטריה או ה-SAP בגרמניה, שחתרו לאיחוד בין הסוציאל-דמוקרטים לקומוניסטים ונתקלו בעוינות מצד שתי התנועות כאחת.
במקביל להתפתחות זו בתנועה הסוציאליסטית, צצו במדינות רבות באירופה מפלגות פשיסטיות רבות, כשהן חורתות על דגלן התנגדות לליברליזם ולסוציאליזם באחת. בפועל, אימצו חלק מהמדינות הפשיסטיות חלקים מסוימים מהמצע הסוציאליסטי או הסוציאל-דמוקרטי, ובוודאי שאת התפיסות הקולקטיביסטיות בו. משטר פשיסטי ראשון עלה לשלטון באיטליה בשנת 1922, עם בניטו מוסוליני (סוציאליסט לשעבר) ותנועות פשיסטיות חזקות היו גם בספרד, פורטוגל, גרמניה והונגריה, כשחלקן תופסות את השלטון במהלך שנות השלושים.
ברית המועצות
במקביל להתרחשויות באירופה המשיכה המפלגה הקומוניסטית ברוסיה "לבנות את הסוציאליזם" בברית-המועצות. תחת שלטונו של לנין הולאמו כל אמצעי הייצור לבד מאלו הקשורים לייצור חקלאי והוכפפו לשליטה ותכנון ריכוזי, מעמד הקולאקים ("בעלי האדמות") הושמד בידי הצבא האדום ובמהרה כוננה דיקטטורה תחת שלטון הבולשביקים, תחילת תחת לנין ואחרי מותו תחת יוסיף סטלין, שדחק את רגליו של ליאון טרוצקי באמצעות מאבקי שלטון ותככים פוליטיים.
בין סטלין וטרוצקי היו חילוקי דעות רעיוניים. טרוצקי האמין במהפכה מתמדת בכל העולם, ואילו סטלין האמין שהמטרה היא להתמקד בביסוס המהפכה בברית המועצות ולוותר בשלב זה על המהפכה בארצות אחרות.
אחרי ביסוס שלטונו בסוף שנות העשרים החל סטלין בשנת 1929 במעבר למה שכונה "שלב גבוה יותר של סוציאליזם". שלב זה כלל קולקטיביזציה של החקלאות, תוך גרימת רעב ומותם של מיליוני איכרים. בעודפי הייצור החקלאי שנוצרו עשו שימוש לצורך תוכנית החומש הראשונה, שמטרתה הייתה להביא לתיעוש מזורז של רוסיה. התוצאות שהושגו נראו באותה תקופה מרשימות מאוד, אף כי במחיר של מיליוני מתים נוספים. מחקרים מאוחרים יותר הצביעו על כך שקצב התיעוש בברית המועצות לא היה למעשה מהיר מזה שבאימפריה היפנית או בארצות הברית שבהן פעלו משטרים שונים, וכי השימוש במשאבים, חומרים וכוח אדם בברית המועצות היה בזבזני מאוד [דרוש מקור].
למרות זאת, בתחילת שנות השלושים נדמה היה לרבים כי הישגיה של ברית המועצות מוכיחים את התועלת, אם לא של סוציאליזם, אז לפחות של תכנון ריכוזי ודגם סמכותני של פיתוח חברתי. תפיסות אלו קנו להן אחיזה בלבם של האינטלקטואלים במערב, שהיו מוכנים לעצום עין מול משפטי מוסקבה המבוימים והטיהורים הגדולים של סטלין בשנים 1936–1939 שגבו מיליוני קרבנות נוספים ברוסיה. מהיישום הסובייטי הושפעו מאוד גם מנהיגים לעתיד במדינות כמו סין, הודו, מצרים ומדינות נוספות במזרח התיכון ובאפריקה, שאימצו מאוחר יותר כמה ממאפייני הדגם הסובייטי.
השפל הגדול
לאלו נוסף המשבר הכלכלי הגדול שהחל בנפילת הבורסה בארצות הברית והתפשט בהמשך לאירופה. המשבר הכלכלי שההתאוששות ממנו הייתה איטית נראה לרבים כמאשר את התפיסה שהקפיטליזם התמוטט לבסוף, בדיוק כמו שחזה מרקס. רבים עוד יותר, עם זאת, התנגדו לכינון משטרים סוציאליסטיים מובהקים, מה שהוביל לעליה של משטרים בעלי נימות סוציאליסטיות-ליברליות כמו זה של פרנקלין דלאנו רוזוולט, סוציאליסטיות-לאומניות-גזעניות כמו הנאציזם של אדולף היטלר בגרמניה או פשיסטיות ברחבי מזרח ומרכז אירופה.
כנגד התנועה הפשיסטית, דחף סטלין את הקומינטרן (האינטרנטציונל השלישי) לכונן חזית עממית של כל התנועות הסוציאליסטיות. בחירתה של חזית כזו לשלטון בספרד בשנת 1936 הובילה למרד צבאי ולמלחמת האזרחים בספרד. בעקבותיה הוקם משטר דומה גם בצרפת בהנהגת לאון בלום.
מלחמת העולם השנייה ואחריה
הסכם ריבנטרופ–מולוטוב מאוגוסט 1939 היה נקודת משבר עבור רבים. קומוניסטים צייתנים אימצו גישה של "דפיטיזם מהפכני", אך רבים בעלי אהדה לסוציאליזם חשו נבגדים בעליל אחרי שברית המועצות חתמה על הסכם אי-לוחמה עם האויב הגדול שכנגדו גייסה את הקומינטרן במשך שנים וזמן קצר אחר כך התנפלה ובלעה חלק מפולין.
המצב השתנה כאשר תקפה גרמניה את ברית המועצות בקיץ 1941. התנועות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות הפכו באחת לפעילות ביותר במאבק נגד השלטון הנאצי במדינות השונות. עם תום המלחמה בניצחונן של בעלות הברית על גרמניה, יפן ואיטליה החלה שעת גאות גדולה לסוציאליזם. במדינות מערביות כמו צרפת, איטליה, בלגיה, בריטניה, נורווגיה, ניו זילנד ואוסטרליה קמו ממשלות קומוניסטיות או סוציאליסטיות. נוסף עליהן, ברית המועצות השתלטה צבאית או יצרה ממשלות בובה קומוניסטיות במזרח אירופה ובאזור הבלקנים. נוסף על כך, נוצר משטר קומוניסטי בסין ואחריו במדינות נוספות בדרום מזרח אסיה, כשמשטרים סוציאליסטים או מעין-סוציאליסטים מכוננים במדינות רבות באפריקה הפוסט-קולוניאליסטית, בדרום אמריקה ובמזרח התיכון.
עידן מדינת הרווחה
המשטרים הסוציאליסטים והלא-סוציאליסטים שהוקמו במערב עיצבו בשנים שאחרי המלחמה, ובמיוחד בשנות החמישים, דגם מרוכך של סוציאליזם תחת שלטון סוציאל-דמוקרטי שכונה "מדינת הרווחה". במסגרת זו, שנדחתה גם על ידי סוציאליסטים מושבעים וגם על ידי הקומוניסטים וברית המועצות, נעשה ניסיון לחלוקה מחדש של הרכוש באמצעות מיסוי פרוגרסיבי כבד והבטחת מגוון שירותים חברתיים, בעיקר בתחום החינוך, הבריאות והדיור. החריגים הבולטים במערב לדגם זה היו גרמניה של בין 1948 ו-1958, שאימצה מדיניות קפיטליסטית הרבה יותר, יפן שאימצה דגם של קורפורטיזם בעל גוונים קפיטליסטיים, וארצות הברית שבה שרר משטר קורפורטיסטי עם נטייה חזקה יותר לקפיטליזם.
שנים ראשונות של צמיחה ופריחה במערב אחרי מלחמת העולם השנייה, במיוחד ביפן, גרמניה וארצות הברית, הובילו לסברה כי נמצאה הדרך לגרום לצמיחה ועליה מתמדת ברמת החיים של תושבי מדינות המערב, אספקת שירותי רווחה ענפים והימנעות מהיחשפות לסכנה של משברים כלכליים בנוסח השפל הגדול.
הפתרון, בעיקר באמצעים קיינסיאניים של הזרמת כספים לשוק וצבירת חובות, הוביל בתחילה לשקיעה נכרת בקרנן של המפלגות הסוציאליסטיות הטהורות ושל המפלגות בעלות הגישה הקפיטליסטיות יותר. החל מאמצע שנות השבעים, עם זאת, התערערה הגישה הקיינסיאנית תחת עול החובות והמיסוי הגבוה וכמעט כל הממשלות שדגלו במשטרי רווחה במערב הודחו מן השלטון לטובת מפלגות בעלות גישה שמרנית יותר, שניסו לצמצם את היקפה של מדינת הרווחה. גל זה נמשך במובנים רבים עד היום.
ראו גם
לקריאה נוספת
- פרץ מרחב, תולדות תנועת הפועלים הבינלאומית, שני כרכים: א - מאביב העמים עד טבח-העמים (1848–1918) / ב - בין מהפכה למהפכת-נגד (1917-1939), הוצאת ספרית פועלים, 1954.
- פרץ מרחב, השמאל הסוציאליסטי באירופה בין שתי מלחמות העולם (מגרמנית: יעל מרחב), הוצאת ספרית פועלים, 1986.
קישורים חיצוניים
