היסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית: עם הטאינו וכיליונו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ההיסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית התחילה זמן רב לפני שהגיע קולומבוס אל אדמת האי שכונה בדיעבד היספניולה ב-1492. תושבי האי, עם הטאינו, שבט אינדיאני מעם הארוואק הגיעו אל האי במהלך המאה ה-7. נחיתתו של קולומבוס החלה את יישוב האי על ידי אירופים ועבדיהם האפריקנים, תהליך שהביא להשמדת עם הטאינו ברעב, במחלות ובעבודות כפייה.

התקופה שלפני הגעת האירופים

ניקולס דה-אובאנדו

שם האי, היספניולה (La Española - האי הספרדי), ניתן לו על ידי כריסטופר קולומבוס כאשר גילה אותו בשליחות ספרד. האי, בעל האקלים הטרופי הוא השני בגודלו באיים האנטילים. האי ידע גלי הגירה של בני שבטי האראוואק, עמי אינדיאנים שהיגרו צפונה מהדלתה של נהר האורינוקו, ויישבו את איי הים הקאריבי. מעריכים כי בתחילת המאה ה-7 הגיע לאי עם הטאינו, אחד משבטי הארוואק, שתרבותו הייתה תרבות של תקופת האבן המאוחרת. העם השתלט על האי ואוכלוסייתו החליפה את אוכלוסיית הארוואק הקיימת. העם אורגן בשבטים שכונו בידי הספרדים "קסיקסגו", והונהגו על ידי "קאסיקה" (cacique), מונח, שמקורו בשפת הארוואק, המשמש עד היום לתיאור מנהיג בארצות אמריקה הלטינית. גל נוסף של הגירת ארוואק, שבטי הקאריב פלשו אל האנטילים הקטנים במהלך המאה ה-12, ומעת לעת היו בני הקאריב פושטים על כפרי הטאינו בחופה המזרחי של היספניולה.

הגעתם של הגואמיקנה (האנשים הלבושים)

במסעו הראשון אל העולם החדש, נחת כריסטופר קולומבוס על אדמת האי היספניולה ב-5 בדצמבר 1492, וכינה אותו בשם "לה היספניולה". בני הטאינו שפגשו במשלחת האירופית האמינו כי הם פוגשים ביצורים על טבעיים, וכיבדו אותם בכבוד גדול. חברת הטאינו הייתה שונה מאוד מן החברה האירופית. האירופים, למשל, היו לבושים בבגדים רבים, יותר מן הנדרש בהתחשב באקלימו הטרופי של האי. בשל כך כינו אותם הטאינו "גואמיקנה", הלבושים. הקאסיקה המקומי, גואקנאגאריקס, אירח את קולומבוס ואנשיו, והעניק להם את כל רצונם. עם זאת, ההתנגשות בין התרבות המקומית השוויונית ובין התרבות הספרדית שעדיין הייתה במידה רבה פאודלית לא איחרה לבוא. הספרדים סברו כי המבנה החברתי השוויוני של הטאינו, שלא ניכרו בו הבדלי מעמדות, מלמד על חולשת החברה, ועל האפשרות לנצלה. הם התייחסו אל הטאינו באלימות. קולומבוס ניסה ליישב את ההדורים, בשעה שהחל במסעו בחזרה לאירופה, ועזב את המקום ברוח טובה, כשהוא מכריז על ברית עם גואקנאגאריקס, שהיה אחד מהמנהיגים החשובים באי. לאחר שאונייתו של קולומבוס, הסנטה מריה, עלתה על שרטון, החליט קולומבוס לבנות באי מבצר קטן מעץ הספינה ולהציב בו חיל מצב, שיסייע לתביעתה הטריטוריאלית של ספרד על האי. 39 מאנשיו של קולומבוס נותרו במבצר, שכונה "לה נאווידד" (חג המולד), בשל התאריך שבו טבעה הספינה והחלה בניית המצודה.

לא חלף זמן רב והאירופאים שנותרו לבדם על אדמת האי, נחלקו לסיעות יריבות. אחת הסיעות החלה להתייחס בגסות אל המקומיים, ולנסות לגנוב את נשותיהם. גואקאנאגאריקס, שנתפס כחלש על ידי האירופים, ועתה אף על ידי אנשיו, ניסה להגיע להבנה עם הספרדים, אשר ראו אותו עתה ככפוף להם. הם התייחסו אליו בבוז, ואף לקחו כמה מנשותיו. קאסיקה מקומי אחר בשם קאונאבו לא יכול היה עוד להבליג, תקף את הספרדים, הרג אותם עד האחרון שבהם, והשמיד את מבצר לה נאווידד. גואקאנאגאריקס לא ניסה לסייע לספרדים, וקיווה כי הם לא ישובו עוד, אך הם אכן שבו.

רצח עם הטאינו

ב-1493 שב קולומבוס לאי, במסעו השני, וייסד את המושבה הספרדית הראשונה בעולם החדש, העיר איזבלה. ב-1496 ייסד ברתולומיאו קולומבוס אחיו של כריסטופר קולומבוס, את היישוב סנטו דומינגו על חופו הדרומי של האי, שהפך לבירתו החדשה של האי. ברתולומיאו קולומבוס שיעבד את 400,000 בני הטאינו, תושבי האי, והעבידם במכרות הזהב. כתוצאה מדיכוי, עבדות, רעב, מחלות והרג המוני, הצטמצמה אוכלוסיית הטאינו באי לכדי 60,000 איש עד לשנת 1508. ב-1535 חיו על אדמת האי בני טאינו בודדים.[1]

במהלך תקופה זו המנהיגות הספרדית באי התחלפה פעמים מספר. כאשר יצא קולומבוס למסע נוסף פרנסיסקו דה בובאדייה הפך למושל. המתיישבים האשימו את קולומבוס בכך שלא ניהל כהלכה את ענייני האי. בובאדייה אסר את האחים קולומבוס, ושלחם בחזרה באזיקים לספרד. ב-1502 ניקולס דה-אובאנדו החליף את בובאדייה כמושל. דה-אובאנדו היה מושל אמביציוזי שרצה להרחיב את ההשפעה הספרדית ככל האפשר. היה זה דה-אובאנדו שבתקופתו זכו עם הטאינו ליחס הברוטאלי ביותר.

על אף שקאונאבו נתפס קודם לכן, מלכתו אנאקואנה ירשה את כיסאו. בשל מעמדה הרם בקרב מנהיגי הטאינו ביקש דה-אובאנדו כי תברך אותו כמושל החדש, ותארח אותו לארוחה. אנאקואנה הסכימה לכך, והזמינה שמונים מנהיגים אחרים למסיבה גדולה. חייליו של דה-אובאנדו הגיעו למקום, ושרפו את ארמונה של אנאקואנה על יושביו. רוב המנהיגים נהרגו. כמה מהם נמלטו, אך נתפסו, עונו ונרצחו. אנאקואנה עצמה נשפטה ונתלתה. דה-אובאנדו הצליח להשמיד את הנהגת הטאינו, ולאחר מכן השתמש בשיטות דומות כנגד יתר השבטים באי. הצלחתו הביאה לכך שגם בתקופה של דיכוי קשה לא מרדו הטאינו כנגד מדכאיהם, פרט לאדם בשם אנריקיו שהנהיג קבוצת טאינו שנמלטה להרים, והתקיפה את הספרדים במשך 14 שנים. לבסוף הציעו לו הספרדים הסכם שלום, וייסדו עבורו ועבור אנשיו עיר משלהם בשנת 1534. העיר לא שרדה זמן רב. שנים מעטות לאחר ייסודה הושמדה במרידת עבדים אפריקנים, ששרפו אותה עד היסוד, וטבחו את כל יושביה.

שיעבוד האפריקנים

בשנת 1501 הכריזו מלכי ספרד, פרננדו השני, מלך אראגון ואשתו איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה כי הם מתירים את ייבואם של עבדים אפריקנים לארצות העולם החדש. העבדים החלו להגיע לאדמת היספניולה ב-1503. הם הביאו עמם תרבות עשירה ועתיקה שהייתה בעלת השפעה קרובה לזו של האירופים על התרבות, הפוליטיקה, הדת והיחסים הגזעיים באי, ואף ברפובליקה הדומיניקנית כיום. ב-1510 הגיע משלוח שהביא עמו 250 "לאדינוס שחורים", עבדים אפריקנים דוברי ספרדית שבילו זמן מה על אדמת ספרד, בטרם נשלחו אל העולם החדש. שמונה שנים לאחר מכן הגיעו עבדים שחורים שנולדו באפריקה אל איי הודו המערבית. הספרדים הביאו עמם מהאיים הקנריים את קנה הסוכר, והקימו את המטע הראשון בעולם החדש ב-1516.[2] השמדת האוכלוסייה המקומית, ובצידה הצמיחה הכלכלית של התעשיות החדשות הביאו לצורך בידיים עובדות, ואוכלוסיית העבדים גדלה מאוד במהלך העשורים הבאים. בעלי מטעי הסוכר הפכו לאליטה הקולוניאלית החדשה, ושכנעו את המלך הספרדי להכריז עליהם כמחוז שלטוני (אודיינסיה) ולבחור מקרבם את ה"אודיינסיה", בית הדין לו סמכות שיפוט במחוזם, בשנת 1526. מתיישבים עניים יותר התפרנסו מציד עדרי בהמות הפרא שנדדו באי באופן חופשי, ומכירת עורותיהם.

מרידת העבדים הראשונה מני רבות, אירעה בסנטו דומינגו ב-1522, עת עבדים מוסלמים בני עם הוולוף, אוכלוסייה מקומית מוסלמית המצויה ברובה בסנגל, התמרדו במטעיו של דון דייגו קולון בנו של כריסטופר קולומבוס. רבים מהם הצליחו להימלט להרים, שם ייסדו קהילות עצמאיות.

הערות שוליים

  1. ^ Jonathan Hartlyn, The Struggle for Democratic Politics in the Dominican Republic, The University of North Carolina Press, 1998, p. 24
  2. ^ Peter Sharpe, Sugar Cane: Past and Present, Ethnobotanical Leaflets
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0