היסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית: בין קבלת העצמאות לשלטון טרוחיו
כיבוש הרפובליקה הדומיניקנית על ידי האיטי מתואר בהיסטוריוגרפיה הלאומית ובתרבות העממית הדומיניקנית כתקופה של שלטון חיצוני אכזרי, במהלכו נוצרה תנועה לשחרור לאומי, שהביאה לקבלת עצמאות. לאחר קבלת העצמאות בשנת 1844, לא הצליחו אנשי הרפובליקה הדומיניקנית ליצור שיטת ממשל יציבה, או כלכלה יציבה. הרפובליקה נעה בין שני קטבים. מחד - שלטונם של רודנים צבאיים, אם לתקופות ארוכות, ואם למספר שבועות, שהוחלפו לרוב במרידה חמושה. מאידך, ניסיונות הסתפחות למעצמות זרות, אם באירופה ואם ארצות הברית. תקופה קצרה של שלטון ספרדי הסתיימה במפח נפש לדומיניקנים ולספרדים בשנת 1863. אחריה גברה השפעתה של ארצות הברית. החוב החיצוני העצום שצברה הרפובליקה, שאוצרותיה החקלאיים הטבעיים, כקנה סוכר וטבק, בוזבזו על ידי שליטים מושחתים ותאבי בצע, הביא להתערבות הולכת וגוברת של ארצות הברית, שחששה מהתערבות מעצמות אירופיות זרות בשטח השפעה אמריקני על פי דוקטרינת מונרו. לאחר מלחמת ארצות הברית-ספרד, כאשר היה ביכולתה של ארצות הברית לממש את הדוקטרינה, ולהתערב בנעשה אצל שכניה, התגברה המעורבות האמריקנית בפוליטיקה ובכלכלה הדומיניקנית, והפכה ב-1916 לכיבוש צבאי, שנמשך עד לשנת 1924.
המאבק לעצמאות
שטחו המזרחי של האי היספניולה, המיושב במתיישבים שתרבותם ספרדית, היה נתון בחציה הראשון של המאה ה-19 לכיבוש על ידי הרפובליקה שקמה בחציו המערבי של האי, בעלת התרבות הצרפתית והאפריקנית, האיטי, שנשלטה על ידי הגנרל ז'אן-פייר בואייה. ב-1838 ייסדו שלושה תושבי מזרח האי, בנים למשפחות ממוצא אירופי, אגודת סתרים בשם "לה טריניטריה". חואן-פאבלו דוארטה, ראמון מטיאס מייה ופרנסיסקו דל רוסריו סנצ'ס התכוונו לחבור לתנועות האיטיות המתנגדות לשלטונו של בואייה, ולהכריז על עצמאות מזרח האי. ב-1843 נרצח בואייה והוחלף בידי שארל ריבייר-אראר. אראר כלא או גירש את החברים המובילים בטריניטריה. במקביל לאנשי הטריניטריה פעל בּוּאֶנָאוֶונְטוּרָה בָּאֵס, סוחר עשיר במהוגני ממחוז אזואה, וציר לבית המחוקקים של האיטי, על מנת לתאם עם הצרפתים את הפיכתה של סנטו דומינגו לפרוטקטורט. באס יהיה נשיאה של הרפובליקה הדומיניקנית מספר פעמים, וינסה שוב ושוב לספח את ארצו למדינות שונות בעולם. אנשי הטריניטריה, שהמגעים התגלו להם, ושאפו להקדים את באס, הכריזו ב-27 בפברואר 1844 על עצמאות מהאיטי. אל הטריניטריה חבר פדרו סנטנה, חוואי עשיר מאל סייבו שלרשותו עמד צבא פרטי של צמיתים.
משהגיעה הידיעה על הכרזת עצמאותה של הרפובליקה הדומיניקנית לאוזניו של הנשיא אראר, הוא הגיב באופן מיידי. צבאו של אראר, שכלל 25,000 חיילים, החל לצעוד לכיוון סנטו דומינגו ב-10 במרץ 1844, אך הובס בתוך ימים ספורים בידי צבאה של הרפובליקה החדשה, וגורש משטחה. אראר שב למציאות כאוטית בהאיטי, כאשר במהלך ניסיונו לכבוש את הרפובליקה הדומיניקנית נאסף צבא מורדים באזורי הספר שבדרום האיטי. המורדים, הידועים כ"פיקטס" (piquets) על שם הכידונים הארוכים שנשאו עמם, כינו עצמם "L’Armée Souffrante", צבא הדרום. בעוד אראר נאבק עם המורדים מדרום, קם צבא מורדים חדש בצפון, שאיגד את מתנגדי אראר מתוך ממשלתו עצמה. אראר המובס יצא לגלות בג'מייקה. השנתיים הבאות בתולדות האיטי היו רצופות בהפיכות צבאיות ומרידות, והמדינה לא הצליחה לגייס כוחות מספיקים לכבוש מחדש את מזרח האי, וכך התאפשר לרפובליקה הדומיניקנית לבסס את עצמאותה.
שנות העצמאות הראשונות
חוקתה הראשונה של הרפובליקה הדומיניקנית התקבלה ב-6 בנובמבר 1844. החוקה אימצה משטר נשיאותי, והייתה באופן עקרוני מסמך ליברלי, להוציא את סעיף 210 אותו כפה פדרו סנטנה על האספה המכוננת, לפיו נבחר סנטנה לדיקטטור כל עוד נמשכת מלחמתה של הרפובליקה לעצמאות. סמכויות אלו שניתנו לסנטנה אמנם סייעו לו בניצחון במלחמה, אך גם שימשו אותו ככלי לרדיפת אויביו הפוליטיים, הגלייתם והוצאתם להורג. אחד הגולים המפורסמים היה חואן-פבלו דוארטה. כיום זכור במיוחד יחסו של סנטנה למריה טרינידד סנצ'ס, אחותו של פרנסיסקו דל רוסריו סנצ'ס. סנצ'ס הייתה בין תופרות הדגל הראשון של הרפובליקה, והייתה ידועה כפטריוטית. סנטנה עצר אותה, עינה אותה, ודן אותה למוות, בשל "סירובה להסגיר את הקושרים כנגד הרפובליקה". בדיוק שנה לאחר הכרזת העצמאות, ב-27 בפברואר 1845 הוצאה סנצ'ס למוות בידי כיתת יורים. כיום היא נחשבת לאחת מגיבורות הרפובליקה[1].
במהלך העשור הראשון לעצמאות הרפובליקה, ניסתה האיטי לפלוש לשטחה של הרפובליקה הדומיניקנית חמש פעמים, בשנים 1844, 1845, 1849, 1853 ו-1855 עד 1856. על אף שכל המתקפות הללו נהדפו, השתמש סנטנה באיום התמידי מצד האיטי כאמתלה להמשך שלטונו הדיקטטורי. לאליטה הדומיניקנית של בעלי האחוזות, הסוחרים והכמרים, הייתה הסכנה של אבדן העצמאות לטובת האיטי, שנהנתה מיתרון ברור בכוח אדם, סכנה קיומית. הרעיון של הסתפחות למעצמה זרה, נראה מפתה. במהלך העשורים הבאים, התקיימו מגעים עם בריטניה, צרפת, ארצות הברית וספרד, בהם הוצע מפרץ סמנה שמימיו עמוקים כפיתוי למעצמה שתסכים להגן על הרפובליקה ולהכריז עליה כפרוטקטורט, אך מגעים אלו לא עלו יפה.
מערכת הדרכים ברפובליקה הייתה משובשת, מה שהביא להתפתחות נפרדת של האזורים השונים במדינה. בדרום, התאפיינה הכלכלה בחוואות בקר, במיוחד באזורי הערבות שבדרום מזרח המדינה, וכן בגידול עץ המהגוני, ומסחר בסוגי עץ נוספים. אזור זה שמר על מערכת חברתית של יחסי פטרון-קליינט, כאשר היחידה הבסיסית הייתה ה"אסיינדה" (hacienda), האחוזה. ופרט לבעלי האחוזה הייתה רמת החיים של רוב התושבים בסיסית בלבד. בעמק סיבאו התרכזו האדמות העשירות ביותר במדינה, והחקלאים במקום נהנו מגידול טבק מובחר, שיוצא למדינות אירופה ובמיוחד לגרמניה. גידול הטבק דרש פחות שטח אדמה מחוואות הבקר, והמגדלים היו בעיקר חוואים בעלי חוות קטנות, שהעבירו את תוצריהם לנמלי סן פליפה דה פוארטו פלאטה וסן פרננדו דה מונטה קריסטי.
סנטנה הסתכסך עם חוואי הסיבאו, והעשיר את עצמו ואת תומכיו על חשבונם, באמצעות מערכת של הדפסת כספים חסרי ערך, ששימשה אותו לקנות את היבול בשבריר מערכו האמיתי. ב-1848 הביא מצב דברים זה להתפטרותו, והוא הוחלף על ידי סגנו, מנואל חימנס. לאחר שפלישה נוספת של האיטי הביאה להחזרתו לתפקיד מפקד הצבא ב-1849, ניצל סנטנה את ההזדמנות, ועלה בראש כוחותיו על סנטו דומינגו, על מנת להדיח את חימנס. לדרישתו נבחר בואנאוונטורה באס לנשיא, אך באס סירב לשמש בובה של סנטנה, וניסה להדיחו מהפיקוד על הצבא. ב-1853 נבחר סנטנה לנשיא לתקופת כהונה שנייה, וגירש את באס לגלות. שלוש שנים לאחר מכן, לאחר שהדף את הפלישה האחרונה של האיטי, ניהל סנטנה משא ומתן על החכרת חלק ממפרץ סמנה לחברה מארצות הברית. כשנודע הדבר התעורר גל של רגשות לאומיים, והעם דרש את התפטרותו של סנטנה. באס שב מהגלות וקיבל לידיו את הנשיאות. באס המשיך במנהגו של סנטנה, של הדפסת מטבע מקומי, רכישת יבולי הטבק באמצעותו ומכירתם לאירופאים. מגדלי הטבק, שנהרסו כלכלית בעוד שאוצרו של באס עצמו תפח, השיבו את סנטנה מגלותו, על מנת שיוביל מרידה כנגד באס. לאחר שנה של מלחמת אזרחים, הצליח סנטנה לכבוש את סנטו דומינגו ולהכריז על עצמו כנשיא, ב-7 ביולי 1857.
הסיפוח לספרד ומלחמת השבת העצמאות
סנטנה ירש מדינה פושטת רגל על סף ההתמוטטות. לאחר שנכשל בניסיונותיו לספח את המדינה לארצות הברית או לספרד, יצר סנטנה מגעים דרך מושל קובה עם איזבלה השנייה, מלכת ספרד, על מנת לשוב ולהפוך את המדינה למושבה ספרדית. מלחמת האזרחים האמריקנית מנעה מארצות הברית ליישם את דוקטרינת מונרו, לפיה לא תינתן דריסת רגל למעצמות אירופה במדינות העולם החדש. בה בשעה, ראש הממשלה הספרדי באותה העת, דון לאופולדו או'דונל, תמך בהתרחבות קולוניאלית, וניהל מערכה להשתלטות על מרוקו. במרץ 1861 הודיע סנטנה על השבתה של הרפובליקה הדומיניקנית למעמד של מושבה ספרדית, וזאת מבלי להיוועץ בבני עמו. סנטנה סבר כי האיחוד עם ספרד יביא לתמיכה כלכלית שתאפשר למדינה פריחה, כמו גם לאוצרו הפרטי. נקודת הראות הספרדית הייתה שונה לחלוטין. מבחינתם של הספרדים הם שבו והשתלטו על מושבה סוררת שהייתה בעבר בשליטתם, ותושביה אירופאים בלתי מתורבתים, מסטיסוס (בני תערובת), מולאטים פראיים, ושחורים נחותים. הספרדים חשבו להשתמש בסנטנה ככלי להשתלטותם על המדינה, ואז להיפטר ממנו. כאשר נחתו הספרדים על אדמת הרפובליקה הדומיניקנית, לא התקבלו על ידי האוכלוסייה בסבר פנים יפות. השליטים החדשים, מצידם, התנהגו אל האוכלוסייה בקשיחות. סנטנה התפטר מתפקידו כמושל המדינה מטעם הספרדים ב-1862. ב-1864 מת סנטנה, בנסיבות המצביעות על התאבדותו.
ב-16 באוגוסט 1863 פרצה מלחמה להשבת העצמאות. המלחמה החלה בעיר סנטיאגו דה לוס קביירוס, בה הקימו המורדים ממשלה זמנית. חיילים ספרדים הצליחו לכבוש את העיר, אך המורדים נמלטו להרים שבגבול האיטי. נשיא האיטי פאבר ז'פראר סיפק למורדים נשק והגנה, ואף שלח כוחות של המשמר הנשיאותי שיילחמו לצידם. המגבלות על הסחר, האפליה של אוכלוסיית המסטיסים והמולאטים, שהיוותה רוב באוכלוסייה, השמועות כי בכוונת ספרד להשיב את העבדות, ומסע תעמולה כנגד זוגיות ללא נישואין שניהלו הספרדים, מנהג שהיה מקובל ופופולרי, סייעו למרידה. לאחר מספר חודשי לחימה היה שלטונם של הספרדים מוגבל לערים הגדולות. הספרדים לא הצליחו לדכא את המרידה וספגו אבידות כבדות, חלקן למחלת הקדחת הצהובה.
על אף שהספרדים הסיקו כי המשך שלטונם באי הוא בזבוז של כוח אדם ומשאבים, לא נהנו המורדים ממסגרת פוליטית מאורגנת שתאפשר להם להשתלט על האי. הנשיא הראשון של הממשלה הזמנית, חוסה אנטוניו סלסדו הודח על ידי הגנרל גספאר פולאנקו בספטמבר 1864. פולאנקו עצמו הודח שלושה חודשים לאחר מכן על ידי הגנרל אנטוניו פימנטל. בפברואר 1865 כינסו המורדים אספה לאומית, וחוקקו חוקה חדשה, אך הממשלה לא הצליחה להטיל את סמכותה על שטח המדינה. מנהיגים מקומיים, הקרויים קאודיוס (caudillos) היו בעלי השליטה בפועל, ונהנו מעצמאות מלאה. כאשר תמה מלחמת האזרחים האמריקנית, ב-1865, הודיעה המלכה איזבלה השנייה על ביטול הסיפוח והשבת עצמאות הרפובליקה, וביולי 1865 עזב החייל הספרדי האחרון את אדמת האי.[2]
הרפובליקה השנייה
כאשר עזבו הספרדים את אדמת האי, הייתה הרפובליקה הדומיניקנית במצב של הרס מוחלט. רוב הערים היו לעיי חורבות, והשליטה בשטח הרפובליקה התחלקה בין מספר תריסרי קאודיוס מקומיים. ב-14 השנים שבין הנסיגה הספרדית לשנת 1879 היו עשרים וארבעה שינויים בממשלת האי, ולפחות חמישים התקוממויות צבאיות.[3] מהתוהו ובוהו ששרר התגבשו שתי מפלגות. המפלגה האדומה (Partido Rojo) שייצגה את חוואי הבקר בעלי הלטיפונדיות בדרום, מייצאי המהגוני, ואת הפועלים העירוניים ובעלי המלאכה מסנטו דומינגו, ואשר בראשה עמד בואנאוונטורה באס, שהמשיך במאמציו לספח את הרפובליקה למעצמה זרה כלשהי. המפלגה הכחולה (Partido Azul) ייצגה את מגדלי הטבק והסוחרים מעמק הסיבאו ופוארטו פלאטה, והייתה לאומנית וליברלית במצעה. הצבא היה מועט במספרו לעומת אין ספור המיליציות הפרטיות שהחזיקו הקאודיוס, שמינו את עצמם למושלי מחוזות, וגייסו לשורות המיליציות הפרטיות שלהם חוואים עניים ועובדים שכירי יום חסרי אדמה. כאשר מיליציות אלו לא עסקו בהפיכות כנגד הממשל המרכזי, התרכזו החיילים בשוד ובביזה.
מספר חודשים לאחר עזיבת הספרדים, באוקטובר 1865 התגבש בבירה סנטו דומינגו שלטון בראשותו של בואנאוונטורה באס. ממשלו של באס לא היה יציב, והופל בתוך מספר שבועות. ב-1867 עלה באס שוב לשלטון לאחר הפיכה של ה"אדומים". ב-1869 חתם באס על הסכם עם נשיא ארצות הברית יוליסס ס. גרנט, בו מכר את הרפובליקה הדומיניקנית לארצות הברית תמורת מאה וחמישים מיליון דולר.[4] ויליאם הנרי סיוארד, מזכיר המדינה של ארצות הברית קיווה כי יוכל להשתמש בנמל המים העמוקים בסמנה כבסיס לצי ארצות הברית. ב-1871 דחה הסנאט של ארצות הברית את ההצעה.[5]
במהלך השנים הבאות היה השלטון ברפובליקה בלתי יציב. שליטים זמניים באו והלכו, לעיתים הודחו במרידה צבאית, ושבו מספר חודשים או שבועות לאחר מכן על כידוני תומכיהם. ב-1879 עלה לשלטון הגנרל גרגוריו לופרון, ששלט ברפובליקה מעיירת מוצאו סן פליפה דה פוארטו פלאטה. שגשוג ביבולי הטבק, והסכמי סחר טובים עם גרמניה הביאו לאי רווחה כלכלית מסוימת. לופרון הביא לחקיקת חוקה חדשה שקבעה מגבלה בת שנתיים לכהונת הנשיא, וביטלה את המערכת הפורמלית למחצה של שוחד לפקידי ציבור. לופרון יזם את הצבת מסילת הרכבת הראשונה ברפובליקה, שחיברה את העיר קונספסיון דה לה וגה עם נמל סנאצ'ס במפרץ סמנה.
המרידה הקובנית בהנהגת מנואל דה סספדס, המכונה "מלחמת עשר השנים", הביאה להגירה של מגדלי קנה הסוכר הקובנים אל שטח הרפובליקה הדומיניקנית. מגדלי הסוכר הקובנים, שאיבדו את אדמותיהם ועבדיהם במרידה, התיישבו בדרום מזרח מישור החוף, ובסיוע ממשלתו של לופרון, בנו את טחנות הסוכר המכניות הראשונות על אדמת הרפובליקה. שגשוגה של תעשייה זו הביא לרפובליקה זרם של מהגרים גרמנים, איטלקים, פוארטו-ריקנים ובני ארצות הברית, שיצרו גרעין של בורגנות סוכר, ויצרו קשרי נישואין עם האליטות הוותיקות של האי. המחסור הכלל עולמי בסוכר לו הביאה המרידה בקובה איפשר לרפובליקה הדומיניקנית להפוך ליצואנית הסוכר המובילה בעולם. עיירות הדייגים הקטנות סן פדרו דה מאקוריס ולה רומנה, הפכו לנמלים עמוסים, ויותר מ-300 קילומטרים של מסילות ברזל פרטיות נבנו על מנת לשרת את צורכי התעשיות החדשות, עד לשנת 1897.[6] ב-1884 הביאה ירידה זמנית במחירים להקפאת המשכורות, והמחסור בעובדים שנוצר כתוצאה מכך הביא להגירה של כוח עבודה זול מאיי ליווארד - איי הבתולה, סנט קיטס ונוויס אנגווילה אנטיגואה וברבודה. עובדים אלו, שהיו שחורים דוברי אנגלית כונו על ידי הדומיניקנים בשם הגנאי "קוקולו", וזכו ליחס גזעני ומתנשא, אך רובם נותרו כתושבי קבע באי.
שלטונו של ליליס
עם עליית אצולת הסוכר החדש, עלה שליט חדש, יוליסס ארו, הידוע בכינוי "ליליס", אשר הביא לרפובליקה יציבות חסרת תקדים, באמצעות שלטונו הסמכותני והחזק שנמשך לאורך שני עשורים. בנו של אב מהאיטי ואם מהאי סיינט תומאס, שבאיי הבתולה האמריקאים, היה ליליס שונה בצבע עורו השחור משאר מנהיגי הרפובליקה עד אז (פרט לגרגוריו לופרון). ליליס החל את הקריירה בשירותו של לופרון, ולאחר מכן הפך לנציגו בסנטו דומינגו. הוא שימש כנשיא בין השנים 1882–1883, 1887 ו- 1889–1899. בין תקופות כהונתו שירתו נשיאי בובה, שאך סייעו לו לייצב את שלטונו. ארו הרכיב את ממשלותיו מ"אדומים" ומ"כחולים" כאחד, יצר רשת של מרגלים ששלטה במדינה והצליחה למחוץ כל התארגנות אופוזיציונית. ובשילוב של השאה וטרור הצליח לקעקע את יסודות השיטה המפלגתית ששררה עד אז ברפובליקה. בה בעת הצליחה ממשלתו בקידום פרויקטים חשובים וביצירת תשתיות בסיסיות שחסרו באי. הצבא עבר תהליך של מודרניזציה, החשמל הגיע לבתי סנטו דומינגו, שירותי הטלפון והטלגרף החלו את פעולתם באי, גשר הוצב מעל לנהר אוזאמה, והושלמה בניית מסילת הרכבת בין סנטיאגו דה לוס קביירוס וסן פליפה דה פוארטו פלאטה, שמומנה על ידי הון שהגיע מהולנד.[7]
ליליס לווה ממון רב מאירופה ומארצות הברית על מנת לבצע את הפרויקטים. מדיניותו הכלכלית דאגה להעשרתו האישית, אך גם לקיום המערכת הכלכלית המקובלת של שוחד, ותשלומים לאנשי הצבא ולאצולת הסוכר. בשני העשורים האחרונים של המאה ה-19 ירד מחיר הסוכר בירידה חדה. כאשר הנושה העיקרי של ליליס, חברת ווסטנדורפ, שמושבה באמסטרדם, פשטה את הרגל ב-1893, לא היסס ליליס למשכן את רווחי הסוכר העתידיים לחברה מניו יורק בשם "החברה לפיתוח סן דומינגו". (San Domingo Improvement Co. (SDIC)), שרכשה את חברת ווסטנדורפ, השתלטה על חוזי מסילת הברזל שהיו שייכים להולנדים, ועל חובה של הרפובליקה לחברה, וזאת בתמורה לשתי הלוואות שניתנו לרפובליקה, האחת בגובה של 1.2 מיליון דולר והשנייה בגובה של שני מיליון דולר.[8]
כאשר החוב החיצוני הכבד הקשה על התשלומים שהניעו את המנגנון הפוליטי של ליליס, החל ליליס ללוות בסתר מה-SDIC, ממגדלי הסוכר ומסוחרים מקומיים. ב-1897 הייתה הממשלה הדומיניקנית נתונה, למעשה, בפשיטת רגל. ליליס הדפיס חמישה מיליוני פסות, והרס למעשה את מעמד הסוחרים הדומיניקני. התנהגות זו הביאה לבסוף לרציחתו. ב-1899 הביא קשר של יצרני הטבק מעמק הסיבאו לרציחתו של ליליס. עם מותו היה החוב הלאומי בגודל של 34 מיליוני דולרים, פי חמישה עשר מהתקציב השנתי של הרפובליקה כולה.[9]
אנרכיה, וההתערבות האמריקנית
שש השנים שלאחר מותו של ליליס הביאו לשלטון חמישה נשיאים, שהודחו בארבע הפיכות[10]. הסוחרים מעמק הסיבאו שהביאו לרציחתו של ליליס לא הצליחו להחזיק בשלטון לאחר מותו. נציגיהם, מגדל הטבק העשיר במדינה חואן איסידרו חימנס והגנרל אורסיו ואסקס, שמינו עצמם לנשיא ולסגן נשיא לאחר רציחת ליליס, רבו ביניהם על חלוקת הקופה הריקה. במשך מספר שנים הדיחו נאמניו של ואסקס, הקרויים "אוראסטיסטאס" את נאמניו של חימנס הקרויים "חימניסטאס", ושורה של נשיאים לשעה תפסו את השלטון, רק על מנת להיות מודחים בתוך חודשים ספורים.
כאשר ברור היה כי המדינה אינה מתפקדת, שלחו צרפת, גרמניה והולנד ספינות מלחמה לסנטו דומינגו על מנת להגן על אזרחיהן הנמצאים שם. תיאודור רוזוולט שלא רצה התערבות אירופית בחצי הכדור המערבי, יזם את "תיקון רוזוולט" לדוקטרינת מונרו, שהצדיקה התערבות אמריקנית בענייני המדינות במרכז אמריקה ובאיים הקריביים, במידה ואלו שוקעות בחובות לגורמים אירופים. דוקטרינת מונרו, כשניתנה, הייתה אך הכרזה, שכן לארצות הברית לא הייתה את היכולת לאכוף אותה. התנאים השתנו ב-1898 לאחר מלחמת ארצות הברית-ספרד, כאשר איבדה ספרד את מושבותיה באמריקה. רק אז יכלה ארצות הברית להתערב בצורה ישירה יותר באזור, והדוגמה הבולטת לכך היא המעורבות האמריקנית בקובה.
בינואר 1905, לפי מדיניות זו, השתלטה ארצות הברית בהסכמת הממשלה הדומיניקנית על הכלכלה הדומיניקנית. ארצות הברית השתלטה על משרדי המכס הדומיניקני, ופקיד אמריקני דאג לכך ש-55% מהתשלומים שיתקבלו עבור סחורה דומיניקנית יוקצו לתשלום החוב החיצוני. לאחר שנתיים פחת החוב החיצוני מ-40 מיליון דולר, ל-17 מיליון דולר.[11] ב-1907 הפך ההסכם בין המדינות לאמנה, שהעבירה את השליטה הכוללת בתקבולי המכס הדומיניקני לידי ארצות הברית בתמורה להלוואה בת 20 מיליון דולר מבנק בניו יורק. ההלוואה שימשה לכיסוי מלוא החוב החיצוני, והפכה את ארצות הברית לנושה החיצונית היחידה של הרפובליקה.[12]
ב-1906 עלה לשלטון הנשיא רמון קאסרס. שהצליח להביא ליציבות פוליטית וצמיחה כלכלית מחודשת. ההשקעות האמריקניות בתעשיית הסוכר סייעו לייצוב הכלכלה. ב-1911 נרצח קאסרס, ושוב חוותה הרפובליקה תקופה של אי סדר. במשך חודשיים החזיקה בשלטון חונטה, שבראשה עמד מפקד הצבא, הגנרל אלפרדו ויקטוריה. 4 מיליוני הפסות שבאוצר המדינה, אותן חסך קאסרס במאמץ רב בוזבזו בתוך תקופה קצרה על דיכוי סדרת מרידות[13]. ויקטוריה הכריח את הקונגרס לבחור בדודו, אלדאיו ויקטוריה כנשיא, אך עד מהרה הוא הודח ובמקומו הוצב הארכיבישוף אדולפו נואל. נואל התפטר לאחר ארבעה חודשים, והוחלף בידי איש ה"אוראסיסטאס" חוסה בורדאס ואלדס. ב-1913 חזר ואסקס עצמו מגלותו בפוארטו ריקו, אך ואלדס סירב להשיב לידיו את השלטון. ואסקס החל במרידה מזוינת שנמשכה חודשים רבים.
ב-1914 הציב נשיא ארצות הברית וודרו וילסון אולטימטום לצדדים לחדול ממעשי האיבה ולהסכים על נשיא חדש, או שנשיא כזה ייכפה עליהם על ידי ארצות הברית. באוקטובר 1914 שב חימנס לשלטון, אך מצא עצמו עומד בפני דרישות אמריקניות חדשות, לרבות מינוי ממונה אמריקני על העבודות הציבוריות, מינוי יועץ כלכלי אמריקני, ויצירת כוח צבאי חדש שיהיה נתון לפיקוד קצינים אמריקנים. הקונגרס הדומיניקני דחה דרישות אלה שלוש פעמים, והחל בהליכי הדחה כנגד חימנס שלא יכל לעמוד בלחץ האמריקני. ביולי 1915 כבשה ארצות הברית את האיטי, שעברה אף היא תקופה של אנרכיה, נשיאים מתחלפים, ושקיעה בחוב קיצוני כבד. תקדים זה שימש כאיום על הרפובליקה הדומיניקנית בטיפול דומה אם לא תיענה לדרישות ארצות הברית. באפריל 1916 הודח חימנס בהפיכה על ידי שר המלחמה שלו, דסידריו אריאס, והדבר שימש לארצות הברית עילה לכיבוש הרפובליקה הדומיניקנית. ב-15 במאי 1916 נחתו אנשי חיל הנחתים של ארצות הברית בחוף סנטו דומינגו, והחלו את תקופת הכיבוש האמריקני שנמשכה שמונה שנים.
שנות הכיבוש האמריקני
עוד בטרם נחתו האמריקנים על חופה של סנטו דומינגו, התפטר חימנס מתפקיד הנשיא, בו עדיין החזיק באופן רשמי, בסרבו להחזיק בשלטון "שהושג בכדורי הרובה של זרים"[14]. במהלך החודשים הבאים ניהלו האמריקאים מסע מלחמה קצר בו הכריעו את כוחותיו של אריאס, וכבשו את מעוזו בסנטיאגו עם תחילת חודש יולי. עוד באותו חודש בחר הקונגרס הדומיניקני בדוקטור פרנסיסקו אנריקס קרווחל, יהודי ממוצא ספרדי ומאנשי חימנס, לנשיא, ובכך הוא היה ליהודי הראשון (ועד כה היחידי) שכיהן כנשיא הרפובליקה הדומיניקנית. אולם אנריקס סירב לציית להוראות האמריקנים והתפטר מתפקידו בנובמבר 1916, כארבעה חודשים בלבד לאחר בחירתו.
לאחר התפטרותו של אנריקס הכריז הנשיא וודרו וילסון על ממשל צבאי אמריקני שחל בשטח הרפובליקה הדומיניקנית, ומינה את סגן האדמירל הארי שפרד נאפ להיות למושל צבאי של הרפובליקה. הממשל הצבאי החל ברפורמות מבניות הדומות לאלו שחלו בארצות הברית עצמה במהלך "העידן הפרוגרסיבי" בעשור האחרון של המאה ה-19 ושני העשורים הראשונים של המאה ה-20. רפורמות אלו כללו שיפור במערכת המיסוי, במערכת החשבונאות והמינהל הציבורי, הרחבת החינוך היסודי, יצירת כוח משטרה אחיד לרפובליקה, סלילת מערכת דרכים, ובה דרך מהירה שחיברה את סנטיאגו עם סנטו דומינגו.
למרות השיפורים הרבים שבוצעו במדינתם, התנגדו רוב הדומיניקנים לאבדן עצמאותם לזרים, שלא דיברו בשפתם, ומשנכשלו בניסיונם לזכות בתמיכה של מנהיגים מוכרים, אכפו חוקי צנזורה קשוחים וכלאו את מתנגדיהם הפוליטיים. ב-1920 חקקו השלטונות האמריקנים את חוק רישום המקרקעין, שהכרית את השיטה העתיקה של הרישום הקהילתי "terrenos comuneros" ונישל מאדמתם אלפי חקלאים שלא הייתה להם הזכות הרשמית לעבד את האדמות עליהם ישבו, כמו גם העניק זכויות מקרקעין נרחבות לחברות הסוכר הגדולות. בדרום מזרח המדינה, יצרו החקלאים המנושלים כנופיות מזוינות שנקראו "גאוויירוס" (gavilleros) ובאזור מאטו מאיור ואל סייבו נמשכה הלחימה כל עוד נמשך הכיבוש האמריקני. בכל זמן נתון נלחמו המארינס כנגד כתריסר "קאודיוס" מקומיים, שלרשות של כל אחד מהם עמדה כנופיה של כמה מאות אנשים. לוחמי הגרילה היו בעלי עליונות שנבעה מהכרות עמוקה עם פני השטח ותמיכת האוכלוסייה המקומית. עם זאת, יריבויות פנימיות הובילו לעיתים לקרבות בין הקאודיוס ובין עצמם, ואף לשיתוף פעולה עם השלטונות. הפער התרבותי בין החקלאים העניים ובין יושבי הערים מנע את התפשטות מלחמת הגרילה אל התנועות הלאומניות של בני המעמד הבינוני. בעמק סן חואן, ליד הגבול עם האיטי, התרכזו מאמינים בוודו בהנהגת אדם בשם ליבוריו. אלו הצטרפו למורדים ההאיטים המכונים "קאקוס" (cacos), שלחמו אף הם כנגד כיבושה של האיטי על ידי ארצות הברית. עד לסיומו בשנת 1922 היה הישגו העיקרי של הכיבוש האמריקני יצירת כוח משטרה אחיד, בו השתמשו המארינס להלחם כנגד לוחמי הגרילה. לאחר נסיגת האמריקנים שימשה משטרה לאומית זו ככלי העיקרי לעלייתו של הרודן רפאל טרוחיו.
מלחמת העולם הראשונה הרסה את מגדלי הסוכר באירופה והביאה לעליה חסרת תקדים במחירי הסוכר. בשנת 1914 עלה פאונד של סוכר $5.50, ובשנת 1920 עלה $22.50. יצואני הסוכר הדומיניקנים ייצאו 122,642 טונות של סוכר בשנת 1916 ובשנת 1920 ייצאו 158,803 טונות, וקיבלו עבורן שיא של 45.3 מיליון דולר.[15] אך לאחר המלחמה התאוששה תעשיית הסוכר האירופית, הן באירופה, והן בעולם כולו. המחסור בסוכר הביא לצמיחת תעשיות סוכר במדינות רבות, ולאחר המלחמה נוצר שפע מלאכותי שהוריד את המחיר בשוק. בסוף שנת 1921 עלה פאונד של סוכר רק שני דולר. משבר זה הביא לפשיטת רגל של רבים מיצרני הסוכר הגדולים ואיפשר לתאגידים אמריקנים גדולים להשתלט על תעשיית הסוכר ברפובליקה. עד 1921 נותרו ברפובליקה רק 21 אחוזות גדולות, בשטח כולל של 2,100 קמ"ר. מאלו, שתים עשרה אחוזות היו בבעלות חברות אמריקניות, ואלו השתרעו על פני 81% מן השטח. בעוד שבעבר, משקיעים זרים שהגיעו על מנת לגדל סוכר, השתלבו בחברה הדומיניקנית, נותרו התאגידים האמריקנים כגוף זר. רווחיהם לא נותרו ברפובליקה אלא הועברו לארצות הברית. כאשר ירדו מחירי הסוכר, החלו התאגידים להסתמך על כוח עבודה זול שהגיע מהאיטי. הממשל הצבאי סייע להם בכך.
הבחירות לנשיאות בשנת 1920 הביאו לביקורת מצד המועמד הרפובליקני וורן גמליאל הרדינג, שיצא כנגד הכיבוש באי היספניולה ותמך בנסיגה אמריקנית. בעוד שהמנהיגים מן העבר, חימנס וואסקס, ביקשו משרות וכיבודים מהשלטון הזר, התמוטטות מחירי הסוכר הביאה לירידה באהדה לשלטון הזר בקרב המעטים שעוד תמכו בו. ארגונים לאומיים לשחרור קמו בכל רחבי המדינה, ואף מחוצה לה, והונהגו בידי גולים מקובה ופוארטו ריקו, ואף קיבלו סיוע ממתנגדי הכיבוש בארצות הברית עצמה. בשנת 1922 הגיע עורך דין דומיניקני בשם פרנסיסקו פיינדו לוושינגטון והחל במשא ומתן עם אנשי הקונגרס שהפך ל"תוכנית פיינדו - יוז". על פי התוכנית תוקם ממשלה זמנית שתביא לבחירות דמוקרטיות, אך תאשרר את כל החוקים שהתקבלו בתקופת הכיבוש, ותמשיך את ההסדרים הכלכליים משנת 1907 עד לתשלום כל החוב הלאומי. ב-1 באוקטובר 1922 הועמד בראש המדינה בנו של מהגר איטלקי בשם חואן באטיסטה ויצ'יני, וקיבל את התואר "נשיא זמני". הליך הנסיגה של כוחות ארצות הברית החל.
הערות שוליים
- ^ Pedro Santana Familia 1844
- ^ http://lcweb2.loc.gov/cgi-bin/query/r?frd/cstdy:@field(DOCID+do0017)
- ^ Frank Moyna-Pons, Dominican Republic: A National History Pg. 222 (Hispaniola Books: New Rochelle, N.Y., 1995)
- ^ Ian Bell,The Dominican Republic Pg. 59 (Westview Pres: Boulder, Co., 1981)
- ^ *Dennis Hidalgo, Charles Sumner and the Annexation of the Dominican Republic, Itinerario (Volume XXI, 2/1997): 51. (Published by the Centre for the History of European Expansion of Leiden University, The Netherlands)
- ^ Emilio Betances, State and Society in the Dominican Republic Pg. 32 (Westview Press: Boulder, San Francisco, Oxford, 1995)
- ^ Teresita Martínez-Vergne, Nation & Citizen in the Dominican Republic, Pg. 135
- ^ Ian Bell, The Dominican Republic Pg. 86 (Westview Press: Boulder, Co., 1981)
- ^ Emilio Betances, State and Society in the Dominican Republic Pg. 50 (Westview Press: Boulder, San Francisco, Oxford, 1995)
- ^ Howard Wirada, Dominican Republic: A Nation in Transition Pg. 30 (Pall Mall Press: London, 1966)
- ^ Emilio Betances, State and Society in the Dominican Republic Pg. 53 (Westview Press: Boulder, San Francisco, Oxford, 1995)
- ^ Bruce Calder, The Impact of Intervention in the Dominican Reublic, 1916-1924 Pg. 24 (University of Texas Press: Austin, Texas, 1984)
- ^ Frank Moya-Pons, Dominican Republic: A National History Pg. 306
- ^ Bruce Calder, The Impact of Intervention In The Dominican Republic, 1916-1924 (University of Texas Press: Austin, TX 1984) Pg. 8
- ^ Bruce Calder, The Impact of Intervention, Pg. 93
| היסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית | ||
|---|---|---|
|
