הכובש נבואתו
הכובש נבואתו (בספרות התנאית: הכובש את נבואתו או הכובש על נבואתו[1]) הוא נביא הנמנע מלהעביר את תוכן ההתגלות אל מי שבשבילו או בשבילם נתגלתה לו הנבואה. חטא זה הוא אחד החטאים החמורים ביהדות שעונשם הוא מיתה בידי שמיים.
הגדרת האיסור ומקורו
האיסור על הנביא לכבוש נבואתו נמנה במשנה (סנהדרין פרק יא משנה ה) בתוך שורת עברות בתחום הנבואה שעונשן מיתה בידי שמיים: "אבל הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתו בידי שמים, שנאמר: (דברים יח) אנכי אדרוש מעמו".
במשנה לא הוזכר מקור האיסור, האזהרה, אלא רק המקור לעונש המיתה בידי שמים. וכך גם בדברי הרמב"ם העוסקים בדין זה (הלכות יסודי התורה, פרק ט הלכה ג)[2].
אך במקום אחר (הלכות סנהדרין, פרק יט הלכה ג) מוסיף הרמב"ם את מקור האיסור עצמו אגב דיון בשאלת עונש המלקות על עבירה זו, שנחלקו אמוראים (בבלי, סנהדרין דף פט עמוד ב) אם הנביא הכובש נבואתו לוקה על כך. עצם האפשרות ללקות על עבירה כזו מעלה שאלות ראייתיות (כיצד יוכלו עדים להעיד ולהתרות בנביא שקיבל התגלות ונמנע מלדווח על כך?) שנידונו בסוגיית התלמוד, הרמב"ם קובע להלכה כשיטה שאין הנביא לוקה על כיבוש נבואתו מסיבה אחרת: איסור זה הוא לאו הבא מכלל עשה שאין לוקים עליו. ”וכן נביא שכבש נבואתו... אינו לוקה שהן באים מכלל עשה שנאמר "ואליו תשמעון"”. פרשני הרמב"ם (לחם משנה על אתר) תמהו על דבריו אלו ומתקשים בהבנת המקור בציווי 'ואליו תשמעון' לאיסור כיבוש הנבואה.
מלקות
נחלקו אמוראים (בבלי, סנהדרין דף פט עמוד ב) אם הנביא הכובש נבואתו לוקה על כך. מדברי ראשונים[3] עולה כי גם המצדדים במלקות, אינם מתכוונים לעונש המלקות המוכר בהלכה, אלא לחיוב "כפייה על המצוות" המוטל על בית הדין בכל דור ותכליתו לכפות את מי שמסרב לקיים מצוות עשה המוטלת עליו, לקיימה. ואולם יש מן האחרונים[4]
מקרים של כיבוש נבואה
במקרים אחדים בתנ"ך עברו נביאים לכאורה על דיני הנבואה והדבר עורר מחלוקת פרשנית בשאלה האם אותם נביאים אכן עברו על הדין. לגבי דין 'כובש נבואתו' בולט סיפורו של יונה הנביא שניסה להימנע מלהתנבא על "נינוה העיר הגדולה" ונידונה השאלה האם מעשיו ענו במחדל על תנאי האיסור של 'כובש נבואתו':
הגמרא במסכת סנהדרין (דף פט עמוד א) מציגה את יונה הנביא ובריחתו כדי לא למסור את דברי נבואתו לאנשי נינוה, כדוגמה ל"כובש נבואתו". אך בדברי הראשונים[5] נראה שפירשו את חטאו של יונה בעצם סירובו לקבל את השליחות לנבואה בנינוה ולדעתם לא עבר בפועל על האיסור של 'כובש נבואתו'[6]
נידונים נוספים
בספרות האחרונים נידונו שאלות נוספות בתחום האיסור של כיבוש נבואה:
- האם יש שיעור לעיכוב העברת דברי הנבואה ומהו השיעור?[7]
- האם כאשר שולח הנביא את דבריו באמצעות שליח ולא אומר אותה בעצמו, נחשב ככובש נבואתו?[8]
- האם איסור זה נאמר רק כלפי נביא זכר, אך אישה המקבלת נבואה וכובשת אותה מוחרגת מדין זה, כפי שניתן להבין מדיון הגמרא (מגילה יד ב) לגבי נבואתה של חולדה הנביאה?[9]
- האם איסור זה תקף גם בדברי נבואה שלא נאמרו לנביא במפורש אך היה עליו להסיק אותן בדרך היקש וקל וחומר?[10]
לקריאה נוספת
- ספרות מקור
- סוגיית הבבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט. ומפרשי התלמוד על אתר.
- משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט הלכה ג. מפרשי הרמב"ם וספר המפתח (פרנקל) על אתר.
- ספרות משנית
- הרב יצחק סנדר, בית שרגא : מאמרים ומחקרים בענייני הנביא והנבואה לאור ההלכה, ניו יורק תשכ"ח, פרק תשיעי: דין הכובש נבואתו. עמ' קצא-קצח
- הנ"ל, מחזה עליון : חקרי הלכות ובירורים בענייני נביא ונבואה; קבלתם, אמירתם וכתיבתם, ניו יורק תשמ"ז, פרק שנים עשר: דין כובש נבואתו. עמ' רע-רפז
הערות שוליים
- ^ נוסחת הירושלמי.
- ^ ראו: רבי חזקיה די סילוה, פרי חדש, שם, שתמה מדוע לא התייחס הרמב"ם לשאלת חיוב המלקות. אך ראו להלן שהוא אכן דן בה במקום אחר.
- ^ תוספות שם עמוד א ד"ה הכובש.
- ^ רבי חיים בנבנישתי, חמרא וחיי, סנהדרין פט ב. וראו: רבי ידידיה שמואל טאריקה, בן ידיד, על רמב"ם הלכות יסודי התורה, פרק ט הלכה ג.
- ^ רבי דוד בן זמרא, שו"ת רדב"ז, ב, סימן תתמב - על פי רשב"א, שו"ת הרשב"א, חלק א סימן יא; רבנו בחיי בן אשר, כד הקמח, כיפורים א.
- ^ להרחבה וסיכום דברי הגאונים והראשונים בסוגיה זו של יונה וכיבוש נבואתו, ראו: הרב שבתי שפטיל וייס, 'מבוא לספר יונה', בתוך: הנ"ל, משבצות זהב - ספר יונה, ירושלים, תשסז. פרקים ח-ט, עמ' טז-כב. מן האחרונים שדן בסוגיה זו: הרב יוסף רוזין, "הרוגצ'ובי", בספרו צפנת פענח, הלכות עבודה זרה, פרק ד הלכה י. ראו שם שהחריג נבואות שנמסרו מחוץ לארץ ישראל מאיסור 'כובש נבואתו' וביאר בכך את טעותו של יונה שלדבריו אכן חטא וכבש נבואתו, אך עשה זאת מתוך טעות.
- ^ הרב יוסף באב"ד, מנחת חינוך, מצוה תקטז.
- ^ האדר"ת בספרו זכור לדוד. מובא ב"ישורון", אלול תשסג, עמ' קכא.
- ^ הרב דוב בריש ויידנפלד, דובב מישרים, א, סימן צב אות ג. ראו שם ההנמקות להחרגה זו באיסור כובש נבואתו בפרט ובלאו שאין בו מעשה בכלל. אך האדר"ת, חשבונות של מצוה, מצוה תקט"ז, נוקט בפשיטות שאין הבדל בין נביא זכר לנביאה אישה בדין זה ושניהם אסורים לכבוש נבואתם וחייבים מיתה בידי שמיים אם כבשו.
- ^ הרב אפרים גרבוז, הר אפרים על המכילתא דרבי ישמעאל, תחילת הספר. הוא מסיק שאף שמדברי ראשונים עולה כי יש חיוב על הנביא לחדש דבר מכח קל וחומר מנבואתו והרי זה בכלל הנבואה שנמסרה לו, מכל מקום אין החלק הזה של הנבואה בכלל האיסור והעונש של 'כובש נבואתו'.
