הכחשת איידס
קהילת מכחישי האיידס כוללת בתוכה רופאים, מדענים, עיתונאים, אנשי בידור שונים ועוד. לאחר שהוכרז הקשר בין נגיף ה-HIV למחלת האיידס על ידי מזכירת הבריאות והרווחה מרגרט הקלר ב-1984, קמו קבוצת אנשים שהתנגדו לקשר זה. טענותיהם של מכחישי האיידס שונות בתוכנן. חלקם דוחים את קיומו של נגיף ה-HIV, אחרים מאמינים שהווירוס קיים אך הוא אינו מזיק ואינו גורם לאיידס, וישנם הטוענים שה-HIV לא בודד כראוי, או נבחן באופן לא מדויק.[1] לדעתם הגורמים למחלת האיידס הם שימוש בסמים, תת תזונה, סניטציה נמוכה, המופיליה ועוד.[2] מכחישי איידס פונים לרפואה "אלטרנטיבית" בחיפוש אחר טיפול, מכיוון שלטענת רבים מהם התרופות והרעלים שניתנים ברפואה הקונבנציונלית הם, ולא HIV, הסיבה להיחלשות מערכת החיסון שמקושרת לאיידס ולתמותה ממנה. הקהילה פעלה במשך שנים להוכחת טענותיה והתנגדה לקונצנזוס המדעי המקובל שטען כי HIV הוא הגורם לאיידס. הייתה להם השפעה חזקה בדרום אפריקה תחת משטרו של תאבו מבקי, שהובילה בסופו של דבר למוות מיותר של מאות אלפי אנשים. אף על פי שמכחישי HIV ברובם מגנים את סמכות הקונצנזוס המדעי, הם בכל זאת הרכיבו רשימות משלהם של מדענים ואנשי מקצוע אחרים שתומכים ברעיונותיהם. כתוצאה מכך, המכחישים טוענים כי הם רק על הסף לקבלה רחבה בקהילה המדעית. בין המתנגדים ניתן לראות כמה בולטים במיוחד, כשהמתנגד המפורסם ביותר הוא פטר דוסברג.
פטר דוסברג נולד ב-1936 במינסטר, גרמניה. פרופסור לביולוגיה של התא וביולוגיה מולקולרית, וחבר האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית. דוסברג הוא מכחיש האיידס הבולט ביותר ופעל רבות על מנת להפריך את הקשר בין נגיף ה-HIV למחלת האיידס. לטענותיו אין שום הוכחה מדעית או אפידמיולוגית על הקשר בין HIV למחלת האיידס. הוא האמין כי נגיף ה-HIV אינו הגורם לאיידס אלא שימוש בסמים, מחלות (המופיליה) או השימוש בתרופה למניעה/טיפול האיידס עצמו[3]AZT.[4] דוסברג פרסם מאמרים בכתבי עת מדעיים חשובים כגון: Cancer Research, Lancet, Proceedings of the National Academy of Sciences, Science, Nature, Journal of AIDS, AIDS Forschung, Biomedicine and Pharmacotherapeuties, New England Journal of Medicine ו־Research in Immunology.[5]
ב-1987 ערער דוסברג על הקשר בין נגיף ה־HIV למחלת האיידס, הוא פרסם במגזין "Cancer Research" מאמר המתנגד לקשר זה. פרסומו חפף עם ההתחלה של מסע ההסברה של שירותי הבריאות ופיתוח התרופה AZT כטיפול לנגיף ה־HIV. דוסברג כתב 3 ספרים על הנושא: Infectious AIDS: Have We Been Misled? - אוסף של רב מאמריו, AIDS: Virus or Drug Induced?, Inventing the AIDS Virus.[5]
ניתן לראות מתנגדים בולטים נוספים וביניהם המדענים דויד רזניק, הרווי ביליי וקארי מוליס,[6] המתמטיקאי סרגה לנג,[7] הנרי באוור, העיתונאית סליה פרבר,[8] ג'ון שנטון, שדרן הרדיו גרי נול וכריסטין מג'ורה, פעילה בולטת.[9] קהילת המכחישים כוללת גם את קבוצת פרת' (קבוצת מכחישי איידס שכוללת אנשי מדע, קמה ב-1981 במערב אוסטרליה).[10] ניתן לראות חלק מפרסומם של המכחישים בכתבי עת חשובים, למשל: ב-1998 פרסם ג'ון שנטון את ספרו Positive False החושף את המיתוס סביב הקשר בין HIV לאיידס. בספרו טוען שנטון שהאיידס היא קונספירציה שנוצרה על ידי חברות התרופות על מנת לייצר כסף ממכירתן.[11] ב-2006 סליה פרבר, עיתונאית וחלק מהקהילה, פרסמה מאמר ב- Harper's Magazine תחת הכותרת "יצא משליטה: איידס והשחיתות של המדע הרפואי" שבו הציגה מספר טיעונים של מכחישי האיידס ואת הקונספירציה של הקהילה המדעית (מדענים ופעילי איידס ביקרו את המאמר כלא נכון עובדתית וכמטעה).[8] ב-2007 חברים מקבוצת פרת' האוסטרלית העידו בשימוע מתוקשר בשביל אנדרה צ'ד פרנזי, ש-HIV אינו יכול להיות מועבר דרך אישות.[10]
אחת מקבוצות ההכחשה הבולטות היום היא “Alive and Well”- זוהי קבוצה עממית שאינה ממומנת על ידי שום גורם בעל מטרות רווח, אשר הוקמה על ידי כריסטין מג'ורה. קבוצה זו נותנת מקום בעיקר דרך האינטרנט לשאילת שאלות לגבי דיוק המדע לגבי הקשר בין HIV לאיידס, ולחשיפת מידע והצעות אלטרנטיביות להתמודדות עם מחלת האיידס אשר נוגדים את הדעה הרווחת בהקשר זה. מג'ורה אובחנה כנשאית HIV בשנת 1992 וטוענת שמאז לא הופיעו אצלה תסמינים, אף על פי שלא נטלה תרופות כלל. היא בלטה בעיקר לאחר שילדה את שני ילדיה, מאחר שלהצהרתה לא לקחה תרופות במהלך ההיריון והניקה כרגיל, למרות סיכון ההידבקות הגבוה לפי הקהילה המדעית. בתה אלייזה מתה בספטמבר 2005, כשהיא בת 3, מדלקת ריאות המקושרת לאיידס. מג'ורה נותרה משוכנעת שאין קשר בין מות בתה לנגיף ה־HIV, וטענה בתוקף שמות בתה קשור לאנטיביוטיקה שלקחה. היא ובעלה המשיכו להטיף ולהפיץ את המסר שלהם לאימהות נשאיות נוספות. מג'ורה וקבוצת "well and alive" פעלו על מנת לתת מידע לציבור אשר אינו מושפע מאינטרס כלשהו, בניגוד לתפיסתם את תעשיית התרופות. מטרתם הייתה להנגיש לציבור את המידע הקיים, ולאפשר לו להחליט מהי עמדתו לגבי המחלה.[9] מג'ורה מתה ב-2008 מדלקת ריאות, בגיל 52. חסידיה טוענים בתוקף כי סיבת המוות אינה קשורה לנגיף ה-HIV. לא בוצעה נתיחה שלאחר המוות.
איידס נגיף ה־HIV והקשר ביניהם
איידס (AIDS) היא מחלה כרונית מסכנת חיים, שלפי הדעה המקובלת נגרמת על ידי וירוס (HIV-Human Immunodeficiency Virus) הפוגע במערכת החיסון. פגיעה זו יכולה להוביל לכשל בתפקוד מערכת החיסון וביכולותיה להילחם בווירוסים, חיידקים ופטריות שגורמים למכלול מחלות זיהומיות. הנגיף עובר מאדם לאדם על ידי מגע ישיר וממושך בין נוזלי הגוף. ניתן להידבק על ידי בן\בת זוג הנושאים את הנגיף. הווירוס עלול להיות מועבר גם באמצעות דם נגוע במצבים כמו עירוי דם, מגע פיזי ישיר וארוך בין שני פצעים פתוחים והזרקת סמים באמצעות מזרקים מזוהמים. הווירוס עלול לעבור מהאם לילד, פעוטות נדבקים בנגיף HIV בזמן ההיריון, הלידה או ההנקה.[12]
כ-80% מחולי האיידס נפטרים תוך חמש שנים מאז הגדרתם כחולי איידס, ורבים מהם מתים אף לפני כן. על-אף ההתקדמות במחקר ובטיפול הרפואי, עדיין אין ריפוי מוחלט למחלה או חיסון מונע. שילוב התרופות הידוע בשם "קוקטייל", נצפה כמשפר את איכות חייהם של הנשאים והחולים ומאריך את תוחלת חייהם, אך ישנו ציבור המתנגד לו וטוען כי ה"קוקטיל", כמו גם התרופות האחרות, מחריפות את מצב החולה והן המובילות להרעת המצב ולמוות.[12]
הגילוי ותומכיו
מחלת האיידס נתגלתה במדינות המערב בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 ומאז הפכה לאחת המחלות המדוברות והנחקרות ביותר. בשנת 1981 דיווחו לראשונה רופאים שטיפלו בבתי חולים בלוס אנג'לס על תופעה לא-מוכרת שנצפתה בקרב חמישה גברים צעירים ללא היסטוריה רפואית.
פריצת דרך בחקר המחלה הייתה במאי 1983, כאשר קבוצת מדענים ורופאים מכון פסטר בצרפת, בהובלת הנוירולוג לוק מונטנייה, הודיע שהצליח לבודד נגיף חדש בנבדק עם סימנים וסימפטומים של אותה מחלה מסתורית שלימים תקרא איידס. מונטנייה כינה את הנגיף בשם LAV (נגיף שקשור בתפיחת בלוטות הלימפה), אך עדיין לא הייתה וודאיות האם זהו אכן הגורם למחלה.
במקביל נמשך מחקר המחלה בארצות הברית וב-1984 נרשמה פריצת דרך נוספת, הפעם במעבדתו של החוקר ד"ר רוברט גאלו ממכון הבריאות האמריקאי. גם גאלו הצליח לבודד נגיף, שלפי השערתו היה הגורם למחלה, אך עשה זאת בשיטה שונה. הוא נתן לנגיף את השם HTLV3, וניגש לניסוי המכריע, שבעקבותיו פותחה הערכה לבדיקת איידס - בדיקת נוכחות נוגדנים בדם לוירוס HTLV3 בדגימות דם שנלקחו מחולי איידס ומאנשים בריאים. גאלו הצליח להוכיח בפעם הראשונה שנוכחות נוגדנים לנגיף שבודד הם אינדיקציה דיאגנוסטית לגילוי איידס. בעקבות כך החלו בנקים לדם בעולם המערבי לבדוק את כל מנות הדם שברשותם ולפסול לשימוש דם שנמצא בו הנגיף. בעקבות סדרת גילויים אלה, הוכר נגיף האיידס כגורם המחלה, ותופעת כשל המערכת החיסונית שאובחנה אצל חולי המחלות הנדירות קיבלה הכרה כמחלת האיידס.[2]
במשך שנים אחדות הייתה מחלוקת בעולם המדע למי שייכת זכות הראשונים על גילוי הנגיף, לקבוצתו של מונטנייה, או לזו של גאלו. לבסוף, בשנת 1986, החליטו המדענים לחלוק בזכות להיקרא 'מגלה נגיף האיידס' ואף לחלוק ברווחי הבדיקה שפותחה לגילוי הנגיף. הופסק השימוש בשני כינויי הנגיף, והוחלט על כינוי חדש HIV . בשנת 2008 הוכרז הענקת פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה למונטנייה ולפרנסואז בארה-סינוסי על תגלית נגיף האיידס.
מיד עם פרסום גילוי הנגיף קמו קולות המתנגדים, והחלה להיווצר קבוצת 'מכחישי האיידס'. עם זאת, ב-1988 פאנל של המכון לרפואה של האקדמיה המדעית העולמית בארצות הברית מצא כי הראיות ש־HIV גורם לאיידס הן חד משמעיות מבחינה מדעית.
כיום, רובה הגדול של הקהילה המדעית תומך בגילוי ה־HIV וקישורו כגורם למחלת האיידס. גם בארץ הקהילה האקדמית תומכת בגילוי נגיף ה־HIV. תואר ד"ר לשם כבוד הוענק לפרופ' גאלו מהאוני' העברית ואוני' בר-אילן העניקה לו את פרס חתן המדע.
האינטרנט כדרך פרסום עיקרית והשפעות
בעידן האינטרנט הנוכחי, המידע זמין ונגיש לקהל הרחב. שלא כמו בספרות המדעית בה מאמר מועבר לבדיקה על ידי מספר מומחים בתחום ויש ביקורת קפדנית על המידע המופץ ומידת ביסוסו ואמינותו, מידע המופץ באינטרנט אינו נזקק לכך לשם פרסומו. מסיבה זו מידע הנמצא במקור אינטרנטי לעיתים רבות אינו אמין דיו ומבוסס.
בנושא הכחשת האיידס ניתן לראות כי הצהרות נגד תאוריות המיינסטרים וספקות לגביהן מתרחשות בעיקר מחוץ לספרות המדעית, מכיוון שרוב אנשי המדע, בכללם רופאים וחוקרים, מתייחסים לטענות בהתעלמות או זלזול ורואים בהן אמונות שוליות, לא מבוססות וחסרות חשיבות. עם הזמן וככל שתפיסת הקונצנזוס המדעי לגבי איידס התבססה, פחות ופחות כתבי עת ומגזינים פרסמו מאמרים הסותרים ומכחישים תפיסה זו. לטענת עורכי המגזינים, זה נובע מחוסר ביסוס שקיים בטענות אלו וסתירה עם ממצאים מדעיים מוכחים, אך לפי אותם המכחישים עובדה זו מגבה את עמדתם בדבר קונספירציה אודות אמיתות מחלת האיידס. בהתאם לכך, שימש האינטרנט כפלטפורמה פורה להפצת אמונות המכחישים, ללא שיפוט ובלי הצורך באישור לשם פרסום של אותם הטוענים אחרת.
בגלל שטענות המכחישים מוצגות בספרים ובאינטרנט ולא בספרות המדעית, מדענים רבים כלל אינם מודעים לקיומם של קבוצות הכחשה מאורגנות, או מאמינים שהם יכולים להתעלם מהם בבטחה.
עמדת הקהילה המדעית לגבי הפרסום האינטרנטי
רוב טענות מכחישי HIV נענו מזמן על ידי מדענים ואף על פי שהן עשויות להפסיק להופיע בספרות המדעית לאחר שנענו, הן עודן קיימות בתפיסה הציבורית על המחלה. לרבים מבני הציבור הרחב אין את הרקע המדעי להשיג ולהבין את ההסבר והמענה המדעי ולבקר את הטענות שהציגו קבוצות המכחישים, והם מקבלים אותן וממשיכים את הפצתן.[13]
מדענים הנלחמים בקבוצות ההכחשה מדגישים כי חילוקי דעות וביקורת הם, כמובן, ערכים מרכזיים במדע והם המאפשרים את התקדמותו, אך ביקורת זו צריכה להיות מבוססת וניתנת לבדיקה. בשנת 1980, כאשר המידע סביב הנושא היה מועט, אכן ניתן מקום בקהילה המדעית לדיון סביב טענותיהם של מתנגדי האיידס שחשו שלא בנוח לגבי הטענה כי וירוס אחד יכול לגרום למגוון כה רחב של מחלות שונות. אבל, עקב התקדמות הראיות ומציאת הסברים הגיוניים ומקיפים כמו החשיפה כי נגיף HIV פועל באמצעות ערעור המערכת החיסונית, ובכך הגוף פגיע לשורה של זיהומים, הובילה לביסוס התאוריה המקובלת בניגוד לגישת המתנגדים שנותרה ללא הוכחות לצדקתה והחלה להיתפס כאינה מבוססת דיו. לטענת תומכי הקישור בין איידס לנגיף, התגליות והמחקר שנעשה אמור היה להוביל לטענות נגד פחותות ואם נשארו, להיותן רלוונטיות לגילויים החדשים. אך אין זה כך, רב טענות המכחישים נותרו זהות והם ממשיכים להעלות אותם כמעט ללא עשיית מחקר בתחום. פה טמונה עיקר הביקורת של קהילת המדע כנגד עמדת המכחישים.[14]
תהליך החדירה לתודעה הציבורית
בעידן האינטרנט קיים פער משמעותי בין הפרקטיקה של המדע ובין ההבנה הציבורית את המדע. חינוך מוצלח לבריאות הציבור דורש הצגת מידע בצורה ברורה ופשוטה, כשהוא נתמך על ידי קונצנזוס מוצק של הקהילה הרפואית. קבוצות ההכחשה מנצלות את הפער המתואר בין חינוך הציבורי לבין מציאות מדעית. הבעיה העמוקה של בערות מדעית מהווה קרקע פורה עבור יצירת והפצת מידע מדעי מוטעה. בכירים אקדמיים מפצירים בקהילה המדעית להתאגד ובאופן קולקטיבי להגן ולקדם את התפקיד של המדע בחברה, ולהילחם בתופעה הגוברת של בערות מדעית. על המדע להיות מסופק לציבור הרחב, ובפרט הסבר והצגת התהליך בו ראיות מדעיות נאספות, מנותחות, ובסופו של דבר מתקבלות. הבנה יסודית של השיטה המדעית לא יכולה אומנם לבטל הכחשת מדע, אבל זה עלול לחצוץ נגד ההתפשטות הנוספת של אמונות של מכחישים כאלו, ביניהם קבוצות מכחישי האיידס.
הבנת המדע הלוקה בחסר של המכחישים והציבור עלולה להיות חלק מהסיבות להכחשה, אבל את העוינות הגדולה כלפי עולם הרפואה והמדע ניתן להסביר כנראה גם בתפיסה הקיימת לפיה לא ניתן לסמוך על הממסד המדעי, ובתוכו מדע האיידס, כי הוא נשלט על ידי תעשיית התרופות, ולכן מוטה.[8]
ישנם מאמרים המאשרים מעט מן החששות האלו ומראים כי תעשיית התרופות אכן רחוקה מלהיות טהורה. קיימים מקרים מתועדים בהם חברות התרופות עיצבו ניסויים בדרכים מסוימות כשמטרתן לקדם מכירות של מוצרים ספציפיים ולא על מנת לבחון את הטיפולים הטובים ביותר. מקרים כאלו מדגישים ומציעים כי תעשיית התרופות (והמחקרים הממומנים על ידה) צריכה לעבור בדיקה קפדנית ומוסדרת, אך לא משתמע מהם כי כל התעשייה והמדע הרפואי הקשור מזיקים לבריאות האדם, ובטח שלא בצורה מכוונת.[15]
זה נכון גם לגבי מחקר האיידס, בו לתעשיית התרופות יש תמריץ ברור לממן ולתמוך בפעילויות מחקר בהן סיכוי טוב יותר לייצר רווחים עתידיים. משמעות הדבר היא כי מנגנונים נוספים צריכים להיווצר על מנת להבטיח כי המחקר ייבחן גם תחומים יותר מסוכנים ופחות רווחים. טענות אלו רחוקות מהאשמה שמטיחה קהילת מכחישי האיידס, שתעשיית התרופות מממנת קונספירציה גלובלית כוללת של מדעני האיידס, אפידמיולוגים, ואנשי רפואה כדי להמציא מחלה במטרה לשווק תרופות מזיקות.[15]
האסטרטגיות של מכחישי HIV, כמו תנועות רבות של מכחישי מדע, מבקשות לערער את הפילוסופיה והקבלה של המדע עצמו, לעוות את ההבנה הציבורית של התהליך המדעי ולזרוע חוסר אמון במוסדות מדעיים. מכיוון שרעיונות המכחישים אינם עומדים בסטנדרטים מדעיים קפדניים, הם אינם יכולים להעלות טענותיהם על פי אמות המידה של המדע, ולכן במקביל לשימושם בכלים כמו האינטרנט כאמצעי לשיווק עמדתם, הם מנסים בהצהרותיהם להנמיך את מעמדו של המדע עד לרמת אמונה דתית, המאופיינת כבעלת סמכות שלא ניתן לערער עליה ואינה זקוקה להוכחה לוגית.[14]
השפעות וסכנות
בעיה חריפה נוספת בהפצה האינטרנטית ובמידע הפרוץ שבו, היא קהל היעד. האינטרנט הוא כלי יעיל לחשיפה דווקא לקהל הצעיר מאחר שרוב גולשי האינטרנט הם בטווחי גילאים צעירים. זו גם הקבוצה הנמצאת בסיכון הגבוה ביותר להידבקות באיידס. מכיוון שדרך ההדבקה העיקרית של הנגיף היא מבן/בת הזוג, יש סיכון גבוה במיוחד אצל נערים ונערות צעירים. הסכנה החמורה בהפצת מידע מוטעה דווקא בתוך קבוצה הנמצאת בסיכון גבוה היא שייתכן ותשפיע על הקוראים לוותר על שימוש באמצעי מניעה ואף לוותר על עשיית בדיקות אחרי חשש להידבקות, דבר שמונע את הגילוי המוקדם שמאפשר טיפול יעיל וקל יותר נגד הנגיף.[16]
השפעת ההכחשה
הכחשת האיידס נכנסה לתודעה של הציבור הרחב, ותוצאותיה בכללם- סיכול מאמצי החינוך הציבוריים למודעות ומניעת הידבקות והפצת הנגיף, והשפעה שלילית על מימון ציבורי עבור תוכניות מחקר למניעת וטיפול באיידס.
דרום אפריקה
למרות העדר ההסכמה מהקהילה המדעית, להכחשת האיידס השפעה פוליטית רבה, במיוחד בדרום אפריקה שהושפעה בצורה הקשה ביותר ממגפת האיידס, עם כחמישה מיליון נשאים. לדברי תוכנית האו"ם על איידס,(UNAIDS) השכיחות של איידס בקרב האוכלוסייה הבוגרת בדרום אפריקה הוא 18.8% עם כ-5.5 מיליון נשאי HIV, נכון לשנת 2008. בשנת 2005, ההערכה היא על 320,000 אנשים שמתו מאיידס, כמעט 900 מקרי מוות ליום. כ -1.2 מיליון ילדים מתחת לגיל 17 שנים איבדו הורה אחד או את שניהם בגלל המגפה.[14]
למחלוקת העולמית שנוצרה על ידי הנשיא תאבו מבקי קדמו מספר מחלוקות מקומיות הקשורות ליחס הממשלה למגפה. בשנת 1996 הממשלה הואשמה בבזבוז כספי ציבור על מופע מוזיקלי שאמור היה להפיץ את המסר של מניעה. בשנת 1997 היא קיבלה ביקורת על תמיכתה בטיפול רשמי, Virodene, שזוהה מאוחר יותר כחומר תעשייתי ללא תועלת. כך, החל מ-1998 הוקע השימוש בתרופות אנטי רטרו-ויראלי, כאשר הממשלה מצטדקת על ידי ציטוט תופעות הלוואי של התרופות. בשנת 1999, הנשיא תאבו מבקי, שהיה תחת לחץ לספק זידובודין (ZDV) או AZT למניעה של העברת HIV בין האם לילדה (PMTCT) וטיפול באיידס, הודיע כי התרופה רעילה ומסוכנת לבריאות ושהממשלה לא מאשרת לספק אותה. לאחר מכן הוא הביע ספק האם בכלל HIV הוא הגורם לאיידס, וזה הרחיב את הדיון מן התועלת של ZDV אל התועלת של כל הטיפול תרופתי (ARV) בלחימה במגפת האיידס, מאחר שתקיפת ה- HIV היא היעד של כל התרופות. הנשיא מבקי הגביל את השימוש בתרופה nevirapine אותה תרמה באופן חופשי הקרן העולמית. מחקרים המעריכים בצורה שמרנית ותוך צמצום הנחות את הנזק לחיי אנוש בעקבות החלטות אלו, אומדים את השפעת הגבלת השימוש ב-ARVs בדרום אפריקה בין השנים 2000–2005 בכ-3.8 מיליון שנות אדם, לפחות, שנקטעו.[17]
המדיניות של דרום אפריקה לאיידס עוצבה על ידי גישה עיקשת מצד הנשיא מבקי ושרת הבריאות שלו, ד"ר מנטו צ'באללה מסימאנג, כלפי טיפול תרופתי. הם הביעו זלזול במדע האורתודוקסי על איידס על ידי הצגה שלו כאחד מבין כמה נקודות מבט ועמדות מדעיות, תוך ערעור אמינותם של אלו המובילים את המדע של הטיפול התרופתי על ידי האשמתם באינטרס רווחי כלכלי. מבקי סירב במשך שנים להתיר משלוחי תרופות נגד איידס לארצו, אשר בה כ-12% מן האוכלוסייה נגועה ב-HIV.
שרת הבריאות של מבקי, מנטו צ'באללה מיסמנג, אף הציעה לטפל במגפת האיידס בעזרת ירקות, כמו סלק ושום. בתחילת שנת 2000 תאבו מבקי שלח מכתב למנהיגי עולם והביע את הספק שלו ש-HIV הוא הגורם הבלעדי לאיידס. הוא הזמין מדענים שהיו בדעתו לשבת עם מומחים התומכים בתאוריה הרווחת על איידס בפאנל על מנת לייעץ לו על תגובות הולמות למגפה בדרום אפריקה. מבקי קישר עוני כגורם חסר חיסוני למחלה, והצהיר על הסכנות של התרופות, יחד עם השתהות הממשלה לספק תרופות שמטרתן למנוע העברה של נגיף ה- HIV מאמהות בהריון לתינוקות שלהן.
רק לאחר מחאות חריפות הוקלו ההגבלות על ייבוא התרופות, ובשנת 2002 הכיר הפרלמנט הדרום אפריקני באופן רשמי בנגיף ה- HIV כגורם לתסמונת האיידס. ביולי של אותה שנה פסק הדין לבית המשפט החוקתי הורה על הממשלה להעניק זמינות לתרופה nevirapine לכל אישה בהריון שנדבקה ב- HIV. עד אז, אלפי אמהות בדרום-אפריקה העבירו את המחלה לילדיהן משום שלא קיבלו תרופות.[18]
אחד מכשלי בריאות המדיניות בהם מואשם הממשל בדרום אפריקה הוא שבמקום בחינה עמוקה של הטענות וחיפוש אחר הוכחות, הוא קיבל אותם במלואם וסיפק מחסה ותמיכה עבורם.
הנזק הכבד והכואב כתוצאה מגישת ההכחשה שנצפה בדרום אפריקה מחזק את התנגדות הקהילה המדעית לנתינת מקום בשיח המדעי והציבורי לטענות המכחישים. מכחישי HIV מאשימים את המדענים בדיכוי המחאה לגבי הגורם לאיידס, ובהשתקת השמעת תאוריות אלטרנטיביות, כביכול ממניעים פוליטיים. התגובה של הקהילה המדעית היא שהסכנה הנשקפת בנתינת לגיטימציה למכחישים היא כבדה מידיי. הכחשה יכולה להפחית ציות להנחיות למניעת הפצת הנגיף והפחתת השימוש בתרופות דבר שייגבה את חייהם של נשאים רבים. זה מניע את הקהילה המדעית לסרב לפרסום הצהרות המכחישים בפורום ציבורי. בין אם הדרה זו היא מוצדקת או לא, היא מלבה את טענות מכחישי דיכוי.[19]
מכחישים אשר שינו את דעתם
מציאת טיפול מאריך חיים בשנות ה-90 הפריכה את הטיעון של קהילת מכחישי האיידס אשר טענו כי הפרדיגמה על הקשר בין HIV לאיידס לא מוכחת כיוון שלא נמצא טיפול מתאים. הפיתוח של טיפול זה, אשר מבוסס על פעילות אנטי ויראלית, היה חשוב בשכנוע של חלק ממכחישי האיידס לקבל את הקשר בין HIV לאיידס. חלק מן המדענים הבולטים שפעם הטילו ספק בקשר HIV/איידס שינו את עמדתם וקיבלו קשר זה כתגובה למחקרים החדשים. ניתן לראות למשל את ג'וזף סונבנד שעד לשנות ה-90 התייחס לנושא האיידס כלא פתור, אך הכיר בקשר זה לאחר התפתחות טיפולים אנטי ויראלים חדשים בהם טיפל במאות ממטופליו בהצלחה ובאמצעותם טען כנגד טענותיהם של קהילת מכחישי האיידס[20]
פרסום בכתב עת (על ידי מכחיש עבר) : Jornal of Medical Ethics - "קבוצה של מכחישים לשעבר, שכבר אינם בחיים, וטענו שאין קשר בין HIV לאיידס, ייתכן שבתקופתם היה צדק לטענותיהם כיוון שלא היו מספיק הוכחות חותכות אך כיום זה כבר מוכח שיש קשר בין השניים." לסיכום, ניתן לראות שבעבר עקב חוסר מידע מכחישים רבים נקטו בעמדותיהם אך עקב התפתחות מדעית, מידע חדש וייצור תרופות, שונו דעותיהם של חלק מן המכחישים.[21]
טיפול
כאשר החלה התפשטות האיידס נתנו לנשאי HIV את התרופה AZT. התרופה פועלת כך שהיא מונעת את שכפול הנגיף באמצעות עיכוב האנזים [reverse transcriptase[18][20. בתחילת שנות ה-90 יצאו לשוק שתי תרופות נוספות: DDI, DDC.[22] כיום הטיפול למחלת האיידס הוא שילוב של מספר תרופות שפוגעות בנגיף - "קוקטייל". למרות יתרונות הנגיף (קצב התפתחות מהיר למשל) קשה לו לפתח עמידות לשלוש תרופות בו זמנית. כדי להקשות על הווירוס עוד יותר כל 3 חודשים מחליפים את שילוב התרופות כך שגם אם הווירוס פיתח עמידות לחלק מהתרופות הקיימות החדשות יפגעו בו בצורה שונה.[23]
האיידס נחשבת למחלה חשוכת מרפא. הטיפולים מעכבים את התפשטותה ומאריכים את חיי הנשא אך אינם מחסלים לחלוטין את הנגיף. הדרך המקובלת כיום למיגור המחלה היא למנוע אותה מלכתחילה, נקיטת אמצעי זהירות בעת טיפול באדם מדמם, המשך טיפול במהלך ההיריון והלידה של אישה נשאית).[24]
מכחישי איידס מפורסמים בישראל ובעולם
הסופר בויד אד גרייבס- יזם את קבוצת המחקר המדעית לחקר האיידס. יחד עם דוקטור צ'ארלס תומאס, חבר לשעבר במחלקת הביולוגיה של מכון סקריפס, הוא חקר במשך 10 שנים את מקורות האיידס, וטוען למרמה והונאה אפלים וכבדים. כעדות, דוקטור גרייבס מציע את “החוליה החסרה”, תרשים המידע ואוסף של מעל ל-20 אלף מסמכים מדעיים שלטענתו מוכיחים שהנגיף פותח, נבנה והופץ.
בשנת 1975 גילה גרייבס, אז עורך דין צעיר שבדיוק סיים את לימודיו, שהוא חלה בנגיף האיידס. הוא החל במסע ללימוד הנגיף בתקווה למצוא תרופה. דרך מחקרו הסיק גרייבס שנגיף האיידס תוכנן בארצות הברית במטרה להשמיד חלק ניכר מאוכלוסיית העולם.
מנחם בן- מבקר ספרות, משורר ופובליציסט ישראלי. ב-16 ביוני 2000 התפרסמה במוסף "הארץ" כתבת שער ארוכה שלו, שעוררה תגובות ומחאות רבות, ועסקה בהכחשת כל מושג האיידס. בכתבה זו ציטט בן את טענתיו של פרופ' פיטר דוסברג וד"ר פאפאדופולוס מקבוצת פרת באוסטרליה כנגד נגיף ה־HIV בנוסף לתיאור נרחב של הקנוניה וההונאה שמתקיימים כנגד הציבור.
ד"ר לנקה - ביולוג גרמני שהתמחה בתחום הווירוסים וביולוגיה מולקולרית. משנת 1994 טוען ד"ר לנקה שהגילוי כביכול של נגיף ה-HIV לא עומד בקריטריונים המדעיים הנדרשים כדי להוכיח את קיומו של וירוס ושבעצם לא קיים וירוס כזה. לאחר שד"ר לנקה החל לפרסם את ממצאיו לגבי ה-HIV הוא פוטר מעבודתו האקדמית. טענותיו של ד"ר לנקה וחוקרים נוספים פורסמו במגזין Natural News פרסום זה כולל מכתב מאנשי רפואה ומחקר למגזין SCIENCE, בו הם מבקשים מהמגזין להתכחש לארבעת מאמריו המקוריים של רוברט גאלו (מגלה האיידס), אשר גרמו לציבור להאמין שמחלת האיידס נגרמת על ידי וירוס ה-HIV. כותבי המכתב צירפו מסמכים המוכיחים לטענתם שעבודתו של גאלו הייתה לא מספקת מבחינה מדעית, ושחלק מתוצאותיה זויפו. בין המסמכים היה גם מכתב של רוברט גאלו לחוקר אחר, בו הוא מודה שלא ניתן לבודד את וירוס ה-HIV מדגימה אנושית בלבד.
ד"ר לנקה טוען שהסימפטומים המיוחסים לאיידס הם ביטוי למצב בו תאי הגוף לא מייצרים מספיק אנרגיה כתוצאה ממחסור בחמצן. מספר גורמים יכולים לגרום למחסור בחמצן בתאים כגון חומרים המכילים הרבה ניטריטים, מתכות כבדות, רעלים שונים אחרים, מחסור במרכיבי תזונה שונים, מחלות שונות ועוד.
הערות שוליים
- ^ קופת חולים מאוחדת
- ^ 2.0 2.1 דוסברג ואחרים מאשרים: המופיליה היא גורם האיידס
- ^ (1994).Cohen. J, The Duesberg phenomenon, Science, 266(5191), 1642.
- ^ Cohen, J. (1994)., Duesberg and critics agree: hemophilia is the best test, Science, 266(5191), 1645
- ^ 5.0 5.1 אתר הבית של דוסברג
- ^ Mullis, K., & Greenberg, D. S. (1998)., Dancing Naked in the Mind Field, . Nature, 396(6706), 38-38.
- ^ Chang, K; Leary, W (25 September 2005), "Serge Lang, 78, a gadfly and mathematical theorist, dies", The New York Times. Retrieved 23 April 2010
- ^ 8.0 8.1 8.2 Farber, C. (2006)., Out of Control AIDS and the Corruption of Medical Science, HARPERS, 1870, 37.
- ^ 9.0 9.1 Gorman, A; Zavis, A (30 December 2008)., "Christine Maggiore, vocal skeptic of AIDS research, dies .at 52", Los Angeles Times. Archived from the original on 31 December 2008. Retrieved 30 December 2008.
- ^ 10.0 10.1 preth group
- ^ Fan, H., Y, Conner, R., F, & Villarreal, L., P. (2004)., AIDS - Science and society (4 ed.)., Boston: Jones and Bartlett Publishers
- ^ 12.0 12.1 Grmek, M. D., Maulitz, R. C., & Duffin, J. (1993)., History of AIDS: emergence and origin of a modern pandemic., Princeton University Press.
- ^ TAC legacy website
- ^ 14.0 14.1 14.2 Nattrass, N. (2007)., AIDS denialism vs. science., Skeptical Inquirer, 31(5), 31.
- ^ 15.0 15.1 Angell, M. (2005)., The truth about the drug companies: How they deceive us and what to do about it., New York: Random House Trade Paperbacks.
- ^ Smith, T. C., & Novella, S. P. (2007)., HIV denial in the Internet era., PLoS Med, 4(8), e256.
- ^ Chigwedere, P., Seage III, G. R., Gruskin, S., Lee, T. H., & Essex, M. (2008)., Estimating the lost benefits of antiretroviral drug use in South Africa, JAIDS Journal of Acquired Immune Deficiency Syndromes, 49(4), 410-415.
- ^ Fassin, D., & Schneider, H. (2003)., The politics of AIDS in South Africa: beyond the controversies., BMJ: British Medical Journal, 326(7387), 495.
- ^ plos medicine
- ^ Lederer, B (1 April 2006)., Dead Certain?, POZ. Archived from the original on 13 November 2006. Retrieved 31 October 2006
- ^ Schüklenk, U. (2004)., Professional responsibilities of biomedical scientists in public discourse., . Journal of medical ethics, 30(1), 53-60
- ^ המרכז הרפואי ת"א על שם סוראסקי
- ^ ארז גרטי, מחלת האיידס והדרכים להילחם בה, מדור "מאגר המדע באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי2, ספטמבר 2009
- ^ משרד הבריאות מדינת ישראל
