הכחשת המוות (ספר)
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית ספר ריקה. הכחשת המוות הוא ספר פסיכולוגיה ופילוסופיה משנת 1973 מאת האנתרופולוג התרבותי ארנסט בקר, בו המחבר מסתמך על יצירותיהם של סרן קירקגור, זיגמונד פרויד, נורמן א. בראון ואוטו ראנק.[1] הספר זכה בפרס פוליצר לספרות עיון בשנת 1974, חודשיים לאחר מותו של הסופר.[2]
רקע כללי
הנחת היסוד של הכחשת המוות היא שהציוויליזציה האנושית היא בסופו של דבר מנגנון הגנה סמלי משוכלל כנגד ידיעתנו שאנו בני תמותה. מנגנון זה, בתורו משמש תגובה רגשית ואינטלקטואלית בסיסית המהווה את מנגנון ההישרדות שלנו. בקר טוען כי דואליות בסיסית בחיי האדם קיימת בין העולם הפיזי לבין העולם הסמלי של המשמעות האנושית. האנושות היא בעלת אופי דואליסטי המורכב מעצמי פיזי ומעצמי סמלי, ולכן אנו מסוגלים להתעלות מעל דילמת התמותה באמצעות גבורה, על ידי מיקוד תשומת לבנו בעיקר בעצמי הסמלי שלנו. התמקדות סימבולית זו בעצמי (self) לובשת את צורתו של "פרויקט האלמוות" של הפרט (או "פרויקט causa sui" (אנ'), כלומר הגורם המהווה את הסיבה של עצמו), שהוא למעשה מערכת אמונה סמלית המבטיחה שהמאמינים סבורים, או מאמינים, שהם עצמם עדיפים או עליונים על המציאות הפיזית. בכך שהם חיים בהצלחה תחת תנאי פרויקט האלמוות, אנשים מרגישים שהם יכולים להפוך להרואיים, ומכאן ואילך - לחלק ממשהו נצחי: משהו שלעולם לא ימות בהשוואה לגופם הפיזי. תחושה זו, בתורה, נותנת לאנשים את התחושה שלחייהם יש משמעות, מטרה ושהם בעלי משמעות בתוכנית הגדולה של הדברים - התכנית של האלוקים, היקום או ההוויה, כל אחד לפי אמונתו.
פרויקטים של אלמוות הם דרך אחת בה אנשים מתמודדים עם חרדת המוות. עם זאת, אנשים מסוימים ישתכרו או ישתמשו בסמים כדי לברוח מחרדת המוות.[3] אחרים ינסו להתמודד עם אימת המוות על ידי התעלמות מהבעיה ועל ידי "הרגעת עצמך עם הטריוויאלי" (מונח שאותו שאל בקר מקירקגור). בקר מתאר את ההצלחה של תמונת העולם הנוצרית שהייתה מסוגלת לקחת "עבדים, נכים ... ואת הפשוטים והאדירים כאחד", ולהפוך אותם לגיבורי סיפור משלהם על ידי התבוננות מעבר לעולם הזה אל הממלכה השמימית, שם יזכו לתגמול על גבורתם מאת אלוקים, תגמול בדמות חיים עמו לנצח.[4]
בקר טוען כי השרירותיות של פרויקטי האלמוות שהומצאו על ידי האדם גורמת להם לנטות באופן טבעי לסכסוך. כאשר פרויקט אלמוות אחד מתנגש עם אחר, מדובר בהאשמה של הצד השני בגרימת 'עוולת חיים', לא פחות, וזהו הקשר שמוביל לחוסר אפשרות לפשרה, להתנהגות תוקפנית ומתגוננת כאחד. כל אחד מהצדדים ירצה להוכיח שמערכת האמונות שלו מעולה, דרך חיים טובה יותר. לפיכך פרויקטים של אלמוות אלה נחשבים כמניע בסיסי לסכסוך אנושי, כגון מלחמות, דעות קדומות, רצח עם וגזענות.[5]
נושא נוסף העובר בחוט השני לאורך הספר הוא התפיסה לפיה "מערכות הסגידה לגיבורים" - המערכות המסורתיות של האנושות המערבות סגידה לגיבורים, כמו דת - אינן משכנעות עוד בעידן הנאורות. עם זאת, בקר טען שאובדן הדת הותיר לאנושות משאבים עניים יותר לשם התמודדות עם אשליות הכרחיות. המדע מנסה לשמש כפרויקט אלמוות, דבר שבקר האמין שהוא לעולם לא יוכל לעשות משום שהוא אינו מסוגל לספק משמעויות מוסכמות ומוחלטות לחיי אדם. בקר קבע כי אנו זקוקים ל"אשליות" חדשות ומשכנעות המאפשרות לנו להרגיש הרואיות בדרכים מוסכמות.[6] בקר לא סיפק תשובה מוחלטת, בעיקר כי האמין שאין פתרון מושלם. במקום זאת, הביע תקווה שהפנמה הדרגתית של הפוטנציאל המוטמע והכיוון הטבעי אליו חותרת האנושות - כלומר הבנה הדרגתית של המוות - יכולה לעזור להביא את האנושות לחיים בעולם טוב יותר: מכיון שכולנו בני תמותה, ניטל רוב הטעם ממערכות אמונה רבות שבבסיסן מחלוקות, שנאה ומלחמה.
מחלת נפש
בקר מסיים את קטע המבוא של הפרק בו הוא מציע "מבט כללי על מחלת נפש" עם התצפית המסכמת לפיה "מחלת נפש מייצגת סגנונות של התעמקות בהכחשת היותנו בני תמותה, יצורי אנוש", הכחשה שמהווה צדדים שונים והתבטאויות שונות של פרויקט האלמוות.[7]
דיכאון
בקצה האחד, לאנשים החווים דיכאון יש תחושה שפרויקט האלמוות שלהם נכשל. הם מתחילים לחשוב שפרויקט האלמוות הוא שקרי או מרגישים שהם לא מסוגלים להיות גיבורים בהקשר של אותו פרויקט אלמוות (דת, לאומיות, תפיסה פוליטית, כלכלית וכו'). כתוצאה מכך הם נזכרים בעקביות בהיותם בני תמותה, בעליונותו של גופם הביולוגי על כל רעיון או אידאולוגיה, וכתוצאנה מכך - בתחושות חוסר הערך שלהם.[8]
סכיזופרניה
בקצה השני מתאר בקר את הסכיזופרניה כמצב בו אדם הופך לאובססיבי לפרויקט האלמוות האישי שלו, עד שהוא מכחיש כל מציאות אחרת. סכיזופרנים יוצרים מציאות פנימית, נפשית, משלהם, בה הם מגדירים ושולטים בכל התכליות, האמיתות והמשמעויות. כך הם הופכים עצמם לגיבורים טהורים, החיים במציאות נפשית הנחשבת כנעלה על המציאות הפיזית והתרבותית כאחד.[9]
יצירתיות
כמו הסכיזופרניים, גם אנשים יצירתיים ואמנים מכחישים הן את המציאות הפיזית והן פרויקטים של אלמוות שמקובלים בחברה ובתרבות השליטות (דת, לאום וכו'), ומביעים צורך ליצור מציאות משלהם. ההבדל העיקרי הוא שלפרטים יצירתיים יש כשרונות המאפשרים להם ליצור ולהביע מציאות שאחרים עשויים להעריך, במקום לבנות מציאות פנימית, נפשית, שעשויה להתבטא באופן שפוגע בעצמם או בסובביהם, ולכן עשויה להיתפס כשיגעון או דיכאון.[10]
הערכה
"הכחשת המוות" זכה לשבחים על גישתו הפוסט-פרוידיאנית לפסיכואנליזה,[11] אך ספג ביקורת על תיאוריהן הרדוקטיביים של בריאות הנפש והאנושיות.[6]
הספר עזר לעורר תחיית העניין בעבודתו של הפסיכואנליטיקאי האוסטרי אוטו ראנק.[12]
לספר הייתה השפעה תרבותית מעבר לתחומי הפסיכולוגיה והפילוסופיה. ספאלדינג גריי התייחס אליו ביצירתו "זה מדרון חלקלק".[13] נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ציטט את "הכחשת המוות" באוטוביוגרפיה "חיי" משנת 2004; הוא כלל אותו כאחד מ-21 הספרים המועדפים עליו.[14] המחזאי איאד אכטאר הזכיר את הספר במחזהו זוכה פרס הפוליצר "מבוזה".[15]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- The Denial of Death באתר Open Library
- קרן ארנסט בקר
- סיכום הספר
הערות שוליים
- ^ Becker, Ernest (1973). The Denial of Death. New York: Simon & Schuster. ISBN 0-684-83240-2.
- ^ "The 1974 Pulitzer Prize Winner in General Nonfiction". The Pulitzer Prizes. נבדק ב-22 בינואר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Becker, Ernest, “The Denial of Death” Chapter 1.
- ^ Becker, Ernest, “The Denial of Death” chapter 8.
- ^ Summary of Ernest Becker's, The Denial of Death|Reason and Meaning
- ^ 6.0 6.1 Podgorski, Daniel (22 באוקטובר 2019). "The Denial of Life: A Critique of Pessimism, Pathologization, and Structuralism in Ernest Becker's The Denial of Death". The Gemsbok. נבדק ב-22 בינואר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Becker, Ernest (1973). The Denial of Death. New York: Simon & Schuster. pp. [ 208–210]. ISBN 0-684-83240-2.
- ^ Becker, Ernest (1973). The Denial of Death. New York: Simon & Schuster. pp. [ 210–217]. ISBN 0-684-83240-2.
- ^ Becker, Ernest (1973). The Denial of Death. New York: Simon & Schuster. pp. [ 217–221]. ISBN 0-684-83240-2.
- ^ Becker, Ernest (1973). The Denial of Death. New York: Simon & Schuster. pp. [ 171–173]. ISBN 0-684-83240-2.
- ^ Broyard, Anatole (6 ביוני 1982). "Reading and Writing; Life before Death". The New York Times. נבדק ב-22 בינואר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lieberman, E. James; Kramer, Robert (2012). The Letters of Sigmund Freud & Otto Rank: Inside Psychoanalysis. Baltimore: The Johns Hopkins University Press. p. 285. ISBN 978-1-4214-0354-0.
- ^ Gray, Spalding (1997). It's a Slippery Slope (Revised ed.). USA, New York: Farrar Straus & Giroux Inc. ISBN 978-0-374-52523-1.
- ^ Clinton Presidential Library and Museum. "Biography — William J. Clinton". אורכב מ-המקור ב-2010-12-04. נבדק ב-2009-08-05.
- ^ Witzig, Peter (10 בפברואר 2016). "'Disgraced' Seeks To Raise The Discourse, But Discourse At An All-Time Low". The Emory Wheel. נבדק ב-22 בינואר 2020.
{{cite web}}: (עזרה)
