הלאמת הרכוש החקלאי של יהודי רומניה (1940)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בסוף שנות השלושים של המאה העשרים ובשנים הראשונות של שנות הארבעים חוקקו ברומניה חוקים אנטישמיים רבים, שנועדו לגזול את רכוש היהודים, להדיר אותם מהחברה הרומנית, לגזול את מקומות עבודתם ולבסוף לגרשם מרומניה.

בצו-חוק 2,650, מיום 8 באוגוסט 1940, שהוציא קרול השני, מלך רומניה ונחתם גם על ידי ראש ממשלת רומניה באותה תקופה, המהנדס יון ג'יגורטו ושר המשפטים דאז, פרופסור יון גרויה, נקבע המעמד המשפטי החדש של תושבי רומניה היהודים ובין היתר נקבע, בסעיף k, שהיהודים, מכל הסוגים, אינם רשאים להחזיק רכוש חקלאי. החוק קבע שהיהודים חייבים להעביר כל רכוש חקלאי לידי רומנים אתניים ואם יגיע לידיהם רכוש כזה על ידי ירושה, גם אז חובה עליהם להעבירו לידיים רומניות אתניות תוך חצי שנה לכל היותר. במכירת הרכוש החקלאי של היהודים לרומנים אתניים ניתנה זכות קדימה למשרד החקלאות הרומני.

המלך וממשלתו הודחו ובמקומם קמה ממשלתו של יון אנטונסקו, שכרת ברית עם התנועה הלגיונרית, אך חילופי השלטון לא עזרו ליהודי רומניה, להפך, הממשל החדש החמיר את הוראות החוק.

ב-5 באוקטובר 1940 פורסם צו-חוק מספר 3294 המעביר את כל הרכוש החקלאי שהיה בבעלות יהודים לבעלות המדינה. הצו-חוק התייחס לכל סוגי היהודים המפורטים בחוקים להגדרת היהודים ברומניה 1940–1944. הצו-חוק קבע שיהודים לא יכולים להיות בעלים או מחזיקים בשום דרך ובשום צורה, גם לא שותפים או מנהלים של רכוש חקלאי. רכוש חקלאי כלל אדמות מתאימות לעיבוד, אדמות מרעה, אדמות לא מעובדות, ביצות, בריכות דגים, בתי כפר של מכובדים, פארקים, בוסתנים, מקשי אבטיחים, בתי גידול לבהמות ולעופות, מכוורות, גני פרחים, ללא הבדל אם הם נמצאים בתחום חקלאי או בתחום עירוני.

הרכוש החקלאי עבר לבעלות המדינה כולל כל המצאי שבו, חי או דומם, מלאי של דגנים או חציר. בזה התבטלו כל ההתקשרויות עם בעלים, חוכר, שותף או מנהל יהודי. צו-חוק זה החמיר מאוד את החקיקה מאוגוסט 1940, שעל פיה נאסר אומנם על היהודים להחזיק רכוש חקלאי, אך ניתנה להם האפשרות למכור אותו לרומנים אתניים[1]..

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0