המוזיאון הלאומי לנשים באמנויות
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מבנה ריקה. המוזיאון הלאומי לנשים באמנויות (באנגלית: National Museum of Women in the Arts, בקיצור: NMWA) ממוקם בוושינגטון די. סי., ארצות הברית והוא "המוזיאון המרכזי היחיד בעולם המוקדש אך ורק לחגיגת הישגי נשים באמנות החזותית, הספרותית ואמנות הבמה".[1] המוזיאון התאגד בשנת 1981 על ידי אספני ופטרוני האומנות וואלאס ווילהלמינה הולאדיי. מאז שפתח את שעריו בשנת 1987,[2] רכש המוזיאון אוסף של למעלה מ-4,500 ציורים, פסלים, עבודות נייר ואמנות דקורטיבית. בין היצירות הבולטות באוסף כלולות יצירות של מארי קאסאט, פרידה קאלו ואליזבט ויז'ה-לה ברן. המוזיאון מאכלס את היכל הבונים החופשיים הישן, מבנה הכלול ברשימה הלאומית האמריקנית של מקומות היסטוריים.
היסטוריה
המוזיאון נוסד במטרה לתקן את הסיפור ההיסטורי של האמנות. הוא מוקדש לחשיפתן של אמניות שהתעלמו מהן או שלא זכו להכרה, ולהבטיח את מקומן של נשים באמנות העכשווית. מייסדת המוזיאון, וילהלמינה קול הולאדיי, ובעלה וואלאס פ. הולאדיי החלו באיסוף אמנות בשנות ה-60, בעת שחוקרים החלו לדון בתת-הייצוג של נשים באוספי מוזיאונים ובתערוכות אמנות מרכזיות. תוך שהתרשמו מציורי הטבע הדומם הפלמי מהמאה ה-17 של קלרה פיטרס שראו באירופה, הם חיפשו מידע על פיטרס וגילו כי הטקסטים בתולדות האמנות לא התייחסו אליה ולא איזכרו אותה כלל ואף לא כל אישה אחרת. לאור זאת, הם קיבלו על עצמם מחויבות לאסוף יצירות אמנות של נשים ובסופו של דבר הקימו מוזיאון ומרכז מחקר המוקדש לנושא.
המוזיאון הלאומי לנשים באמנויות התאגד בדצמבר 1981 כמוזיאון פרטי ללא מטרות רווח, ותרומתם של הולאדיי הפכה לליבת האוסף הקבוע של המוסד. לאחר שרכשו וערכו שיפוץ נרחב בהיכל לשעבר של הבונים החופשיים, נפתח המוזיאון הלאומי לנשים באמנויות (NMWA) באפריל 1987 בתערוכת "נשים אמניות אמריקאיות, 1830–1930". על מנת להדגיש את מחויבותו להגדלת תשומת הלב הניתנת לנשים בכל התחומים, הזמין המוזיאון את המלחין הזוכה בפרס פוליצר אלן טאפה זוויליך לכתוב לאירוע הפתיחה קונצ'רטו לשני פסנתרים ותזמורת בהשראת חמישה ציורים מהאוסף הקבוע. בנובמבר 1997 נפתח אגף אליזבת' א. קאסר שכלל שתי גלריות חדשות, חנות מוזיאון גדולה יותר ואולם קבלה. נכון לעכשיו, המנהלת סוזן פישר סטרלינג עומדת בראש צוות של יותר משלושים איש.
המבנה
בשנת 1983 רכש המוזיאון את היכל הבונים החופשיים הישן, מבנה הנחשב נקודת ציון אדריכלית בסגנון תחיית הרנסאנס המשתרע על פני 78,810 רגל רבוע (7,322 מטרים רבועים), כדי לשכן בו את יצירותיו. לאחר שיפוצים נרחבים שכללו תוספת של שני גרמי מדרגות שיש דרמטיות המחברות בין הקומה הראשונה וקומת הביניים, המוזיאון נפתח לקהל הרחב ב-7 באפריל 1987. אגף אליזבת' א. קאסר נפתח ב-8 בנובמבר 1997 והרחיב את המבנה כולו לשטח של 84,110 רגל רבוע (7,814 מטרים רבועים).
וילהלמינה קול הולאדיי
וילהלמינה קול הולאדיי היא המייסדת והיו"ר של מועצת המוזיאון הלאומי לנשים באמנויות. מעת שגילתה כי נשים אמניות הושמטו באופן היסטורי מטקסטים של תולדות האמנות, היא הפכה זאת למשימתה להביא לקדמת הבמה את הישגיהן של נשים באמצעות איסוף, תצוגה ומחקר של נשים אמניות מכל הלאומים ותקופות הזמן.
הולאדיי הקימה ועדות אינדיבידואליות של למעלה מ-1,000 מתנדבים מ-27 מדינות בארצות הברית ו-7 מדינות בעולם, כדי לתת הזדמנויות חינוכיות לילדים באמצעות שיתופי פעולה עם בתי ספר וקבוצות קהילתיות אחרות (למשל ארגון הנערות חברות הצופים של ארצות הברית), בנוסף הם סיפקו הזדמנויות למבוגרים להשתתף ולעודד אמנות בקהילות מקומיות ברחבי העולם.
התעניינותה של וילהלמינה קול הולאדיי באמנות החלה בהיותה סטודנטית במכללת אלמירה בניו יורק, שם למדה תולדות האמנות, ובהמשך בעת שלמדה לתואר מתקדם בסורבון. שמה נכלל ברשימות "מי ומי בין נשים אמריקאיות", "מי מי באמנות אמריקאית" ו"מי ומי בעולם", והיא מחזיקה בתוארי כבוד רבים ופרסי הישגים על עבודתה בקהילה האמנותית. בשנת 2006 הוענקו לה המדליה הלאומית לאמנויות של ארצות הברית ותואר לגיון הכבוד מטעם ממשלת צרפת. בשנת 2007 היא קיבלה את מדליית הזהב לאמנויות מטעם מועדון האומנויות הלאומי של העיר ניו יורק.
פרויקט הפיסול של שדרת ניו יורק
בשנת 2015 הוצב מבחר של פסלים לאורך שדרת ניו יורק בעיר וושינגטון די.סי. מרחוב 13 לרחוב 9, בלב כיכר הר ורנון. מאמצי המוזיאון נועדו בין היתר להביא "אופי" לאזור שבו "קורים הרבה דברים טובים", לאור תוכניות ההתחדשות של השכונה.
עבודותיה של ניקי דה סן פאל, ארבע בסך הכל, היו הראשונות בסדרת הפסלים שהוצבו בשדרה.[3] עבודות הפופ האייקוניות שלה נועדו להוות ניגוד לפיסול המסורתי המעטר את רחובותיה וכיכרותיה של וושינגטון. כל חמש הרצועות התיכוניות העיקריות הפכו בסופו של דבר ל"אי של פיסול", כמתואר על ידי מנהלת המוזיאון הלאומי לנשים באמנויות סוזן פישר סטרלינג. השראה נוספת לפרויקט נובעת מהיעדר חדשנות באמנות העכשווית בוושינגטון, שתעודד את התפתחותו של אזור הזקוק להפוך לתוסס. האמנית השנייה שהוצגה, בין 8 במרץ 2012 – 9 במרץ 2014 הייתה צ'אקאייה בוקר.[4]
הפרויקט נערך בחסותם של מדה גודלסקי, העמותה להתחדשות מרכז וושינגטון, קרן פיליפ ל. גרהם, הקרן המשפחתית ע"ש הומר ומרתה גודלסקי, חברי המוזיאון, מחלקת התחבורה של וושינגטון, ונוספים.[5]
עבודות אלה הוצבו במרחב הציבורי לאורך שנה, ואז הוחזרו לקרן האמנים.[6]
אוסף
האוסף מכיל כיום יותר מ-4,500 יצירות במגוון סגנונות ומדיה, שמתפרשים מהמאה ה-16 ועד ימינו. בין העבודות המוקדמות ביותר הוא דיוקן של אשה אצילה, פרי יצירתה של לוויניה פונטנה, המתוארך לשנת 1580 בערך. יש גם מספר אוספים מיוחדים, כולל הדפסים בוטניים מהמאה ה-18, יצירות של נשים צורפות בריטיות ואיריות מהמאות ה-17-19,[7] ולמעלה מ-1,000 ספרי אמנים ייחודיים במהדורה מוגבלת.[8]
כמעט 1,000 אמניות מיוצגות במוזיאון, ביניהם מגדלנה אבקאנוביץ', לינדה בנגליס, רוזה בונר, צ'אקאייה בוקר, לואיז בורז'ואה, לולה אלווארז בראבו, רוזלבה קריארה, מארי קאסאט, אליזבת' קטלט, ג'ודי שיקגו, קאמי קלודל, לואיזה קורטאולד, פתה קווין, לואיז דאהל- וולף, אליין דה קונינג, לסלי דיל, הלן פרנקנטלר, סוניה גכטוף, מרגריט ג'רארד, נאן גולדין, ננסי גרייבס, גרייס הרטיגן, פרידה קאלו, אנג'ליקה קאופמן, קתה קולוויץ, לי קרסנר, ג'סטין קורלנד, בטי ליין, מארי לורנסן, האנג ליו, יודית לייסטר, מריה מרטינז, מריה סיבילה מריאן, ג'ואן מיטשל, גבריאלה מונטר, אליזבת' מוריי, אליס ניל, לואיז נבלסון, שרה מרים פיאלה, קלרה פיטרס, לילה קאבוט פרי, ג'ון קוויק-טו-סי סמית', רחל ראוש, אליזבטה סיראני, ג'ואן סניידר, לילי מרטין ספנסר, עלמה תומאס, סוזן ואלאדון ואליזבט ויז'ה-לה ברן.
מרכז הספרייה והמחקר על שם בטי בוי דטר
מרכז הספרייה והמחקר על שם בטי בויד דטר (LRC) מספק לחוקרים מידע על אמניות ויזואליות מכל התקופות והלאומים.[9] הוא פתוח למלומדים, סטודנטים, חוקרים, אוצרים, מוזיאולוגים ולקהל הרחב. אוסף המרכז כולל 18,500 כרכים של ספרים וקטלוגים של תערוכות, 50 כותרות תקופתיות וקובצי מחקר על 18,000 נשים אמניות שונות. קבצים אלה כוללים קורות חיים, התכתבויות, רפרודוקציות, מאמרים וחומרים בני חלוף אחרים. ספריית המדיה ברשת האמנויות והבידור כוללת כ -500 סרטוני וידאו, DVD, קלטות שמע וחומרים אורקוליים אחרים, כולל דוגמאות לאמנות וידאו, ראיונות עם נשים אמניות, סרטים תיעודיים וסרטים בבימוי נשים.
עוד זמינים לחוקרים אוסף נלקה ניקס ומריאן הובר: הניירת של פרידה קאלו הכוללת למעלה מ-360 מכתבים שלא פורסמו, גלויות, פתקים, קליפים, חומרי דפוס וציורים הנוגעים לחייה ועבודתה של האמנית.
באביב 2007 השיק מרכז הספרייה והמחקר את "קלרה: מאגר מידע של נשים אמניות", ממשק ידידותי למשתמש לחיפוש מידע ביוגרפי על קרוב ל־18,000 נשים אמניות היסטוריות ועכשוויות מרחבי העולם. מאז ששולב המאגר באתר האינטרנט של המוזיאון, הוא הושבת ונמצא בתהליך העברה.
תערוכות
החל משנת 1987, הציג המוזיאון למעלה מ-200 תערוכות העוסקות ב"נשים אמניות אמריקאיות, 1830 – 1930". מבחר מהתערוכות הבולטות כולל:[10][11]
- לואיס מיילו ג'ונס - Loïs Mailou Jones: חיים חיים בצבעים תוססים (9 באוקטובר 2010 – 9 בינואר 2011)
- מלכותיות לרומנטיקה: נשים אמניות מהלובר, ורסאי ואוספים לאומיים צרפתיים אחרים (24 בפברואר – 29 ביולי 2012)
- אוסף אימפריאלי: נשים אמניות ממוזיאון הארמיטאז' (14 בפברואר 2003 – 18 ביוני 2003)
- נשים שמטלטלות: חזון, תשוקה, כוח (7 בספטמבר 2012 – 6 בינואר 2013)
- מקומות משלהם: אמילי קאר, ג'ורג'יה או'קיף, ופרידה קאלו (8 בפברואר 2002 – 12 במאי 2002)
- הקסם של רמדיוס וארו (10 בפברואר 2000 – 29 במאי 2000)
- ג'ולי טיימור: משחק באש (16 בנובמבר 2000 – 4 בפברואר 2001)
- WACK! אמנות והמהפכה הפמיניסטית (21 בספטמבר 2007 – 16 בדצמבר 2007)
- חולמים את דרכן: נשים אבוריג'יניות אוסטרליות (30 ביוני 2006 – 24 בספטמבר 2006)
תוכניות ציבוריות
המוזיאון הלאומי לנשים באמנויות מארח תוכניות חינוכיות לכל קבוצות הגילאים כדי ללמד את הציבור על ההישגים האמנותיים של נשים. התוכניות כוללות ימי קהילה חודשיים[12] עם כניסה חופשית למוזיאון, וסדנאות "מודל לחיקוי" המקשרות בין בני נוער לנשים מוכשרות העובדות בעולם האמנות. ימים אלו כוללים סיורים בהדרכת אוצרים ואמניות. מחלקת החינוך מעורבת גם בתוכניות שונות המיועדות למחנכי האזור. לדוגמה, תוכנית "מורים מתחברים" משנת 2010 תוכננה סביב קידום תוכנית הלימודים לאמנות, ספרים ויצירתיות של המוזיאון.
קונצרטים חופשיים של מוזיקה קאמרית תומכים במשימת המוזיאון לתת ביטוי לנשים בכל תחומי האמנויות על ידי הצגת נשים מוזיקאיות לאורך כל השנה. מבצעי עבר כוללים את שלישיית אהן, אריאנה ואאוג'ניה צוקרמן, אינגריד פליטר, שרון איבסין ורחל ברטון פיין. התוכניות הספרותיות של המוזיאון מציגות נשים סופרות על ידי הבאת סופרות כמו סוזן ורילנד, ליסה סיי, מקסין הונג קינגסטון, נעמי שיהאב נאי, ג'ויס קרול אוטס, ומיריל גואיליאנו. בנוסף, חברת NMWA הציעה הקרנות קולנוע של יצירות של במאות ותסריטאיות מכובדות כולל מאיה אנג'לו, ברברה האמר, שריל דאניה, אווה לופז סאנצ'ס, מירנדה יולי, בט גורדון וג'ולי תאמור.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "About". National Museum of Women in the Arts. נבדק ב-12 בספטמבר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Our History – National Museum of Women in the Arts". nmwa.org. נבדק ב-4 באוגוסט 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Jacqueline Trescott (24 בפברואר 2010). "National Museum of Women in the Arts to turn D.C. corridor into sculpture alley". Style. The Washington Post. נבדק ב-8 פבר' 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Orin Zahra (7 במרץ 2012). "Chakaia Booker: Evocative, Dynamic Works in the New York Avenue Sculpture Project". National Museum of Women in the Arts. אורכב מ-המקור ב-2014-05-05. נבדק ב-2020-06-15.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Michelle Cragle (2010). "National Museum of Women in the Arts Announces Sculpture Project". Press Center. Niki Charitable Art Foundation. אורכב מ-המקור ב-2010-03-06. נבדק ב-8 פבר' 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Blake Gopnik (28 באפריל 2010). "Sculptures add color to New York Avenue, but are they art?". Style. The Washington Post. נבדק ב-8 פבר' 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Collection Highlights – National Museum of Women in the Arts". nmwa.org. נבדק ב-4 באוגוסט 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Library & Archives – National Museum of Women in the Arts". www.nmwa.org. אורכב מ-המקור ב-2012-03-28. נבדק ב-4 באוגוסט 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Library & Archives – National Museum of Women in the Arts". www.nmwa.org. נבדק ב-4 באוגוסט 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Exhibitions – National Museum of Women in the Arts". nmwa.org. נבדק ב-4 באוגוסט 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Exhibition History (1987–2013)" (PDF). National Museum of Women in the Arts. אורכב מ-המקור (PDF) ב-8 במרץ 2013. נבדק ב-29 במרץ 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Visitor information from NMWA
