המועצה הבין-לאומית של נשים יהודיות
המועצה הבינלאומית של נשים יהודיות (באנגלית: The International Council of Jewish Women, ICJW) הוא ארגון נשים בינלאומי אמריקאי יהודי שנוסד ב-1912. המועצה היא ארגון גג המייצג ארגוני נשים ונשים יהודיות ב-46 מדינות בעולם. המועצה פועלת במגוון מישורים: שיפור מצב הנשים וחייהן, מאבק באנטישמיות ובגזענות, קידום חינוך המבוסס על ערכים יהודיים ואוניברסליים, תמיכה באנשים בישראל, פרויקטים חברתיים למען הקהילה, התנדבות ומנהיגות. למועצה מגוון פעילויות הומניטריות כלליות יותר כגון רווחת ילדים, מבוגרים ובעלי מוגבלויות, מאבקים נגד מחלת האיידס, סמים, עבריינות וזיהום.[1]
למועצה הבינלאומית של נשים יהודיות יש מעמד של יועצת באו"ם כארגון לא ממשלתי (NGO) במועצה הכלכלית חברתית של האו"ם (ECOSOC), ולה נציגים קבועים בניו יורק, ז'נבה, וינה ופריז. כמו כן היא מיוצגת במועצת אירופה, בלובי הנשי האירופי, במועצה הבינלאומית לנשים, בקונגרס היהודי העולמי ובארגונים בינלאומיים ואזורים נוספים. כגוף יהודי ולא-ממשלתי המועצה הקימה קבוצת לחץ שתגן על מטרות יהודיות ושתעתור בשם יהודים בצרה בתוך המסגרות של וועדות האו"ם.[2]
היסטוריה
נשים יהודיות התאחדו לראשונה ברמה הלאומית, בסוף המאה ה-19. הארגון החלוצי היה המועצה הלאומית של נשים יהודיות, שלאחריו קמו ארגונים רבים ברחבי העולם. חלק מהארגונים כמו, הדסה (1912) ווויצו (1920), הגדירו עצמן כציוניות במטרה לסייע למפעל הציוני, אחרים התרכזו במענק הומניטרי וסיוע פילנתרופי ברמה המקומית, תוך התייחסות לציונות.
מתחילת המאה ה-19, ניסו חלק מאותם ארגוני נשים לקיים פעילויות ברמה הבינלאומית, תוך קבלת השראה מהמודל של המועצה הלאומית לנשים יהודיות. בכל פעם שהמועצה הבינלאומית ערכה מפגש, מנהיגות ארגוני הנשים הוזמנו אליו. אותם כנסים העניקו לנשים היהודיות הזדמנות להיפגש, לחזק קשרים, לדון בבעיות היהודים במגוון מדינות, ללמוד מתודות ארגוניות ולנסות לייעץ בפתרון בעיות מקומיות ובינלאומיות. לאחר מפגש המועצה הבינלאומית ב-1899 שנערך בלונדון, חנה גרינבאום סלומון, הנשיאה של המועצה הלאומית לנשים יהודיות, עודדה את הקמתו של איגוד הנשים היהודיות באנגליה. במפגש הבא בברלין ב-1904, היא סייעה בהקמת ארגון הנשים היהודיות הגרמני, הליגה לנשים יהודיות (Jüdischer Frauenbund) (אנ'). באותה השנה, בנאום בבית כנסת בסנט לואיס, הביעה סלומון, את חשיבותו של קשר בינלאומי בקרב נשים יהודיות. הארגון נוסד באופן רשמי ב-1912, בכנס שנערך ברומא. המנהיגות של ארגוני נשים יהודיות מארצות הברית, מבריטניה ומגרמניה הצביעו על הקמת ארגון בינלאומי של נשים יהודיות, כשברטה פפנהיים מגרמניה נבחרה לנשיאה הראשונה.[3]
1929-1923 הקמת הקונגרס של נשים יהודיות
הקמת הארגון באותן שנים הייתה רעיון תאורטי בלבד. הקמה מעשית החלה רק ב-1920, כאשר המועצה הלאומית לנשים יהודיות שלחה נציגות לאירופה על מנת ללמוד על בעיות האירופאים לאחר מלחמת העולם הראשונה ועל מציאת פתרונות לסיוע עבורם. משימה נוספת הייתה לארגן כנס עולמי לנשים יהודיות על מנת לחדש את הקשרים עם יהודיות אירופאיות שהושהו בעקבות המלחמה. הכנסים החשובים ביותר נערכו בווינה באוסטריה ב-1923 ובהמבורג בגרמניה ב-1929. את הכנסים יזמו וכלכלו המועצה הלאומית לנשים יהודיות, כשהנשיאה של הקונגרסים העולמיים הייתה רבקה קוהוט (Rebekah Bettelheim Kohut) .[4] לקונגרס שנערך בווינה היה כיסוי עיתונאי רחב, ובו נכחו נשיא אוסטריה, ראש עיריית ווינה, קציני המשטרה, פוליטיקאים ודמויות מפתח מווינה. נכחו נציגות מארגוני נשים מעל ל-20 מדינות, וכן מנהיגות מהקהילה היהודית המקומית. חמשת הנושאים העיקריים שעליהם דנו במשך ששת ימי הקונגרס היו: מטלות הנשים היהודיות בקהילה היהודית, בעיית הפליטים והיתומים, בנות ללא בית, סיוע למהגרים ועזרה לפלשתינה.[5]
בקרב ההצעות שניתנו על מנת להקל על סבלם של היהודים, הייתה הציונות אופציה פרקטית, על אף שפעולות פוליטיות התקבלו בהתנגדות. המעבר לפלשתינה היה פתרון הומניטרי ודרך להעניק מקלט עבור הפליטים. בהחלטה האחרונה שאומצה על ידי הקונגרס, אומץ ברב קולות רעיון המעבר לפלשתינה. הקשיים והמצוקות של היהודים מצד אחד, והצהרת בלפור והרחבת ההתיישבות מנגד, נתנה לגיטימציה למפעל הציוני כפתרון הומניטרי.
הקונגרס העולמי השני של נשים יהודיות נערך ב-1929 בהמבורג, גרמניה. הקונגרס כינס כ-200 נציגות שהגיעו מ-14 מדינות, במטרה להקים ארגון בינלאומי של נשים יהודיות, כפי שהוסכם בקונגרס הקודם. הקונגרס עסק בדאגות כלליות של קהילות יהודיות בכלל ושל נשים יהודיות בפרט: חינוך יהודי, המאבק נגד אנטישמיות והטרגדיה של נשים נטושות.[5]
שני הקונגרסים משכו תהודה ציבורית רבה, אך אף על פי זאת לא נעשו פעולות מידיות בעקבותיהם. המפגשים אפשרו לנשים להכיר ולהחליף רעיונות ודעות. לנציגות הייתה את ההזדמנות להביע את עצמן בנושאים חשובים ולקחת חלק בקביעת הגורל של עם היהודי. הן קיבלו הוכרה על ידי מנהיגי הקהילות היהודיות ועל ידי המוסדות היהודיים היוקרתיים ביותר. למרות זאת, ההצלחה לא תורגמה למעשים ופעילותן של ארגוני הנשים היהודיות לא פותחה אלא רק עד אחרי מלחמת העולם השנייה. במהלך מלחמת העולם השנייה רב ארגוני הנשים, ובעיקרן ארגוני הנשים הגרמניות, היו לא פעילים. ארגונים שיכלו להמשיך בפעילותם, עשו זאת בצורה עצמאית.[5]
יוני 1949: בנייה מחדש של הארגון
מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, החליטה המועצה הלאומית של נשים יהודיות, להחיות מחדש את תוכניתה, ולהשתתף בתהליך ההקמה. בכנס שנערך בדאלאס ב-1946, הציעה מילדרד וולט (Mildred Welt), הנשיאה של NCJW בזמנו, שהארגון הבינלאומי לנשים יהודיות, יקום מחדש. הצעתה התקבלה ברוב קולות. הנשיאה האחרונה של המועצה הלאומית הייתה רבקה קוהוט והיא התבקשה לעמוד בראש הארגון החדש על אף גילה ובריאותה הרופפת. הארגון החל לשלוח מכתבים למדינות רבות במטרה לקיים להתחיל לחזק קשרים: ”...אנחנו כאן בארצות הברית מאמינים שקיים צורך גדול להזדמנות של מפגש עם נשים יהודיות בעולם אשר עניינן, עבודתן ובעיותיהם דומות לשלנו. אנו מבינות שנוכל להרוויח אחת מהשנייה...”.[6] מכתבן קיבל תגובות חמות. לאחר שנתיים של הכנות, נערך המפגש הבינלאומי הראשון ב-1949 בפריז, מ-29 במאי ועד הראשון ליוני. לכנס הגיעו נשים מכל העולם וארגוני נשים רבים. בסופו של הכנס אמנם לא התקבלו החלטות מהותיות, אך הכנס סייע בהבניית בסיס ועקרונות שרובם חלים עד היום.
המועצה הבינלאומית של נשים יהודיות הוגדרה כפדרציה של ארגוני נשים לאומיות, עצמאיות אחת מהשנייה וא-פוליטיות. מטרתן הייתה: ”לקדם יחסים חבריים בין נשים יהודיות מכל המדינה; לקדם את האינטרסים האנושיים; לחזק את הקשים בין קהילות יהודיות בעולם; לתמוך בעקרונות של חוק האומות המאוחדות של זכויות אדם; לשפר את מעמדן של נשים”.[7]
חיזוק הקשרים עם ישראל: הצטרפותה של מועצת ארגוני נשים בישראל למועצה הבינלאומית לנשים יהודיות
מצבם של יהודי אירופה לאחר השואה והמאבקים אליהם נחשפה מדינת ישראל בהתחלה, סייעו לעצב אג'נדה בקרב ארגוני יהודים בגולה, בעיקר ביחס שלהם לישראל. המועצה הבינלאומית הייתה אמביוולנטית ביחס לציונות, למרות זאת היא תרמה לציונות בכך שתמכה בהתיישבות יהודית בארץ ישראל. היא תפסה את ההתיישבות יותר כפתרון לעם היהודי ופחות כצעד פוליטי. ארגונים רבים החלו לפתח תוכניות עזרה עבור ישראל, קרנות החלו להשקיע באוניברסיטה העברית בירושלים שסימלה תרבות וחינוך יהודיים, אפילו נשים לא ציוניות ראו את ארץ ישראל כמקור לתרבות יהודית יותר מאשר מרכז פוליטי.
לאחר הכנס ב-1954, הצטרפה מועצת ארגוני נשים בישראל[8][9] למועצה הבינלאומית לנשים יהודיות. הזדמנות הזו סייעה לפתח את הקשרים בין נשים ישראליות לנשות התפוצות. למרות זאת, רק ב-1957 העבירה המועצה הבינלאומית של נשים יהודיות החלטה שתומכת ביחס של ירושלים לישראל. המועצה הבינלאומית הפרידה עצמה מארגונים ציוניים, אף על פי שלפעילותה היו קשרים רבים וטובים עם קולגות ציוניות.
המועצה הגדירה עצמה כאוניברסלית ולא כקשורה לדת או לקבוצה פוליטית ספציפיות, וכזו שאינה נותנת עדיפות לבעיות יהודיות או לבנייה החדשה של ארץ ישראל. מנהיגות המועצה חשו שהן צריכות למתוח את ה"אוניברסליות" שלהן על מנת להימנע מאישומים של נאמנות כפולה וסקטוריאליות. מחשבות אלו היו נעוצות עמוק בתוך האידאולוגיה של הארגון.[5]
1949–2003 פעילויות מרכזיות
מעמד הנשים בחוק היהודי
ב-1963, הוקמה הוועדה הראשונה שעסקה במעמד הנשים בחוק היהודי. מ-1966–1969 הוכנה בקשה לפנות לרשויות של הרבנות האורתודוקסית עם רשימת חוקים שפוגעים במעמד הנשים, כמו חוקי נישואין, גירושין וחוקי ירושה. במרץ 1998 הקימה המועצה הבינלאומית של נשים יהודיות, את משמר זכויות הנשים הבינלאומי (International Women’s Rights Watch), שמטרתו הייתה למחוק אפליה וחוסר צדק נגד נשים בנישואים, בגירושים ובחוקי משפחה.[5]
האו"ם
ב-1964 הוכרה המועצה הבינלאומית של נשים יהודיות, באופן רשמי כארגון לא ממשלתי במועצה לכלכלה ולחברה באו"ם (ECOSOC).[10] נכון ל-2017, למועצה נציגות קבועות בניו יורק, ז'נבה, וינה ופריז, כמו גם נציגות במועצת אירופה בשטרסבורג.[11] פעילותה של המועצה באו"ם לאורך העשור כללה השתתפות בכנסים של האו"ם במקסיקו (1975), קופנהגן (1980) וניירובי (1985), זאת בצל החלטת האו"ם שהשוותה את הציונות לגזענות. ההגנה על ישראל בכנסי האו"ם הפכה לאחד העיסוקים העיקריים של הנציגות באו"ם.[10]
פעולות הגנה על יהודי ברית המועצות (1977–1989)
הקמפיין להגנת יהודי ברית המועצות היה אחד הדברים האינטנסיביים ביותר שהמועצה הבינלאומית של נשים יהודיות עשתה בין השנים 1977 ל-1989. ג'ון ג'ייקובס, מי שהייתה אחראית על הפעולות ברמה הבינלאומית, ארגנה כנסים רבים, עצומות ואימוץ פליטים.[5]
חינוך
המועצה החליטה לייסד יום חינוך יהודי בינלאומי פעם בשנה. כל הארגונים השייכים התבקשו לדון בנושא שנתי. הנושא הראשון היה "זהות יהודית בחברה רב תרבותית". סמינר המנהיגות הישראלית של המועצה הבינלאומית הוקם ב-1969. התוכנית הייתה מבוססת על הניסיון הישראלי, של הבאת יהודים מהתפוצות לישראל למספר ימים או שבועות על מנת להכיר את המציאות הישראלית.[5]
פעילות סוציאלית והומניטרית
המועצה הייתה מעורבת תמיד בפרויקטים הקשורים לילדים וקשרה שיתופי פעולה עם קרן החירום הבינלאומית של האו"ם לילדים (UNICEF). בנוסף העניקה שירותים למבוגרים. ב-1979[5] הקימה פרויקט למבוגרים בירושלים, וב-1982 השתתפה המועצה בכנס העולמי לזקנה בווינה 1982.[5]
המאבק נגד אנטישמיות וגזענות
וועדה חדשה, נגד גזענות ואנטישמיות, הוקמה ב-1987. מטרותיה היו ליידע את הסניפים בהתפתחויות אנטישמיות, לקדם מגעים עם אנשים מגזעים ואמונות אחרים, להילחם בדעות קדומות ובאפליה בחברות רב תרבותיות ולתאם פעולות נגד אנטישמיות ואנטי ציוניות בכל הפלטפורמות. ב-1987 וב-2000 הקימה המועצה הבינלאומית וועדה רב דתית שארגנה כנסים רב דתיים.[5]
התחייבות לציונות ולישראל
מאז שמועצת ארגוני נשים בישראל הפכה לחלק מהמועצה הבינלאומית של נשים יהודיות ב-1954, החל להתקיים קשר הדוק בין נשות התפוצות לנשים בישראל. על אף קרבתה לציונות ולישראל, המועצה הבינלאומית אינה יכולה להצהיר על עצמה ציונות בצורה רשמית עד היום. מבחינה אידאולוגית, המועצה מקדמת פלורליזם ולכן אינה יכולה להציג עמדה חד צדדית ללא הסכמתם של כל המשתתפים. מבחינה טקטית, הצהרה שכזו תוביל לבלבול עם ויצו והדסה. זו גם הסיבה מדוע המועצה הבינלאומית מעולם לא הצטרפה להסתדרות הציונות העולמית.[5]
נשיאות בינלאומיות 1949–[5]2018
| שם | מדינה | שנות כהונה |
|---|---|---|
| שרה וינקובסקי (Sara Winkowski) [12] | אורוגוואי | 1949–1951 |
| מילדרד וולט (Mildred Welt) | ארצות הברית | 1951–1954 |
| גלאדיס קהאן (Gladys Cahn) | ארצות הברית | 1954–1957 |
| פרל ווילן (Pearl Willen) | ארצות הברית | 1957–1963 |
| טוני רובינסון (Tony Robinson) | ארצות הברית | 1963–1966 |
| פרנסיס רובנס (Frances Rubens) | אנגליה | 1966–1969 |
| איזבל בראון (Isabelle Brown) | ארצות הברית | 1969–1972 |
| שושנה הראלי (Shoshana Hareli) | ישראל | 1972–1978 |
| רוזה דה הרצג (Rosa de Herczeg) | ארגנטינה | 1978–1981 |
| אלינור מרווין (Eleanor Marvin) | ארצות הברית | 1981–1984 |
| מריס האלפר (Marice Halper) | ארצות הברית | 1984–1987 |
| לילה סייגל (Leila Seigel) | שווייץ | 1987–1990 |
| סטלה רוזן (Stella Rozan) | צרפת | 1990–1996 |
| הלן מר (Helen Marr) | קנדה | 1996–2002 |
| ג'ון ג'ייקובס (June Jacobs) | אנגליה | 2002–2006 |
| לאה אהרונוב (Lea Ahronov) | ישראל | 2006–2009 |
| שרון גוסטפסון (Sharon Gustafson) | ארצות הברית | 2009–2013 |
| רובין לן (Robyn Lenn) | אוסטרליה | 2014–2018 |
לקריאה נוספת
- Dr. Nelly Las, Jewish Women in a Changing World, A History of the International Council of Jewish Women, 1899-1995, Hebrew University of Jerusalem, 1996
- Idem, Femmes juives dans le siècle, Histoire du Conseil international des femmes juives, L'Harmattan, 1996
- Las Nelly, The Impact of Zionism on the International Council of Jewish Women, 1914-1957, Brandeis University Press, 2004
קישורים חיצוניים
- International Council of Jewish Women, באתר הארכיון לנשים יהודיות
הערות שוליים
- ^ הספרייה הלאומית, ICJW
- ^ הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי ירושלים, Inrernationl Council of Jewish Women
- ^ Inrernationl Council of Jewish Women, The history of ICJW (ארכיון)
- ^ Rebekah Bettelheim Kohut באתר אנציקלופדיה לנשים יהודיות
- ^ 5.00 5.01 5.02 5.03 5.04 5.05 5.06 5.07 5.08 5.09 5.10 5.11 Nelly Las, Inrernationl Council of Jewish Women, Jewish Women Archive
- ^ Jewish Women Archive, Internationl Council of Jewish Women
- ^ jewish Women Archive, Internationl Council of Jewish Women
- ^ Council of Women's Organizations in Israel, דף הפייסבוק
- ^ מועצת ארגוני נשים בישראל, הוקמה בשנת 1953. זהו הגוף הגדול ביותר במדינת ישראל, המאגד את ארגוני הנשים בארץ: אמונה, ויצו, נעמת, בנות ברית ישראל, הדסה ישראל, איגוד נשים אקדמאיות וסורופטימיסט ישראל ובכך היא מייצגת כמיליון נשים, הפועלות למען מטרות משותפות: קידום מעמדן ורווחתן של האישה והמשפחה בישראל, העמקת שיתופן של הנשים בתחומי העשייה בישראל, שוויון בין המינים, הקמת מסגרות הולמות לילדים וקידום חקיקה בעניין מעמד האישה ורווחת המשפחה
- ^ 10.0 10.1 ICJW, United Nations
- ^ ICJW, The Council of Europe (ארכיון)
- ^ Sara Winkowski באתר IWJC
