המורשת האנגלית
 | |
המורשת האנגלית (רשמית נאמנות המורשת האנגלית, English Heritage Trust) היא קרן נאמנות וארגון צדקה המנהל למעלה מ-400 מונומנטים, מבנים ומקומות היסטוריים. אלה כוללים אתרים פרהיסטוריים, טירות מימי הביניים, מבצרים רומיים ובתי כפר.
הקרן מצהירה כי היא משתמשת בנכסים אלה כדי "להחיות את סיפורה של אנגליה לחיים של למעלה מ-10 מיליון איש בכל שנה". תחת אחריותה נמצאים סטונהנג', טירת דובר, טירת טינטאג'ל והחלקים השמורים ביותר בחומת אדריאנוס. "המורשת האנגלית" מנהלת גם את תוכנית הלוח הכחול בלונדון, המקשרת בין דמויות היסטוריות משפיעות לבניינים מסוימים.
כאשר הוקמה במקור בשנת 1983, המורשת האנגלית הייתה שם הפעולה של גוף ציבורי לא ממלכתי של הממשלה הבריטית, ששמה הרשמי היה הוועדה ההיסטורית לבניינים ומונומנטים באנגליה, שניהלה את המערכת הלאומית להגנת מורשת וניהלה מגוון נכסים היסטוריים.[1] בשנת 1999 התמזג הארגון עם הוועדה המלכותית למונומנטים היסטוריים של אנגליה ורישום המונומנטים הלאומי והביא משאבים לזיהוי וחקר הסביבה ההיסטורית של אנגליה.
ב-1 באפריל 2015 פוצלה המורשת האנגלית לשני חלקים: אנגליה ההיסטורית, אשר ירשה את התפקידים הסטטוטורים וההגנה של הארגון הוותיק, והקרן החדשה למורשת האנגלית, ארגון צדקה שמפעיל את הנכסים ההיסטוריים ואשר קיבל על עצמו את השם והלוגו של "המורשת האנגלית".[2][1][3] ממשלת בריטניה העניקה לקרן צדקה החדשה 80 מיליון לירות שטרלינג כמענק כדי לסייע בהקמתה כנאמנות עצמאית, אף שהנכסים ההיסטוריים נותרו בבעלות המדינה.
המורשת האנגלית היא האפוטרופוס של למעלה מ-400 אתרים ומונומנטים, והמפורסמים שבהם כוללים את סטונהנג', גשר הברזל וטירת דובר. בעוד שלרבים מהאתרים יש דמי כניסה, יותר מ-250 נכסים בעלי כניסה חינם[4] כולל טירת מיידן, דורסט וסנט קתרין.
האתרים הם חלק מנכסיה שכוללים למעלה מ-880 מקומות היסטוריים ברחבי בריטניה שצברה ממשלת בריטניה בין שנות השמונים לשנות השבעים כדי ליצור את האוסף הלאומי של מורשת בנויה וארכאולוגית. (הנכסים מפוצליל לטיפולן של סוכנויות כמו סקוטלנד ההיסטורית וקאדו) אתרים אלה מייצגים ניסיון מכוון של המדינה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 לקחת את האתרים הפרהיסטוריים ואתרי ימי הביניים, שכבר לא היו בשימוש פעיל, לבעלות הציבור.[5] אוסף רכוש לאומי זה ממלא את אותה התפקיד כמו תמונות בגלריה הלאומית ובחומר הארכאולוגי במוזיאון הבריטי.
שלא כמו קרן הנאמנות הלאומית, מורשת אנגלית מחזיקה בנכסים מרוהטים מעטים, אם כי ביתו של צ'ארלס דרווין בדאון, קנט וברודסוורת' הול, דרום יורקשייר הם יוצאים מן הכלל העיקריים. אתרים חדשים מתווספים לעיתים רחוקות לאוסף מכיוון שעוד ארגון צדקה ומוסדות מעודדים לטפל בהם ולפתוח אותם לציבור.[5] אחת הרכישות האחרונות, בסוף 2011, הייתה אסם הרמונדסוורת' במערב לונדון, קרוב לשדה התעופה הית'רו.
הנכסים מוחזקים על ידי מורשת אנגלית תחת הסדרים שונים. הרוב נמצא באפוטרופסות של שר החוץ של המחלקה לתרבות, תקשורת וספורט, כאשר הבעלים שומרים על הנכס. הנכסים הנותרים הם בבעלות "המורשת האנגלית", מחלקות ממשלתיות אחרות או מחלקת נכסי הכתר.[6]
בשנים 2013–2014 היו 5.73 מיליון מבקרים באתרים השונים, עם 713,000 ביקורים חינוכיים באתרים, אוספים ופעילויות למידה מותאמות.
ראו גם
- קאדו
- סקוטלנד ההיסטורית ויורשתה סביבה היסטורית סקוטלנד
- קרן הנאמנות הלאומית למקומות בעלי עניין היסטורי
לקריאה נוספת
- Thurley, Simon (2013). Men from the Ministry: How Britain Saved its Heritage. New Haven and London: Yale University Press. ISBN 978-0-300-19572-9.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של המורשת האנגלית- "מורשת", רדיו 4 BBC דיון עם דוד קנאדין, מירי רובין ופיטר מנדלר (18 ביולי 2002)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 "Our History". English Heritage. English Heritage Trust. נבדק ב-6 באפריל 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "New Era for English Heritage". English Heritage. English Heritage Trust. נבדק ב-6 באפריל 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lean, Geoffrey (28 בפברואר 2015). "Does our history have a future in the hands of the English Heritage Trust?". The Telegraph. נבדק ב-6 באפריל 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "See English Heritage history for free". נבדק ב-10 במאי 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 5.0 5.1 "English Heritage Information Pack 2010". נבדק ב-10 במאי 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ English Heritage 2009–2010 Annual Report and Accounts
