סטונהנג'
 | |
| סטונהנג' | |
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת |
|---|---|
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1986, לפי קריטריונים 1, 2, 3 | |
סטונהנג' (באנגלית: Stonehenge) הוא מונומנט פרהיסטורי השוכן במישור סולסברי שבמחוז וילטשייר באנגליה, כ-8 קילומטרים צפונית לעיר סולסברי. סטונהנג' הוא אחד מהאתרים הפרהיסטוריים המפורסמים בעולם, והוא מורכב מתעלה מעגלית רדודה שעל גדתה הפנימית בנויה סוללת עפר המקיפה מעגל גדול של אבנים עומדות שבמרכזו חמישה טריליתונים בצורת פרסה. הארכאולוגים סוברים שהאבנים העומדות הוצבו במאה ה-22 לפנה"ס, והסוללה המקיפה אותם ביחד עם התעלה, המרכיבים את החלק הקדום ביותר של המונומנט, מתוארכים למאה ה-31 לפנה"ס. האתר והאזור הקרוב אליו הוספו לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו ב-1986 ביחד עם האתרים סביב אייווברי בשם סטונהנג', אייווברי ואתרים נלווים, ולמקום מעמד של אתר ארכאולוגי מוגן לפי החוק הבריטי. סטונהנג' עצמו שייך לכתר הבריטי ומנוהל על ידי קרן המורשת האנגלית (גוף בתוך מחלקת התרבות, התקשורת והספורט של ממשלת בריטניה), ואילו האזור המקיף את סטונהנג' מנוהל על ידי הקרן הלאומית[1] [2].
אטימולוגיה
הארכאולוג הבריטי כריסטופר צ'יפנדייל (Christopher Chippindale) מתאר בספרו את מוצאו של השם "סטונהנג'" מצירוף המילים "stān" שמשמעותה אבן, ו"hencg" שמשמעותה ציר (משום שמשקופי האבן מונחים על האבנים העומדות כמו צירים) - שתיהן באנגלית עתיקה. לחלופין ייתכן שחלקו השני של השם בא מהמילה "hen(c)en" שמשמעותה תלוי (מלשון תלייה) או גרדום או מכשיר עינויים. מכשירי העינויים בימי הביניים הורכבו משני אנכים המחוברים על ידי משקוף, הדומים לטריליתונים, וזאת בניגוד למבנים מודרניים יותר הבנויים בצורת האות רי"ש.
מהמילה הנג' (henge) נטבע שמו של סוג של אתר ארכאולוגי. הארכאולוגים מגדירים הנג' כסוללת עפר מעגלית היוצרת מתחם מגודר וסגור שאליה צמודה תעלה פנימית. בדומה למקרים אחרים במינוח הארכאולוגי, מדובר במונח שמקורו עתיק. את אתר סטונהנג' לא ניתן להגדיר כהנג' אמיתי משום שבו התעלה מקיפה את הסוללה ולא להיפך. למרות שסטונהנג' הוא בן גילם של אתרים נאוליתיים ומעגלי אבן אחרים, הוא נחשב בדרכים רבות ללא טיפוסי. כך לדוגמה בטריליתונים שעדיין עומדים במרכז האתר הקורה האופקית (המשקוף) מחוברת לקורות האנכיות באמצעות שגם ומגרעת, שיטת בנייה ייחודית. סטונהנג' קשור בצורה רופפת לאתרים הנאוליתיים האחרים באיים הבריטיים כמו טבעת ברודגאר.
היסטוריה
מתחם סטונהנג' נבנה במספר שלבים שהתפרסו על פני כ-3,000 שנים, אם כי ישנן עדויות לפעילות בתקופות מוקדמות ומאוחרות יותר.
התיארוך וההבנה של שלבי הפעילות השונים בסטונהנג' אינם משימה פשוטה; בין הגורמים המקשים על ביצוע תיארוך: תיעוד גרוע של חפירות ארכאולוגיות שנערכו בעבר, עיוותים בקירטון הטבעי שנגרמו כתוצאה מהשפעות קדם קרחוניות ומחילות שנוצרו על ידי בעלי חיים. התיארוך המקובל והמוסכם על ידי הארכאולוגים מפורט להלן. השלבים המוזכרים בטקסט ממוספרים ומסומנים בשרטוט, המתאר את האתר כפי שהוא היה ב-2004. בשרטוט הושמטו המשקופים של הטריליתון מטעמי בהירות. חורים שאינם מכילים אבנים, ולא הכילו בעבר, מסומנים כמעגלים פתוחים והאבנים שניתן לראות כיום צבועות בצבע מיוחד.
סטונהנג' 1 (3100 לפנה"ס)
המונומנט המעגלי הראשון שהורכב מסוללה וממכלאה סגורה נבנה מקירטון שמקורו בתקופת הקרטיקון העליון (7 ו-8), וקוטרו היה כ-110 מטרים. אל המתחם הובילו כניסה גדולה בצידו הצפון-מזרחי וכניסה קטנה יותר בצידו הדרומי (14). המונומנט ניצב באמצע כר דשא פתוח. הבנאים הניחו עצמות איילים ושוורים ומספר כלי צור מעובדים בתחתית החפיר. העצמות היו עתיקות בהרבה מאשר קרני האיילים ששימשו לחפירת החפיר והאנשים שקברו אותן השתמשו בהן עד שקברו אותן. אף שהחפיר רציף הוא נחפר במספר שלבים, בדומה לחפירים סגורים אחרים באזור. העפר שהוצא מהחפיר נערם והפך לסוללה. שלב זה, הנחשב לראשון, מתוארך למאה ה-31 לפנה"ס, ולאחר מכן החל החפיר להתמלא בטין באופן טבעי ולא תוחזק. בחלק החיצוני של האזור המתוחם נחפר מעגל של 56 בורות, שכל אחד מהם היה בקוטר מטר בקירוב (13), והם קרויים "בורות אובריי" על שם ג'ון אובריי הנחשב לראשון שזיהה אותם. ייתכן כי הבורות הכילו עצים עומדים ויצרו מעגל עץ, אך אין ראיות המאששות זאת. סוללה חיצונית קטנה מעבר לחפיר מתוארכת גם היא לאותה תקופה.
סטונהנג' 2 (3000 לפנה"ס)
לא ניתן לצפות יותר בעדויות לקיומו של השלב השני. על סמך מספר הבורות המתוארכים לתקופה זו נטען שבתוך המכלאה הוקם מבנה עץ בערך בתחילת האלף השלישי לפנה"ס. עצים עומדים נוספים הונחו בכניסה הצפון-מזרחית, ונבנתה סדרה מקבילה של עמודים הממשיכה פנימה דרך הכניסה הדרומית. בורות אלה קטנים בהשוואה לבורות אובריי, קוטרם הוא כ-40 ס"מ בלבד והפיזור שלהם אקראי יחסית. גובה הסוללה הופחת וסתימת החפיר באדמה נמשכה. ידוע כי כ-25 בורות אובריי הכילו אפר שנוצר משריפת גופות המתוארכת לתקופה של עד מאתיים שנים לאחר הקמת המונומנט. ההשערה היא כי הבורות הפכו לאתרי קבורה במהלך שלב 2 ללא קשר למטרתם הראשונית המדויקת. בחפיר של המכלאה ובנקודות אחרות בתוך המונומנט, בעיקר בחלקו המזרחי, נמצאו 30 בורות נוספים כאלה. לכן, ההשערה היא כי בתקופה זו שימש סטונהנג' כאתר קבורה לאפר גופות, ונחשב לפיכך לקדום ביותר באיים הבריטיים. בקרקע הממלאת את החפיר נמצאו שרידים של עצמות אנושיות שלא נקברו.
סטונהנג' 3 א (2600 לפנה"ס)
מעדויות שהתגלו במהלך החפירות הארכאולוגיות התברר כי בשנת 2600 לפנה"ס בקירוב ננטש השימוש בעץ, והבנאים שעבדו במקום עברו להשתמש באבן לבנייה. הם חפרו במרכז האתר בורות בצורת חרמשים קונצנטריים (בורות בעלי נקודת מרכז משותפת, שנקראו גם בורות Q ו-R). גם לגבי השלב הזה לא נמצאו עדויות חותכות שיסייעו בקביעת התאריך שבו הוא התרחש. בבורות הונחו עד 80 אבנים עומדות (צבע כחול בתרשים), ו-43 מהן היו בצבע כחול ונודעו בשם האבנים הכחולות או דיוריט (סוג של סלע יסוד). ההשערה הראשונה הייתה שאבנים אלה הובאו על ידי בני האדם מגבעות פרסלי השוכנות ליד העיר המודרנית פמברוקשייר שבוויילס. לפי תאוריה מאוחרת יותר האבנים הובאו למקום מאתר שבו היו סלעים תועים[3] רבים, שנסחפו לכיוון דרום אנגליה על ידי הקרחון האירי הגדול[4]. ייתכן כי אבנים ניצבות אחרות היו קודם לכן סארסנים קטנים (סוג של אבנים באנגליה שנותרו כשריד לסחף של אבן חול), ומאוחר יותר הן שימשו כמשקופים. האבנים, שמשקלן הוא כארבעה טון, היו מורכבות בעיקר מדיוריט אורדוביקי, אך כללו גם ריוליט, טוף, אפר געשי וגירני. גובהן של כל אחת מהאבנים היה שני מטרים, רוחבן נע בין מטר למטר וחצי ועובין הגיע לכשמונים ס"מ. אבן המזבח (1) היא אבן חול סילורית-דבונית שגובהה כפול מזה של האבנים הכחולות, הובאה מדרום פמברוקשייר או מברקון ביקונס (Brecon Beacons). ייתכן גם כי היא ניצבה במקום כמונולית יחיד.
בתקופה זו הורחבה גם הכניסה המזרחית, וכתוצאה מכך היא תאמה באופן מלא את כיוון זריחת השמש באמצע הקיץ ואת כיוון שקיעתה באמצע החורף. אולם, השלב הזה של המונומנט ננטש לפני שבנייתו הסתיימה, האבנים שמילאו את בורות Q ו-R הוסרו, והבורות עצמם נסתמו. למרות זאת נראה כי לקראת סוף הבנייה היה סטונהנג' בעל חשיבות רבה יותר מהמונומנט שבאוובורי, וייתכן כי "הקַשָּת מאמסבורי" (Amesbury Archer - שרידי גופה שהתגלו בשנת 2002 בקבר המתוארך ל-2300 לפנה"ס) היה יכול לראות את האתר כפי שהיה באותה תקופה.
ייתכן כי ההילסטון הוקמה גם היא בתקופה זו מחוץ לכניסה הצפון-מזרחית, למרות שאין ודאות בתיארוך. ההתחלה הייתה כאשר האבן השנייה, שכעת כבר לא ניתן לראות אותה, חוברה להילסטון. בשלב השני, או אולי השלישי, הובאו אבני שער גדולות והוצבו בסמוך לכניסה הצפון-מזרחית, ומהן נותרה כיום רק אבן סלוטר שגובהה 4.9 מטרים. מאפיינים אחרים של סטונהנג' המתוארכים לשלב השלישי כוללים את ארבע תחנות האבן (6), ששתיים מהן ניצבו בראשי תילים (2 ו-3). התילים נודעו כתילי קבורה למרות שלא נקברו בהם מתים. השדרה (10) הייתה זוג מקביל של חפירים ותעלות שהובילה אל נהר אייבון. מסביב לתחנות האבן נחפרו שני חפירים נוספים הדומים לחפיר הילסטון, שבאותה תקופה כבר היה למונולית יחיד.
סטונהנג' 3 ב (2450 עד 2100 לפנה"ס)
השלב המשמעותי הבא בבניית סטונהנג' היה בשלהי האלף השלישי לפנה"ס, שבו הובאו 30 אבנים אוליגוקניות-מיוקניות סארסוניות גדולות אל המחצבה ממרחק של 40 ק"מ צפונית לסטונהנג'. האבנים הונחו בתוך שקעים ומחברים, ושלושים מהן הוצבו במעגל שהיקפו 33 מטרים, ומעל כל אחת מהאבנים שבמעגל הונח משקוף אבן שהוכן בצורה אחידה. גובהה של כל אבן עומדת היה 4.1 מטרים, רוחבה 2.1 מטרים ומשקלה 25 טונות. ניכר מהאבנים כי העבודה עליהן נעשתה בזהירות רבה; האורתוסטאטים (אבן הניצבת על הקרקע וידועה כאלמנט באדריכלות המגליתית) מתרחבים קלות בסמוך לקצה האבן על מנת ששוליהם יוותרו קבועים כאשר הם מורמים ממצב השכיבה על הקרקע, וכאשר אבני המשקוף מעוקלות במקצת על מנת לשמור על רציפות המראה המעגלי של המונומנט. צדדי האבנים הפונים פנימה חלקים מהצדדים הפונים החוצה מהמעגל. עובין הממוצע של אבנים אלה הוא 1.1 מטר והמרחק הממוצע ביניהן הוא מטר בודד. על מנת להשלים את המעגל היה צורך ב-74 אבנים, וייתכן שחלקן נלקחו מהאתר או שבנייתו לא הסתיימה מעולם. אורכן של אבני המשקוף הוא 3.2 מטרים, רוחבן מטר אחד ועוביין 80 ס"מ. קצות המשקופים נמצאים בגובה של 4.9 מטרים מעל פני הקרקע.
בתוך המעגל נצבו חמישה טריליתונים מאבן סארסנית שסודרו בצורת פרסת סוס, כאשר פתח הפרסה פונה לכיוון צפון מזרח. משקלן של כל אחת מעשר אבנים אלה עמד על כ-50 טונות, הן נשאו חמישה משקופים וחוברו זו לזו באמצעות מערכת מחברים מורכבת. האבנים סודרו באופן סימטרי; זוג הטריליתונים הקטן ביותר היה בגובה שישה מטרים, הזוג הבא גבוה במקצת, והטריליתון הגבוה ביותר שנישא לגובה של 7.3 מטרים ניצב בפינה הדרום-מערבית. רק אחד מבין הטריליתונים הללו עדיין עומד; כ-6.7 מטרים מהיקף הפרסה שמעל הקרקע עדיין גלוי, ו-2.4 המטרים הנותרים קבורים מתחת לאדמה.
על אחת מהאבנים הסארסניות, הידועה כאבן מספר 53, נמצאו תחריטים של פגיון ו-14 ראשי-גרזן. תחריט נוסף של ראש גרזן נמצא על הצדדים הפונים החוצה של אבנים 3, 4 ו-5. ישנו קושי בתיארוך תחריטים אלה, אך מבחינה מורפולוגית הם דומים לכלי נשק מתקופת הברונזה, וסריקות בלייזר שנערכו לאחרונה תומכות בפרשנות זו.
לפי בדיקות תיארוך פחמן-14 מעריכים כי שלב זה התרחש בין 2440 ל-2100 לפנה"ס.
סטונהנג' 3 ג
נראה כי בחלק מאוחר יותר של תקופת הברונזה הוצבו האבנים הכחולות מחדש בפעם הראשונה, למרות שהפרטים המדויקים לגבי תקופה זו לא ברורים. האבנים הוצבו בתוך המעגל הסארסני החיצוני, ובמקביל עוצבו מחדש. על חלק מהאבנים יש חריצים מכלי עץ בדומה לאבנים הסארסניות, ועל סמך ממצאים אלו נטען לאפשרות שכל האבנים האלה היו מקושרות זו לזו באמצעות משקופים באותה תקופה, הכל כחלק ממבנה גדול יותר.
סטונהנג' 3 ד (2280 עד 1930 לפנה"ס)
בשלב זה האבנים הכחולות סודרו מחדש והונחו במעגל בין שתי שורות של אבנים סארסניות, ובצורת אליפסה במרכז המעגל. ישנם ארכאולוגים הטוענים כי חלק מהאבנים הכחולות בתקופה זו השתייכו לקבוצה שנייה שהובאה מוויילס. כל האבנים היו מוצבות בצורה מושלמת, כאשר המשקופים לא חיברו ביניהן יותר. ייתכן כי אבן המזבח הועברה לתוך האליפסה והוצבה במאונך. למרות ששלב זה עשוי להיחשב למרשים ביותר מבין שלבי הבנייה של סטונהנג', שלב 3 ד' נבנה בתוך זמן קצר ביחס לשלבים שקדמו לו, כיוון שהאבנים הכחולות הוצבו מחדש בצורה לא טובה והחלו ליפול. אולם, לאחר שלב זה בוצעו רק שינויים מועטים באתר.
סטונהנג' 3 ה (2280 עד 1930 לפנה"ס)
זמן קצר לאחר מכן הוסר החלק הצפון-מזרחי של מעגל האבנים הכחולות שנבנה בשלב 3 ד', וכתוצאה מכך נוצר מבנה בצורת פרסת סוס הידוע כפרסת הסוס הכחולה. המבנה הזה שיקף את הצורה של הטריליתונים הסארסניים שבמרכז, והוא מתוארך לתקופה שבין 2270 ל-1930 לפנה"ס. מראה האתר לאחר שלב זה דומה לסיהנג' שבנורפוק.
לאחר המונומנט (1600 לפנה"ס ואילך)
למרות שעבודות הבנייה האחרונות בסטונהנג' בוצעו בשנת 1600 לפנה"ס בקירוב, והשימוש הידוע האחרון באתר היה במהלך תקופת הברזל (ואולי אף במאה ה-7), ואף שבאתר נמצאות מטבעות רומיים, קצה עצם מחודד ושלד של אדם צעיר ממין זכר (המתוארך לתקופה שבין 780 לפנה"ס ל-410 לפנה"ס), אין עדויות חותכות לכך שסטונהנג' נותר בשימוש רציף או כיצד השתמשו בו. הממצאים המעניינים מתקופה זו הם מגילת הקשת מהמאה ה-6 או המאה ה-7, שנחצבה בהילסטון, וקבר של אדם סקסוני שראשו נערף, והמתוארך למאה ה-7. סטונהנג' היה מוכר למלומדים בימי הביניים ומאז הוא נחקר על ידי רבים.
היסטוריה מאוחרת
הבעלות על סטונהנג' עברה מיד אל יד כמה פעמים מאז שהמלך הנרי השמיני רכש את מנזר אמסבורי ואת אדמותיו. הנרי העניק את האחוזה לרוזן מהרטפורד, ולאחר מכן עברה האחוזה ללורד קרלטון, וממנו אל המרקיז מקווינסברי. משפחת אנטרובוס מצ'שייר רכשה את האחוזה ב-1824, אך מכרה אותה ב-1915 לאחר שאחרון היורשים נהרג בצרפת[5]. ססיל צ'אב רכש את סטונהנג' בתמורה ל-6,000 לירות שטרלינג, ושלוש שנים לאחר מכן העביר את הבעלות על האתר לרשות המדינה.
לסטונהנג' עולים לרגל נאו-דרואידים ומאמינים באמונות פגניות ונאו-פגניות. זריחת השמש באמצע הקיץ מושכת למקום מבקרים מאז שנות ה-70 של המאה ה-19, והתיעוד הראשון לטקסים דרואידים במקום מתוארך ל-1905. למרות מאמצי הארכאולוגים וההיסטוריונים להפריד בין הדרואידיות מתקופת הברזל לבין המונומנט העתיק, הפך סטונהנג' לאתר המזוהה עם הדרואידיות הבריטית, נאו-פגניזם ופילוסופיית הניו אייג'.
כאשר סטונהנג' נפתח לציבור הרחב ניתן היה ללכת בין האבנים ואף לטפס עליהן. אולם, ב-1977 נאסרה פעילות זאת לאחר שהתברר כי היא האיצה את הבליה של האבנים[6]. לאחר קרב בינפילד ב-1985, שבמהלכו אירע עימות אלים בין המשטרה המקומית לבין מאמיני ניו אייג' שבקשו לערוך טקס באתר, נאסר השימוש באתר למשך מספר שנים, ונכון לשנת 2008 הטקסים הנערכים באתר נמצאים תחת ביקורת קפדנית. המבקרים אינם רשאים לגעת באבנים, אך הם רשאים להתקרב לשביל המקיף אותן בסמוך להן. קרן המורשת האנגלית אסרה על כניסה במהלך נקודות השוויון וההיפוך בקיץ ובחורף, ובנקודת השוויון של האביב והסתיו. בנוסף, ניתן להזמין מראש היתר כניסה לתוך מעגל האבנים בזמנים שאינם אסורים לביקור[7].
מצבו של סטונהנג' הושפע בשנים האחרונות מהקירבה לכביש A303 המחבר את אמסבורי ווינטרבורן סטוק, וכביש A344. בתחילת 2003 הודיעה מחלקת התחבורה הבריטית על כוונתה לשדרג את A303 ולבנות, בין היתר, מנהרה בשם "מנהרת הדרכים סטונהנג'"; אולם, ב-6 בדצמבר 2007 הוכרז כי תוכניות אלה בוטלו[8].
מדיניות הביקורים הנוכחית ספגה ביקורת רבה, והוועדה לעניינים ציבוריים של בית הנבחרים הבריטי מתחה ב-1983 ביקורת נוקבת על מצב האתר, והגדירה אותו כ"חרפה לאומית". למרות זאת התוכניות להקים במקום מרכז מבקרים חדש נתקלו בהתנגדות, בעיקר מצד התושבים המקומיים. קרן המורשת האנגלית הציעה לבנות מבנה חדש באמסבורי על גבול אתר המורשת העולמית, במרחק של שלושה קילומטרים מהאבנים. המבקרים יוסעו אל האתר ויוחזרו ממנו על ידי רכבות מיוחדות, ויוכלו לגשת אל האבנים עצמן לאחר שילכו ברגל לאורך הקילומטר האחרון.
המקומיים באמסבורי התלוננו על כך שהתוכנית תסיט את התנועה מאזור סטונהנג' אל עירם. הם גם טענו שהתוכניות עשויות לגרום לירידה בתיירות הזרה. לבסוף בוטלו תוכניות אלה בדצמבר 2007.
תפקיד
התרבות שבנתה את סטונהנג' לא הותירה אחריה שפה כתובה כלשהי, והיא עתיקה בהרבה מהתרבויות הראשונות שהותירו אחריהן כתובות כלשהן. נושאים רבים הקשורים לסטונהנג' עדיין שנויים במחלוקת. ריבוי התאוריות מכונה לפעמים "תעלומת סטונהנג'". יש עדויות מעטות, אם בכלל, לשיטות הבנייה ששימשו את בנאי סטונהנג'. במשך השנים הציעו מספר מומחים כי בבניית סטונהנג' נעשה שימוש בשיטות על-טבעיות או אנכרוניסטיות, כאשר התאוריות מסתמכות על כך שכמעט בלתי אפשרי להזיז אבנים מסוג זה[9] בשיטות שהיו קיימות בעבר. אולם, השיטות המקובלות, המסתמכות על טכנולוגיה נאוליתית, הוכיחו את יעילותן בהזזת והצבת אבנים בסדר גודל זה. ההשערות לגבי תפקידו של האתר כוללות מצפה כוכבים (בגלל מיקומו בנקודות הקשורות ליום הארוך והיום הקצר ביותר בשנה) או אתר דתי כלשהו. בשנים האחרונות הועלו תאוריות שלפיהן סטונהנג' שימש כאתר קבורה לאריסטוקרטיה המקומית.
חפירות ושימור
לאורך כל ההיסטוריה המתועדת משכו סטונהנג' והמונומנטים שמסביבו את תשומת הלב של חובבי העתיקות והארכאולוגים. ג'ון אובריי היה הראשון שבחן את האתר בצורה מדעית בשנת 1666, ותיעד בשרטוט שהכין את הבורות הנקראים על שמו. ויליאם סטאקלי המשיך את עבודתו של אובריי במאה ה-18, אך התעניין גם במונומנטים הסמוכים לסטונהנג', וזיהה, גם אם לא בצורה מדויקת, את השדרה והקורסוס. סטאקלי החל לחפור גם ברוב תילי הקבורה המקומיים, והוא זה שטען לראשונה כי סטונהנג' קשור לדרואידיות.
ויליאם קנינגטון היה הבא שחקר את האזור במאה ה-19, וחפר ב-24 תילי קבורה בתוך ומחוץ למעגל האבנים. הוא גילה את העצים המפוחמים, את עצמות בעלי החיים, את כלי החרס ואת הכדים עם אפר מתים. קנינגטון זיהה את הבור שבו ניצבה אבן השחיטה. באותה תקופה החל גם ריצ'רד קולט הואר בפעילותו באתר, וחפר ב-379 תילי קבורה במישור סולסברי לפני שהחל לעבוד עם קנינגטון וויליאם קוקס על 200 תילי קבורה באזור האבנים. על מנת למנוע מהחופרים הבאים לבזבז את זמנם, הותירו השלושה חתיכת מתכת עם ראשי תיבות בכל תל קבורה שחפרו בו.
בתחילת המאה ה-20 נטו רוב האבנים הכחולות בצורה מסוכנת, ככל הנראה בעקבות הגידול במספר המבקרים שטיפסו עליהן במאה ה-19, ושנים מהטריליתונים נפלו. בעבודות השימור שהתבצעו בשלושה שלבים עיקריים, יושרו האבנים הלא יציבות והוצבו מחדש במקומם המקורי באמצעות מידע מציורים עתיקים; ההיסטוריון בריאן אדוארדס אמר:
"מה שהסתכלנו בו הוא הנוף של המאה ה-20, שהוא שריד קלוש למה שסטונהנג' היה עשוי להיות לפני אלפי שנים. סטונהנג' נוצר על ידי תעשייה היסטורית והוא לא נוצר על ידי אנשים פרהיסטוריים. הגיל של מה שראו מיליוני המבקרים הוא פחות מ-50 שנים".
ויליאם גאולנד פיקח על השיפוצים המשמעותיים הראשונים באתר שנערכו ב-1901. בזמן השיפוצים האבנים שהיו בסכנת נפילה יוצבו באמצעות יציקות בטון, ובמקביל נערכו באתר חפירות נוספות מסביב לאבנים. חפירות אלה היו השיטתיות ביותר והן חשפו יותר מידע על דרך הקמת סטונהנג' מאשר 100 השנים הקודמות של המחקר המדעי. במהלך שנות ה-20 גילה ויליאם האולי את בסיסן של שש מהאבנים ששוקמו, בנוסף לחפירות שביצע בחפיר החיצוני. האולי גם מצא בקבוק יין שקנינגטון הותיר אחריו ליד אבן השחיטה, וסייע בגילוי מחדש של בורות אובריי. האולי נחשב לראשון שקבע כי מדובר באתר שנבנה בכמה שלבים. החברה הבריטית לחקר עתיקות מינתה ב-1950 את ריצ'רד אטקינסון, סטיוארט פיגוט וג'ון פ.ס סטון לבצע חפירות נוספות באתר. הם מצאו מספר רב של שרידי גופות שרופים ופיתחו את תאוריית הבנייה בשלבים השולטת עד היום באוריינות הקשורה לסטונהנג'. אטקינסון חזר על רוב עבודתו של האולי בשנות ה-40 ובשנות ה-50, וגילה את תחריטי הגרזנים והפגיונות שעל האבנים הסארסניות. עבודתו הייתה משמעותית בהבנת שלושת השלבים העיקריים של בניית סטונהנג'. חפירות ארכאולוגיות מצומצמות ומאוחרות יותר נערכו על מנת להעביר באזור כבלי חשמל, צינורות ביוב ושביל המוביל אל האתר.
בשנת 1958 בוצעו באבנים עבודות שיקום נוספות, ונעשה שימוש ביציקות בטון על מנת לייצב שלוש אבנים סארסניות. עבודות השיקום האחרונות נערכו ב-1963 כאשר אבן סארסנית נפלה והוצבה מחדש, ובאותה הזדמנות יצקו בטון מסביב לשלוש אבנים נוספות. ארכאולוגים שבאו לאחר מכן, כולל כריסטופר צ'יפינדייל מאוניברסיטת קיימברידג' ובריאן אדוארדס מאוניברסיטת מערב אנגליה, תמכו בהבאת מידע נוסף לציבור על עבודות השיקום, ובשנת 2004 כללה קרן המורשת האנגלית תמונות מהעבודות בספרה החדש "Stonehenge: A History in Photographs"[10] [11] [12].
החפירות התחדשו ב-1978 כאשר אטקינסון בדק את שרידי קשת סטונהנג' בחפיר החיצוני[13], וב-1979 כאשר נערכו חפירות הצלה כשהתגלה בור אבן חדש ליד הילסטון בעקבות חפירת תעלה להנחת כבל תקשורת.
בשנת 2005 נערכו בסטונהנג' חפירות נוספות כחלק מפרויקט סטונהנג' ריברסייד. בחפירות התגלו שרידים הנחשבים כשרידי כפר שבו התגוררו האנשים שבנו את סטונהנג' או כמקום מגורים זמני עבור עולי הרגל. האתר, הנמצא ליד חומות דארינגטון במרחק של כשלושה קילומטרים מסטונהנג', הוא גם המיקום של מונומנט עץ גדול. מאז תחילת החפירות נחשפו הרצפות של חלק מהבתים, כלים, עצמות בעלי חיים, ראשי חץ ומונומנטים קטנים נוספים. מנהל הפרויקט - מייק פארקר פירסון - שיער שסטונהנג' וחומות דארינגטון היו מחוברים על ידי נהר אבון, כיוון שבשני המונומנטים יש שדרה המובילה אל הנהר. הוא מוסיף וטוען שהאזור מסביב לסטונהנג' היה אתר קבורה עבור אנשים שחיו מסביב לחומות דארינגטון.
בשנת 2008 החלו חפירות נוספות בתוך מעגל האבנים על מנת למצוא את השברים של עמודי האבן הכחולה המקוריים. המטרה היא לתארך את מעגל האבן הראשון בצורה מדויקת יותר על מנת שניתן יהיה לקבוע את תפקידו[14].
מקורות
- Richard J. C. Atkinson, Stonehenge (Penguin Books, 1956)
- Bender, B, Stonehenge: Making Space (Berg Publishers, 1998)
- Aubrey Burl, Prehistoric Stone Circles (Shire, 2001) (In Burl's Stonehenge (Constable, 2006), he notes, cf. the meaning of the name in paragraph two above, that "the Saxons called the ring 'the hanging stones', as though they were gibbets.")
- Christopher Chippendale, Stonehenge Complete (Thames and Hudson, London, 2004)
- Chippindale, C, et al, Who owns Stonehenge? (B T Batsford Ltd, 1990)
- Cleal, R. M. J., Walker, K. E. & Montague, R., Stonehenge in its Landscape (English Heritage, London, 1995)
- Barry Cunliffe, & Colin Renfrew, Science and Stonehenge (The British Academy 92, Oxford University Press, 1997)
- Hall, R, Leather, K, & Dobson, G, Stonehenge Aotearoa (Awa Press, 2005)
- William Hawley, The Excavations at Stonehenge. (The Antiquaries Journal 1, Oxford University Press, 19-41). 1921.
- Hawley, Lt-Col W, Second Report on the Excavations at Stonehenge. (The Antiquaries Journal 2, Oxford University Press, 1922)
- Hawley, Lt-Col W, Third Report on the Excavations at Stonehenge. (The Antiquaries Journal 3, Oxford University Press, 1923)
- Hawley, Lt-Col W, Fourth Report on the Excavations at Stonehenge. (The Antiquaries Journal 4, Oxford University Press, 1923)
- Hawley, Lt-Col W, Report on the Excavations at Stonehenge during the season of 1923. (The Antiquaries Journal 5, Oxford University Press, 1925)
- Hawley, Lt-Col W, Report on the Excavations at Stonehenge during the season of 1924. (The Antiquaries Journal 6, Oxford University Press, 1926)
- Hawley, Lt-Col W, Report on the Excavations at Stonehenge during 1925 and 1926. (The Antiquaries Journal 8, Oxford University Press, 1928)
- Ronald Hutton, From Universal Bond to Public Free For All (British Archaeology 83, 2005)
- Mooney, J, Encyclopedia of the Bizarre (Black Dog & Leventhal Publishers, 2002)
- Newall, R S, Stonehenge, Wiltshire -Ancient monuments and historic buildings- (Her Majesty's Stationery Office, London, 1959)
- North, J, Stonehenge: Ritual Origins and Astronomy (HarperCollins, 1997)
- Pitts, M, Hengeworld (Arrow, London, 2001)
- Pitts, M W, On the Road to Stonehenge: Report on Investigations beside the A344 in 1968, 1979 and 1980 (Proceedings of the Prehistoric Society 48, 1982)
- Julian Richards, English Heritage Book of Stonehenge (B T Batsford Ltd, 1991)
- Julian Richards Stonehenge: A History in Photographs (English Heritage, London, 2004)
- J. F. S. Stone, Wessex Before the Celts (Frederick A Praeger Publishers, 1958)
- Worthington, A, Stonehenge: Celebration and Subversion (Alternative Albion, 2004)
- English Heritage: Stonehenge: Historical Background
- David Dimbleby (2005), A Picture of Britain, Tate Publishing, מסת"ב 1-85437-566-0
- James McClintock (2006), The Stonehenge Companion, English Heritage מסת"ב 1-90562-408-5
- Evan Hadingham (1976), Circles and Standing Stones, William Heinemann Ltd.
- Julian Richards (2004), Stonehenge: A History in Photographs, English Heritage מסת"ב 1-85074-895-0
- Aubrey Burl (1979), Prehistoric Avebury, Yale University Press מסת"ב 0-300-02368-5
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- הרצאה של בריאן ג'ון שבה הוא תוקף מספר גדול של מיתוסים הקשורים בסטונהנג', מתוך אתר Do Lectures.
- מידע ותמונות של סטונהנג'
- מידע כללי על סטונהנג'
- סיור וירטואלי בסטונהנג'
- תמונות של הסטונהנג', מאתר הנשיונל ג'יאוגרפיק
- ג'ון נובל וילפורד, אולי הם בנו את סטונהנג', באתר הארץ, 5 בפברואר 2007
איאן סמפל, גרדיאן, ממצאים חדשים משנים את ההיסטוריה של סטוהנהג', באתר הארץ, 14 בספטמבר 2014
הערות שוליים
- ^ How did Stonehenge come into the care of English Heritage?, FAQs on Stonehenge, English Heritage,
- ^ Ancient ceremonial landscape of great archaeological and wildlife interest, Stonehenge Landscape, National Trust for Places of Historic Interest or Natural Beauty
- ^ glacial erratics - סלעים בודדים שניתקים מסביבת היווצרותם ונישאים על ידי קרחונים למרחק רב.
- ^ The Stonehenge Bluestones—glacial transport back in favour, Brian John, 2007
- ^ The man who bought Stonehenge Heffernan, T. H. J. This is Amesbury
- ^ Proposals for a tunnel at Stonehenge: an assessment of the alternatives. The World Archaeological Congress
- ^ Planning Your Visit to Stonehenge English Heritage
- ^ A303 Stonehenge Road Scheme Hansard report of proceedings in the House of Commons 6 December 2007
- ^ Wally Wallington demonstrates how to build Stonehenge
- ^ Emma Young, Concrete Evidence, New Scientist, Published on 01/09/2001
- ^ Roger Taverner, How they rebuilt Stonehenge, Western Daily Press, quoted in Cosmic Conspiracies: How they rebuilt Stonehenge, Published on 08/01/2001
- ^ Richards, Julian C. (2004). Stonehenge: A History in Photographs. London: English Heritage. ISBN 1850748950.
- ^ Stonehenge execution revealed, BBC News, 06/09/2000,
- ^ Excavation starts at Stonehenge, BBC News, 31/03/2008
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
