המלחמה המלוכלכת
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
.jpg)
המלחמה המלוכלכת (בספרדית: Guerra Sucia) הוא כינוי לטרור מדינתי ופעולות אלימות שננקטו נגד אלפי פעילי שמאל, פעילי איגודי עובדים, מהפכנים, סופרים, אנשי רוח ואנשים מן השורה, בחסות הממשל הצבאי בארגנטינה, בעיקר בתקופת שלטונו של חורחה רפאל וידלה (שהחל ב-24 במרץ 1976), אך למעשה החלו עוד לפני שלטון וידלה ונמשכו גם אחריו בהיקפים מסוימים, עד להשבת השלטון האזרחי בארגנטינה ב-1983.
רקע
הדעות חלוקות באשר למועד המדויק של תחילת המלחמה המלוכלכת: יש המסמנים את טבח טרלאו ב-1972 כתחילת המלחמה, אחרים רואים בפעולות הברית הארגנטינית נגד הקומוניזם מ-1973 את תחילתה, וישנם הטוענים כי צווי ההשמדה של איסבל פרון נגד ארגוני הגרילה של השמאל במהלך מבצע העצמאות (Operativo Independencia) ב-1975 התחילו את המלחמה.
ב-1955, לאחר שני ניסיונות כושלים, באותה שנה ולפני כן ב-1951, הצליחה הפיכה צבאית נגד שלטונו הדמוקרטי של חואן פרון להפיל את השלטון ולהביא לביטול הפרוניזם באמצעות כוחות חמושים. ההתנגדות הפרוניסטית החלה להתארגן זמן קצר לאחר ההפיכה במקומות עבודה ובאיגודי עובדים. במהלך הזמן הושב שלטון הדמוקרטיה באופן חלקי, אך הבטחות שניתנו באשר לקיומם של חופש הביטוי ושל חירויות פוליטיות נוספות לא כובדו. קבוצות גרילה החלו להופיע לראשונה בשנות ה-60 (המפורסמות שבהן: הגרילות של ה"אוטורונקוס" וה"גוואריסטים"), אך הן היו קטנות וחוסלו במהרה. עד תחילת שנות ה-70 נשדדו כלי נשק מקציני צבא ומשטרה רבים, ורבים מהם נחטפו או נרצחו בפעולות הגרילה מדי שבוע.
המבוקשים היו נעצרים ברחוב, בבתיהם או בכל מקום אחר. לאחר מכן הם היו מועברים למרכז מעצר סודי (מעריכים כי פעלו כ-340 מרכזים כאלה ברחבי המדינה), שבו היו מכים ומענים אותם, בחלק מהמקרים עד מוות. הסופר והעיתונאי רודולפו וולש, לדוגמה, נרצח ברחוב לאור היום לאחר ששלח בדואר מכתב שכותרתו: "מכתב פתוח מסופר לחונטה הצבאית", ובו תיאר את האופן שבו נוצל הכוח לרעה בידי אנשי הצבא בשנת שלטונם הראשונה. חלק גדול מהעצורים נרצחו; שיטות הרצח היו מגוונות. כך, למשל, במקרים מסוימים היו מטיסים אותם, כפותי ידיים ורגליים, לרוב תחת השפעת סמים, ומשליכים אותם לנהר ריו דה לה פלטה או לים.
מספרם המדויק של הנעלמים אינו ידוע. עם כינון הדמוקרטיה בארגנטינה הוענקו פיצויים למשפחות של 9,089 אנשים, אולם מספר הנרצחים בפועל היה כנראה גבוה יותר. ארגון "אמהות כיכר מאי" (הכיכר שבה נמצא בית הנשיא בבואנוס איירס), טוען כי מדובר בכ-30,000 אנשים (למעלה מ-70% מתוכם היו בטווח הגילאים שבין 16 ל-35). עד היום, משפחות רבות אינן יודעות מה עלה בגורל יקיריהן, וארגונים שונים, כגון "אמהות כיכר מאי" ו"סבתות כיכר מאי", מחפשים מידע לגבי הנעלמים. ילדיהם של העצורים, שנולדו במעצר, הועברו בדרך כלל למשפחות אחרות. במקרים רבים היו אלה אותן משפחות של אנשי הצבא שעינו ורצחו את הוריהם.
ידוע כי החונטה הצבאית שיתפה פעולה עם משטרים דיקטטוריים בצ'ילה ובאורוגוואי ודאגה להעלמתם של אזרחים ממדינות אלה כחלק ממבצע קונדור, שנועד לסלק יסודות קומוניסטיים ממדינות שונות באמריקה הדרומית, בעידוד ובתמיכה מסיבית של ממשלת ארצות הברית.
המלחמה המלוכלכת נחשבת עד היום לנקודה כואבת בהיסטוריה הארגנטינאית. בשנת 1986 הכריז הנשיא הנבחר ראול אלפונסין על אי אפשרות העמדה לדין באשמת פשעים נגד האנושות שבוצעו לפני 1983, ובכך סתם את הגולל על העמדה לדין של אנשים שהיו מעורבים במעשים אלו, אך נסטור קירשנר, נשיא ארגנטינה בשנים 2003–2007, הכריז כי לא ינוח עד שיגיע לחקר האמת. מאות הפגנות נערכות מול בתיהם של אנשי צבא שהשתתפו בעינויים באותה תקופה, תוך חשיפת זהותם ותיאור המעשים שביצעו.
ב-2006 השופט קרלוס רוסנסקי מבית המשפט הפדרלי של ארגנטינה כתב בפסק הדין בשופטו את אסבלדו אצ'קולס, מפקד המשטרה המחוזית של בואנוס איירס באותם ימים, כי למען בניית הזיכרון הקולקטיבי, עליו להוסיף כי כל מה שמואשם בו אותו נאשם הם גם פשעים נגד האנושות שבוצעו במסגרת רצח עם שהתקיים ברפובליקה של ארגנטינה באותן שנים. באמנה אמנם כתוב כי רצח עם הוא "מעשה שבו מושמדות קבוצות לאומיות, אתניות, גזעיות, דתיות ואחרות, בשלמותן או בחלקן", אך במקור נכתב "קבוצות גזעיות, דתיות, פוליטיות ואחרות", אך המילה "פוליטיות" הורדה בעקבות בקשתו של סטלין ב-1948.[1]
השם המלחמה המלוכלכת הומצא על ידי החונטה עצמה. על אף שהמעצרים נעשו על ידי הצבא או המשטרה, המשפחות לא קיבלו אף נתון על מקום הימצאם או מצבם של יקיריהן. התופעה כונתה "היעלמות" בעקבות דבריו של הגנרל חורחה רפאל וידלה, שהיה הנשיא בין השנים 1976 ו-1981, בראיון: "זו חידה, הם אינם חיים ואינם מתים... הם נעלמים (Desaparecidos)".
יהודי ארגנטינה
מעריכים כי כ-1,500 מבין עשרות אלפי הנעדרים הם יהודים. שיעור היהודים בקרב הנעדרים עולה בהרבה על שיעורם באוכלוסייה. עמותת ממוריה ("זיכרון" בספרדית) הוקמה בישראל בשנת 1990, במטרה לאסוף מידע על הנעדרים ולהנציח את זכרם. ב-1992 ניטעה ביער בן שמן חורשה לזכר 84 נעדרים יהודים.
בספרות
אליסיה קוסמה, אסירה פוליטית מתקופת "המלחמה המלוכלכת", חיברה את הספר Pasos bajo el agua (ספרדית: "צעדים תחת המים"), סיפור המבוסס על חוויותיה כאסירה פוליטית וכגולה מארצה.
אלסה אוסריו, ילידת בואנוס איירס, חיברה את הספר "האור של לוס", המתאר את תהליך החיפוש אחר הוריה של אחת מילדי הנעלמים, שנחטפה ואומצה באופן בלתי חוקי על ידי משפחת אחד מהגנרלים. הספר הוא אחד מכתבי האישום הספרותיים החריפים ביותר שהתפרסמו בשנים האחרונות כלפי שלטון הגנרלים והחברה הארגנטינית. הספר זכה בפרס הספרותי הלאומי של ארגנטינה ובפרס אמנסטי.
הרומן של נתן אנגלנדר, "המשרד למקרים מיוחדים",[2] מתאר את קורותיה של משפחה יהודית בארגנטינה, קדיש וליליאן פוזנן ובנם פאטו, במהלך המלחמה המלוכלכת. פאטו, סטודנט באוניברסיטה, נלקח מביתו על ידי נציגי השלטונות, ומאז נעלם, חרף כל מאמצי הוריו לאתרו. לאחר שאדם שעסק בהשלכת הנעדרים ממטוס לנהר ריו דה לה פלטה מתוודה על כך באוזני קדיש, הוא מבין שפאטו לא יחזור לעולם, וגם גווייתו לא תימצא, אך ליליאן מסרבת להשלים עם הבשורה המרה, וממשיכה לחכות לפאטו.
הסופרת, משוררת ופעילת זכויות האדם אליסיה פרטנוי מתארת בספרה "לה אסקואליטה" את חוויותיה במחנה הריכוז. שיריה של פרטנוי ראו אור לראשונה בכתב-העת "דקה". פרק אחד ויחיד עד כה, "כפכפים עם פרח אחד",[3] פורסם בעיתון "הארץ" בתרגומה של יעל דקל, ממתרגמות פט פארקר והמשורר ערן צלגוב.
קישורים חיצוניים
- המלחמה המלוכלכת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Beth Van Schaack, The Crime of Political Genocide: Repairing the Genocide Convention's Blind Spot, Yale Law Journal, Vol. 106, No. 2259, 1997, in SSRN
- ^ אסתי סגל, המשרד למקרים מיוחדים / נתן אנגלנדר, באתר גלובס, 14 במאי 2008
- ^ יעל דקל וערן צלגוב, כפכפים עם פרח אחד/ אליסיה פרטנוי, באתר הארץ, 22 ביולי 2011
